בארצות הברית חיים כיום יותר מ־4 מיליון מוסלמים – מעט יותר מאחוז אחד מן האוכלוסייה – רובם מהגרים שהגיעו אל המדינה במחצית השנייה של המאה ה־20 לאחר שפתחה שוב את שעריה להגירה מסיבית בשנת 1965 או צאצאים של מהגרים כאלו. היחסים שלהם עם מקום מגוריהם הם במידת מה בעייתיים: על אף שבארה"ב שורר מאז ראשית ימיה חופש דת, הרי שארה"ב והאסלאם נמצאים ביחסים מתוחים מאז הפיגוע במגדלי התאומים, שעורר בה גל של אסלאמופוביה. בהמשך אף אסר הנשיא טראמפ כניסה של אזרחי מדינות מוסלמיות רבות – החלטה שהוגבלה על ידי בתי המשפט בארה"ב, ובוטלה על ידי יורשו של טראמפ בבית הלבן ג'ו ביידן.
כאמור חופש הדת או יותר נכון ההפרדה בין דת למדינה מעוגנת בחוקת ארה"ב כמעט מראשיתה (בתיקון הראשון לחוקה האמריקאית משנת 1791). הזיכרון הממשי מאוד של האי־סובלנות כלפי זרמים פרוטסטנטיים קיצוניים כמו הפוריטנים (שהיגרו לארה"ב כדי לקיים את דתם) ושל מאבקי הדת האלימים בין זרמים נוצריים שונים באנגליה של המאה ה־17, עמד ברקע הדיונים שהובילו להפרדה החדה הזו בין דת למדינה בארה"ב. אך איך התייחסו האבות המייסדים של ארה"ב, מי שייסדו את הרפובליקה וקבעו את המערכת החוקתית שלה, לבני דתות אחרות – בייחוד, מה לגבי האסלאם? על שאלה זו מבקש לענות מאמרה של נע'ם טאלב עבדאללה בגיליון ה־17 של אוסטור, כתב העת האקדמי של המרכז הערבי למחקר ולמדיניות בדוחא.
ראשית, עבדאללה מבקשת לסקור את היחס הנוצרי לאסלאם, בדגש על אנגליה – שממנה הגיעו רוב המתיישבים בראשית דרכה. הנוצרים של מערב אירופה, כמובן, באו במגע עם האסלאם כמעט בראשיתו – כבר במאה ה־8-7 כבש האסלאם את חצי האי האיברי, ובמאה ה־8 אף איים להתפשט מעבר לכך אל צרפת, עד שנבלם בקרב פואטייה. קרוב יותר לזמננו, איימה הסולטנות הטורקית העות'מאנית המתפשטת על אירופה המערבית ממזרח, עד שנבלמה בשערי וינה. הסולטנות המשיכה לאיים להתפשט אל תוך אירופה ממזרח, ואף כבשה שטחים מפולין במהלך המאה ה־17. המוסלמים נודעו מצד אחד כמי שמכחישים את השילוש הקדוש, ומצד שני כלוחמים המפיצים את דתם בכוח הזרוע. בקרב האירופים נפוצה גם הדעה כי המוסלמים עובדים לא את האל אלא את מוחמד.
גם אבות הרפורמציה – לותר וקלווין – לא אהדו במיוחד את האסלאם. שניהם טרחו להכחיש את העובדה שמוחמד היה נביא אמת, ותקפו את דמותו בחריפות בהזדמנויות שונות. כמו האפיפיור, גם הסולטן סולימאן העות'מאני זכה מפי שניהם לכינוי "אנטי-כריסטוס". ללותר הייתה היכרות כלשהי עם האסלאם – הוא אף חיבר הקדמה לדפוס של התרגום הימי-ביניימי של הקוראן ללטינית של המלומד פטרוס וונרביליס, אך הוא כתב במספר הזדמנויות כנגד האיום של האימפריה העות'מאנית, שאותה כינה "גוג ומגוג", על אירופה.
