האדי עמר, סגן העוזר של מזכיר המדינה האמריקאי לענייני ישראל והרשות הפלסטינית, הזהיר מפני התמוטטותה של הרשות הפלסטינית, כשהוא מתאר אותה כשדה קוצים שכל שריפה קטנה עלולה להבעיר. אולם אזהרתו אינה משקפת נאמנה את המציאות; מטרתה היא לדחוף את ישראל לעשות ככל יכולתה כדי להבטיח את המשך קיומה של הרשות – שכן מנגנוני הביטחון הישראליים וכן רובם המוחץ של הפרשנים והמומחים הישראלים לעניינים פלסטיניים גורסים כי המשך קיומה של הרשות משרת את ישראל. הוכחה לכך ניתן לראות בהמלצה שניתנה לאחר אינתיפאדת ירושלים – לתמוך ברשות ולמנוע את התמוטטותה.
הרשות הפלסטינית מהווה נטל על הפרויקט הלאומי הפלסטיני, ואחת היא אם כך נולדה או שהפכה לכזו בעקבות כישלון הפרויקט שלה. יאסר ערפאת ותומכי הסכמי אוסלו קיוו שהרשות תהיה שלב ראשון בהתקדמות לעבר סיום הכיבוש וכינון מדינה פלסטינית, שיושגו בהסדר הקבע שאמור היה להיחתם עד מאי 1999. תחת זאת, הרשות הפכה לפתרון סופי שמתקיים רק בחלק משטח פלסטין הכבושה (גבולות 67'). מכיוון שכך, פוליטיקאים, מספר לא מבוטל של אינטלקטואלים וחלקים נרחבים מהציבור הפלסטיני ממהרים לתבוע את פירוק הרשות, כשהם רואים בכך פתרון קסמים למבוי הסתום שאליו נקלעה התנועה הלאומית הפלסטינית.
מה זה בכלל אומר "לפרק"?
השאלות המובנות מאליהן הן: מהו אותו "פירוק" של הרשות? מי מבצע אותו? אם הרשות תפורק, מה תהיה האלטרנטיבה? האם פירוק הרשות בגדה משמעו גם פירוקה ברצועת עזה? האם קיימת אפשרות שלישית – לשנות, ולא לפרק?
מהי המשמעות של פירוק הרשות? האם זה אומר שהנשיא והשרים וכל מי שתחתיהם – כל הפקידים ואנשי מנגנוני הביטחון (כ־160 אלף איש) ועוד עשרות אלפי גמלאים ומשפחותיהם (כ־700 אלף איש ויותר על פי הערכות שמרניות) – כל אלה צריכים לנעול את לשכותיהם, ללכת הביתה ולמסור את שירותי הבריאות והחינוך ואת כל השירותים הנוספים למתאם הפעולות בשטחים, הגוף שאותו תיאר סאיב עריקאת כמי ששולט בפועל ברשות? אם הנהגת הרשות ואש"ף, שההחלטה על כך היא שלה, ולצידה הפלגים, ובייחוד פתח וחמאס, אינם רוצים בפירוק הרשות, ואיימו בכך מתוך שיקולים טקטיים, מי יעשה את הצעד? האם מי מהם יקרא להפיכה עממית? מי יעשה זאת, ומתי?
האם יש להציב את פירוק הרשות בראש סדר העדיפויות? כלומר, האם כוחות השינוי המהפכניים צריכים להיאבק למען פירוק הרשות לפני שייאבקו בכיבוש – מתוך תפיסה שהרשות מונעת מהם להתנגד לכיבוש ואין מנוס מלסלק אותה, ראשית, מהדרך? או שמא להיפך: שדווקא ההתנגדות לכיבוש היא הדרך הבטוחה והמהירה ביותר לפירוק, או לפחות שינוי, של הרשות? (בנקודה זו, לגבי סדר העדיפויות של המאבק: קודם מול הרשות או קודם מול הכיבוש, עסקתי כבר במאמרי הקודם, והמעוניינים יכולים לחזור אליו).