באנגליה, בראשית המאה ה־18, נפוץ במיוחד ספרו של האמפרי פרידו, איש דת אנגליקני שכתב חיבור בכותרת "חיי מוחמד". הספר, שתקף את מוחמד בחריפות, נדפס בשמונה מהדורות. פרידו טען שהאסלאם היה עונשו של האל לכנסיות המזרח על הוויכוחים והסכיזמות שנפוצו בקרבן, שהובילו במקרים רבים גם לאלימות. פרידו השתמש באסלאם בעצם כמעין "גורם השוואה" בוויכוחים התיאולוגיים של ימיו – הוא טען כי התפשטות הכנסייה הקתולית במערב, כמו האסלאם במזרח, הייתה האסון של הכנסייה המערבית. מאידך, הוא השווה את האוניטריים – זרם נוצרי שכפר בדוקטרינת השילוש – למוסלמים כדי לצייר אותם ככופרים. ספרו של פרידו הגיע למושבות, שם השתמש בו אחד התיאולוגים האמריקאיים הידועים של התקופה ג'ונתן אדוורדס כדי להזהיר מפני סכנת האסלאם. בניגוד לפרידו, ספרו של אנרי דה בולאנווילייה הצרפתי מאותה תקופה, שתורגם מצרפתית לאנגלית והודפס אף הוא במושבות, היה חריף פחות – הוא ראה במוחמד עונש על השחיתות ועל המעשים הבלתי־נוצריים של הכנסייה הקתולית, אך גם סבר שהוא היה כלי בידי האל להפיץ את המונותאיזם ברחבי העולם. בולאנוויליה הדגיש כי מוחמד היה כלי בידי האל, שפעל בהשראה אלוהית ושאימץ מעלות מוסריות רבות מן הנצרות. הקוראן תורגם לאנגלית מן הצרפתית כבר במאה ה־17, וישירות מן הערבית לאנגלית בידי ג'ורג' סייל ב־1735. סייל, שכתב הקדמה מלומדת וארוכה לקוראן, שלל את הסטיגמה האירופית על התפשטובתו של האסלאם בכוח החרב, ותמך בדעה שמוחמד אכן זכה להשראה אלוהית. הוא אף כינה את מוחמד "המחוקק של הערבים". כל זאת הוביל את ההיסטוריון הידוע אדוארד גיבון, בן המאה ה־18 אף הוא, לכנות את סייל "חצי מוסלמי".
עם זאת, הקוראן נדון כבר בוויכוחי הדת של המאה ה־17 באנגליה. ריצ'רד בקסטר, מלומד פוריטני, קרא בקוראן בתרגום לאנגלית, וציין כי מוחמד הכיר במשיחיותו של ישוע, בכך שישוע הוא דבר האל ושנולד מן הבתולה ובכך שעלה לשמיים וישוב אל הארץ. גם באקסטר השווה את המוסלמים הכופרים בשילוש לאוניטריים – השוואה שהייתה נפוצה באותה תקופה. למעשה, עבדאללה מציינת, תואר נפוץ לאוניטרים באנגליה היה "מוחמדים". ואכן, ארתור ברי, שהתקיף את דוקטרינת השילוש בספרו "האוונגליון העירום", ראה במוסלמים אחים לאמונת הייחוד, וציין כי מסיבה זו התפשטה דתם בעולם כולו. ברי אף תיאר את האסלאם כטוב יותר מן הנצרות – במובן זה שהוא אינו מחזיק באמונת השילוש. ספרו של ברי נאסר לפרסום. תומס אייקנהד, שהביע דעות קרובות ושכפר בשילוש הקדוש, הועלה על המוקד באדינבורו.