מה עתיד להיות גורלם של 1.5 מיליון פלסטינים שמרוויחים ישירות, ושל אחרים שמרוויחים בעקיפין, מקיומה של הרשות? הרי הרשות היא המניעה העיקרית של שוק העבודה והשחקנית המרכזית בזירה הכלכלית הפלסטינית.
כל אימת שמתקיים דיון בנושא זה, ישנם מי שממהרים לענות שעל פי החוק הבין־לאומי והלגיטימציה הבין־לאומית (על אף שאלה עניינים שהכיבוש הוא האחרון שמייחס להם חשיבות) – שלטונות הכיבוש הם האחראים במקרה זה, והם אלה שיחליפו את הרשות. אך משמעות הדבר היא ששלטונות הכיבוש ישלטו ישירות על העם הפלסטיני בלי תיווך או נציגות פלסטינית כלשהי, כאילו שמדובר בדבר חיובי ובשלטון שמציית נאמנה לחוק הבין־לאומי. ופרט לכך, מה אם הכיבוש לא יסכים בכלל למלא את מקום הרשות? מה שיקרה בסבירות גבוהה מאוד.
חשוב לשתף את כל גווני הספקטרום
יש סכנות רבות נוספות שמאיימות על הסוגיה הפלסטינית, על הארץ ועל העם הפלסטיני שיש להתכונן אליהן. אם למשל תתפנה משרת נשיא הרשות, קיימת סכנה שחילופי הנהגת הרשות ואש"ף לא ייערכו בדרכי שלום. בצל היעדרם של מוסדות לגיטימיים ראשוניים מוסכמים בשלב המעבר, יהיה צורך להגיע במהרה להסכם על זהות המחליפים ועל העברה חלקה של הנשיאות ברשות ובאש"ף.
בכל מקרה, חשוב שהדבר יתרחש במסגרת החייאת הפרויקט הלאומי, מוסדות מאחדים והנהגה אחת, ותוך שיתוף כל גווני הספקטרום הפוליטי והחברתי. זאת כדי שלא נמצא את עצמנו מול שלטון חדש, כנוע וכפוף כולו לשלטונות הכיבוש אף יותר מאשר במצב הנוכחי. אנו עסוקים בוויכוחים עקרים בעד ונגד פירוק הרשות, בעד ונגד פתרון המדינה האחת או הקמת מדינה פלסטינית, בעוד שבינתיים פרויקט ההתנחלויות מחלחל לאיטו בשטח, מפקיע זכויות ומשתלט על המקומות הקדושים.
כפי שזכור, בפסגה הערבית שנערכה בעיר סירת בשנת 2020, איים מחמוד עבאס בכך שלפלסטינים ישנן שבע אפשרויות פעולה מול ישראל, ביניהן האפשרות של פירוק הרשות. על פי מקור מהימן, הוא ניסה לממש את האיום שלו בפירוק הרשות בשנה שלאחר מכן, כאשר שלח שליח מטעמו לבכיר ביטחוני ישראלי וטען בפניו שלרשות אין כוח אמיתי: היא רק מקילה על ישראל להמשיך בכיבוש, וישראל בתורה אינה מעוניינת לסיים את הכיבוש, ובמקום זה דוחפת להפרדת רצועת עזה מהגדה כדי למנוע כל אפשרות עתידית להקמת מדינה פלסטינית. בגלל כל הסיבות האלה, אמר השליח הפלסטיני לבכיר הישראלי, הרשות מבקשת להתפרק ו"למסור את המפתחות" למי שגם ככה שולט בה – ישראל. בתגובה, ענה הבכיר הישראלי: "לכו תעבדו על מישהו אחר; הרשות אינה רוצה להתפרק, היא רק מאיימת כדי לשפר את תנאיה. ישראל נחושה לקיים אותה".