אלו הן דמויות שוליות ומוקעות במובן מסוים – אך דווקא אחד הפילוסופים החשובים והמקובלים ביותר באנגליה של המאה ה־17 הביע עניין ער באסלאם, הלוא הוא הפילוסוף ג'ון לוק. כפי שראינו, נכנס האסלאם ללב הדיון התאולוגי בשל ההשוואה של הדוקטרינה האוניטרית אליו. לוק מצידו תמך בסובלנות כלפי האסלאם וכלפי היהודים. הוא ציין כי מדינות צפון אפריקה סייעו רבות לאנגלים במלחמותיהם כנגד צרפת של לואי ה־14. סובלנות זו כלפי דתות אחרות הייתה קשורה בייחוד לעמדה הליברלית של לוק ולסבלנות שלו כלפי זרמים דתיים לא־אנגליקניים בתוך הנצרות פנימה. לוק, מאדריכלי "המהפכה המהוללת" שהביאה אל קיצה מאבק דתי-פוליטי מדמם שאיים לפרק את הממלכה הבריטית, תמך בסבלנות ובמונרכיה חוקתית ככלי ליציבות פוליטית. ב"איגרות על הסובלנות", ביקש לוק לטעון בעד חופש דת ובעד זכויות אזרח שאינן תלויות בהשתייכות דתית.
זהו בקצרה הרקע ההגותי והדתי להבנת מקומם של מוסלמים בעולם החדש. אך האם היו מוסלמים בעולם החדש? ואם כן, כיצד הגיעו לשם? בעיקר כנראה כעבדים. כ־20-15% מן העבדים האפריקאים במושבות האנגליות היו כנראה מוסלמים, מה שאומר שלפחות כמה אלפים של מוסלמים הגיעו לעולם החדש. חלק מן המתיישבים הראשונים הכירו את המוסלמים מקרוב – ג'ון סמית, שהגיע לצפון אמריקה בראשית המאה ה־17 והיה ממקימי המושבה מסצ'וסטס, נלחם בשורות צבאות הקיסרות הגרמנית כנגד העות'מאנים ואף נלקח בשבי והיה עבד באיסטנבול. אך התנסות חשובה יותר עבור ארה"ב בראשיתה הייתה כנראה המאבק בפיראטים הברבריים של האטלנטי. הללו פעלו ברשות ובעידוד האימפריה העות'מאנית כדי לשבות ספינות אירופיות. בסופו של דבר, הצליחה אנגליה במאה ה־17 לכרות ברית עם הממלכות הברבריות – מה שאילץ את כל שאר הספינות האירופיות שהפליגו באטלנטי לעגון קודם בנמלים הבריטיים כדי לקבל את ההגנה הבריטית. עם זאת, לפני כן, הטביעו הברברים ספינות רבות ושבו שבויים נוצרים רבים שהיה צורך לפדותם בכסף רב. עם זאת, ברגע שארה"ב הפכה עצמאית, הוסרה ממנה ההגנה האנגלית, והיא נותרה חשופה לפגיעות הספינות הברבריות, שהפכו איום ממשי על הצי הסוחר שלה, בין השאר בשל החולשה היחסית של הצי הצבאי שלה ושל ממשלתה המרכזית. רק ב־1786 חתמה ארה"ב על הסכם כופר עם ממלכת מרוקו להפסקת הפלישות, אך היא נותרה מטרה לממלכות האחרות של צפון אפריקה.
במושבות, כמו באנגליה (ובעקבותיה), הייתה מסורת הגותית של סובלנות דתית. במאה ה־17, התקיף רוג'ר ויליאמס את חוסר הסובלנות הדתית, בייחוד כלפי הנצרות פנימה, ואת תוצאותיו הרצחניות, אך במסגרת זו, הגן גם על חופש דתם של היהודים, המוסלמים ובני דתות אחרות
גם במושבות, כמו באנגליה (ובעקבותיה), הייתה מסורת הגותית של סובלנות דתית. במאה ה־17, התקיף רוג'ר ויליאמס את חוסר הסובלנות הדתית, בייחוד כלפי הנצרות פנימה, ואת תוצאותיו הרצחניות, אך במסגרת זו, הגן גם על חופש דתם של היהודים, המוסלמים ובני דתות אחרות. ויליאמס הדגיש שאל למדינה להתערב או להגביל את חופש דתם של בני דתות אחרות. עם זאת, ויליאמס התקיף באותו ספר ממש את האסלאם, את מוחמד ואת האפיפיור, וכינה את מוחמד נביא שקר. הוא גם השתמש באסלאם בתוך הוויכוח הנוצרי פנימה, כאשר כינה את ג'ורג' פוקס, מייסד הזרם הנוצרי של הקווייקריזם – "מוחמד חדש", מפני שטען ששרתה עליו רוח הקודש.
הבחינה של תולדות המוסלמים בראשית ימי המושבות נתקלת במחסום של דלות התיעוד. למעשה, אין תיעוד כלשהו של חיי המוסלמים בארה"ב בזמן זה או של יחסיהם עם המתיישבים הנוצרים. עם זאת, ישנן עדויות לכך שמוסלמים היו גם היו במושבות, כפי שמתועד למשל על ידי חוק של מושבת וירג'יניה משנת 1705 שאסר על מוסלמים (בין השאר) להחזיק עבדים לבנים-נוצרים – מה שמעיד על כך שייתכן שהיו מוסלמים שהיו בידיהם האמצעים החומריים לכך. מכל מקום, אנו יודעים שעותק של הקוראן הגיע אל המושבות כבר במאה ה־17 – עם ההולנדי אנתוני יאנסזון, אחד מאנשי חברת הודו המערבית ההולנדית שהגיע לניו אמסטרדם (שהפכה מאוחר יותר לניו יורק). אביו של יאנסזון נפל בשבי אצל פיראטים מוסלמים, המיר את דתו לאסלאם ונשא אישה ברברית. יאנסזון היה ממייסדי ניו אוטרכט – בהמשך רובע ברוקלין של ניו יורק.
גם רעיונות ממוצא אסלאמי לא היו זרים לחלוטין לבני המושבות. קוטון מאד'ר, בן מסצ'וסטסט, שפעל בחצי הראשון של המאה ה־18, התייחס בכתביו לקוראן והשתמש בו כדי לפרש תופעות טבע כמו רעידות אדמה, רעמים וברקים. אך מאד'ר השתמש לא רק בקוראן, אלא גם בחיבור האקסצנטרי בן המאה ה־12 של אבן טופיל – "חי איבן יקט'אן". הספר התגלה במערב ב־1671 ופורסם בלטינית (ומעט לאחר מכן גם באנגלית) תחת הכותרת "פילוסוף אוטודידקט". מאד'ר הסתמך על הספר "חי אבן יקט'אן" כמודל של פילוסוף המבקש להכיר את האל דרך הטבע. עם זאת, מאד'ר גם הביע עוינות לאסלאם, בין השאר בעקבות התקפות חוזרות ונשנות של פיראטים על ספינות מניו אנגלנד.
ומה לגבי האבות המייסדים עצמם? האם באו במגע עם מוסלמים? מה היו דעותיהם לגביהם, לגבי דתם, לגבי זכותם לחופש דת? מהצהרות הבעלות של ג'ורג' וושינגטון, נשיאה הראשון של ארה"ב, אנו יודעים שהיו ברשותו שתי שפחות – אם ובת – בשם "פאטימה" – ככל הנראה מוסלמיות. וושינגטון אף ציין באיגרת לחבר שאין לו בעיה להעסיק יהודים, מוסלמים או עובדי אלילים, אם יהיו עובדים טובים. חשוב יותר, ב־1784, הציע וושינגטון בפני בית המחוקקים של וירג'יניה חוק שכחלק ממנו הובעה התנגדות לכל סוג של הגבלה או אפליה על רקע דתי.