בפועל, שלטון אינו מפרק את עצמו. מדובר בתשתית מפותחת שהתבססה והתקבעה לאחר 27 שנים, ותלויים בה אינטרסים של אנשים פרטיים ושל מגזרים שלמים אשר יגנו בעוז על כוחם ועל השפעתם, נוסף על אינטרסים פחותים יותר של רוב העם, שגם אותם היא משרתת. לרשות יש תחומי אחריות רבים, מה שהופך את פירוקה בלי אלטרנטיבה ברורה במסגרת פרויקט לאומי נרחב יותר – במיוחד לאור המוות הקליני של אש"ף וקיומו של שסע פוליטי ומוסדי עמוק – לקפיצה בטוחה הישר אל תוך כאוס ואנרכיה ביטחונית, שתיצור ריבוי של גופי שלטון ומוקדי קבלת החלטות. כמו כן, ייתכן שלאור מלחמות פנימיות ומאבק על האלטרנטיבה, גורמים רבים – ובראשם ישראל – ינצלו את ההזדמנות להתערב ולבנות שם שלטון חדש, לרוחם.
למרות זאת, אם נניח לצורך הדיון שהנשיא אכן הגיע למסקנה שחייבים לפרק את הרשות, הרי שבכירים אחרים מהרשות, בתמיכת מנגנוני הביטחון, שלטונות הכיבוש והסביבה האזורית והבין־לאומית היו מסלקים אותו ותופסים את מקומו. מי שהיה עושה זאת היה זוכה לתמיכה מקרב מי שפרנסתם נסמכת על הרשות, ולמען האמת גם מקרב מי שאינם תלויים בה, כולל אלה החפצים בפירוקה, שחוששים שמשאלתם תתגשם. ואפילו אם, חלילה, תחליט הרשות לפרק את עצמה, הרי ישראל תייסד רשות או רשויות חלופיות. יש לישראל תוכניות מגירה למקרה הצורך, המפורסמת שבהן היא תוכנית "שבע האמירויות הפלסטיניות" של מרדכי קידר, שכוללת הקמה של "אמירויות" (מעין ערי מדינה) בערים הפלסטיניות.
אחת מן המסקנות החשובות ביותר של הישראלים לאחר הקמת הרשות, ובמיוחד לאחר האינתיפאדה השנייה ובניית גדר ההפרדה הגזענית תוך ניתוק הקשר עם רצועת עזה, היא שהקמת הרשות היא הדבר הטוב ביותר שהכיבוש עשה: הרשות מייצגת אותו בחיכוך היומיומי עם העם, מה שמחליש את תנועת ההתנגדות במידה רבה, וגם מונעת תרחישים לא־רצויים כגון הקמת מדינה פלסטינית או מדינה אחת.
אכן, ישראל מפיקה תועלת מקיומה של הרשות, אך אין משמעות הדבר שאין לה נקודות חיכוך ועימות מולה. שלטונות הכיבוש נוקטים מדיניות שמטרתה להמשיך לשנות ולעצב את הרשות כך שתשרת את המטרות הישראליות. ישראל פועלת גם כדי לקבע את התפיסה שלפיה השלטון העצמי של הפלסטינים הוא עצמו המצב הסופי ולא שלב מעבר כחלק מתהליך. לשיטתה, הזמן למו"מ על הסוגיות המרכזיות כבר עבר, ומאמציה של הרשות לשכנע את ישראל או ללחוץ עליה דרך האו"ם וסוכנויותיו, הסכמים חתומים, בית הדין הבין־לאומי לצדק והתנגדות בדרכי שלום – כולם נועדו לכישלון. במסגרת זאת, ישראל גם מפעילה לחצים על הרשות: לא לשלם קצבאות לאסירים ולמשפחות של שהידים, למנוע את ההסתה ולשנות את תוכניות הלימוד, לרדוף את כל סוגי ההתנגדות ובחומרה יתרה, לפעול להוצאת ירושלים ושטחי C מחוץ לשטח הרשות. בקצרה, חזרת המצב למה שהיה לפני 28 בספטמבר 2000 הוא חלום באספמיה בעיני ישראל.
ומה עם עזה?
כעת נעבור לענות על השאלה השנייה: האם הדרישה לפירוק הרשות כוללת את הדרישה לפירוקה גם ברצועת עזה? בנקודה זו, מי שמבקש לפרק את הרשות מתחיל לגמגם כמו מי שתומך בפתרון המדינה האחת. הרי לא יהיה הגיוני לבקש זאת, במישרין או בעקיפין, מפני שמשמעות הדבר היא בעצם בקשה להחזיר את הכיבוש לרצועת עזה, ולאבד את החופש היחסי בתוך הרצועה הסמי־משוחררת. סוגיה קריטית נוספת נוגעת כמובן לאופן ההתמודדות עם חמאס ועם כלי הנשק שלו ברצועה.
אף על פי כן, יש מי שמעז ודורש לפרק את הרשות בגדה ולהשאיר אותה ברצועה, ויותר מכך – תובע להעביר את מרכזי הרשות והתנועה הלאומית לרצועה בתירוץ שהרצועה "חופשית" יותר, ויכולה לשמש כבסיס שממנו ישחררו את כל שאר הארץ הכבושה.
על כך יש לומר, ראשית, שהרצועה אינה משוחררת על פי החוק הבין־לאומי, אלא עדיין כבושה, משום שהכיבוש הישראלי מטיל עליה מצור ומבצע בה פעולות תקיפה והרג. אומנם נכון שהמצב של הרצועה שונה באופן בולט מהמצב בגדה, אבל תהיה זו הגזמה להחשיב את רצועת עזה כ"חופשית" או להתנהג כאילו היא כזאת. שנית, אם מרכז ההנהגה והתנועה הלאומית יעבור לרצועה, הנמצאת במצור ומאוימת בתוקפנות ישראלית, היא תהיה נתונה אף יותר ללחצים ולסחטנות מצד ישראל – הידרדרות מן הפח אל הפחת. כבר הצענו בעבר פתרון במסגרת המסמכים שפרסמנו במרכז "מסאראת" לחלוקה של מרכזי ההנהגה ושל מוסדות אש"ף והתנועה הלאומית למקומות שונים שבהם נמצאים פלסטינים, במיוחד ברצועה, במקום ריכוזם במקום אחד; זו הייתה טעות להעביר את מרכז המאבק הפלסטיני כולו להיות תחת הכיבוש.
שלישית, אם מרכז הכובד הפלסטיני יעבור לרצועה, הדבר ישרת, במישרין או בעקיפין, את התוכנית הישראלית הוותיקה שתכליתה הפרדת הרצועה והגדה והפיכת הרצועה לישות הפלסטינית כדי שיהיה לשלטונות הכיבוש קל יותר להשתלט לחלוטין על הגדה.
ואולם, קיימת אפשרות נוספת, שלישית. אפשרות זו היא לפעול למען שינוי הרשות, ולעשות זאת במסגרת ראייה כוללת וכחלק מדרך פעולה אסטרטגית חדשה. לעשות זאת למען שינוי של המבנה, המשימות, המחויבויות והתקציבים של הרשות כדי שתשרת את הפרויקט הלאומי ותחזק את עמידתנו הנחושה על אדמת פלסטין. רשות שתהיה כלי בידי אש"ף, שיידרש גם לבנות מחדש את מוסדותיו כך שיהיו פעילים וייצגו את העם הפלסטיני בכל מקום שבו הוא נמצא.
פעולה זו היא חלק ממאבק שהכיבוש מתנגד לו. אכן, היא עלולה להוביל להתמוטטות של הרשות הנוכחית, אבל מתוך חשכת המאבק תלך ותתבהר האלטרנטיבה, ותיווסד רשות פלסטינית מסוג חדש, כזו שתפעל לצד ההתנגדות המזוינת ותהיה מסוגלת לממש את השאיפה לעצמאות. במקביל, אש"ף יתארגן מחדש כארגון פעיל ומאוחד, שיפעל בביטחון כדי להגשים את המטרות של העם הפלסטיני.
הרשות כפי שהיא קיימת היום לעולם לא תשיג את כל הדברים הללו: יש צורך בשינוי מהותי בתשתית, בהנהגה ובתוכניות הקיימות. הקשיים שבכך אינם מצדיקים כניעה למצב הנוכחי בשום אופן.
ד"ר האני אל־מסרי הוא אינטלקטואל ואיש ציבור פלסטיני וראש מרכז "מסאראת" למחקרי מדיניות ואסטרטגיה. מאמרו פורסם באתר המרכז ב־20 ביולי 2021. תרגמה מערבית: נטע איפרגן.