לצד זאת, עבדאללה מתייחסת לעדות נוספת חשובה על היחס של האבות המייסדים למוסלמים. בשנת 1783, עזרא סטיילס, אז דיקן אוניברסיטת ייל, ציין בנאום בפני בית המחוקקים של קונטיקט כי המוסר המוסלמי טוב בהרבה מזה הנוצרי. אמירה זו, שלכאורה מעניקה מקום מרכזי לאסלאם, נראית כמעט בלתי־מתקבלת על הדעת. עם זאת, כפי שעבדאללה מציינת, רבים כבר פירשו שהכוונה לא הייתה להעניק מעמד מרכזי לאסלאם כשלעצמו, אלא יותר אמצעי רטורי שנועד למשוך את תשומת ליבם של המאזינים, שאולי גם נבעה מעמדה דאיסטית – הדאיסטים, שהאמינו בדת "טבעית" ורציונלית, נהגו פעמים רבות להשוות את הנצרות לדתות אחרות ולהדגיש את חוסר מעלתה בהשוואה להן.
עם זאת, היא מדגישה, הדבר מראה כי באופן כללי שררה הערכה מסוימת כלפי האסלאם. ואכן, ב־2001, פרסם ראש ארכיון הקונגרס דאז ג'יימס האטסון מאמר שהדגיש את קיומם של אלפי מסמכים מדור המהפכה האמריקאית שדנו בקשר עם המוסלמים ובמעמדם בארה"ב וכן של תכתובות של ג'ורג' וושינגטון ושל תומס ג'פרסון בנושא זה; זאת בתגובה לגל האסלאמופובי שהתעורר ב־2001 בשל הפיגוע במגדלי התאומים. כנגד האטסון, הדגיש דייב מילר כי כל זאת לא נבע בשום אופן מכוונה של האבות המייסדים להפיץ את האסלאם במושבות, שהיו נוצריות באופן מכריע, או להעיד על כך שהאבות המייסדים הבינו את דת האסלאם היטב, אלא רק מתוך הכרה בנוכחותם של מוסלמים, בייחוד של עבדים ממערב אפריקה. בייחוד, ייתכן כי העבדים המוסלמים קיימו את פולחניהם הדתיים בסוד בשל חשש מהתנכלות דתית של בעליהם הנוצרים.
ואומנם, אחד מן האבות המייסדים אכן הביע התעניינות פעילה באסלאם – תומס ג'פרסון, נשיאה השלישי של ארצות הברית. בצעירותו, ג'פרסון קרא בקוראן בתרגום לאנגלית של סייל. העותק עם הערות בכתב ידו של ג'פרסון, שמור עד היום בספריית הקונגרס. ג'פרסון נע כל חייו בין הערכה שלילית של האסלאם מצד אחד לבין רצון להבטיח את זכויות האזרח של מוסלמים לצד אלו של בני דתות אחרות – חירות שהוא עיגן בחוקה של מדינתו וירג'יניה. גם ג'פרסון זיהה בין האסלאם לבין זרם דתי נוצרי – במקרה שלו הייתה זו הקתוליות, ובסיס ההשוואה היה ששתיהן דתות דכאניות המתנגדות למחשבה רציונלית. בהשוואה זו התבסס ג'פרסון כנראה על וולטר – שהצגתו "מוחמד הנביא", שהייתה עוינת במיוחד לאסלאם ולדמותו של הנביא, הובנה על ידי מבקריה כביקורת מוסווית על הכנסייה הקתולית. מאידך, ג'פרסון העריץ את לוק, שכנראה היה אחד ממקורותיו לתפיסות הסבלניות שהביע כלפי האסלאם ולתמיכתו בחופש דת ובסבלנות לבני הדתות כולם וכן לכלל הזרמים הנוצריים. ג'פרסון כשלעצמו, כאיש נאורות אמיתי, היה אמביוולנטי באשר לדת באופן כללי – ובסופו של דבר היה לוחם חסר פשרות למען סובלנות דתית, ומי שהיה האדריכל של התיקון הראשון לחוקה האמריקאית, שהבטיח חופש דת בארצות הברית כולה.
האם יכול בן דת אחרת, שאיננה הנצרות, להשתתף בשלטון בארצות הברית? אנו רואים כאן כמובן פן נוסף של השאלה של הקשר שבין חופש דתי לבין הכוח השלטוני של הדת. אכן, כבר אז, היה בארצות הברית הצעירה מי ששאל שאלה זו
הוויכוח על חופש הדת קשור גם, בסופו של דבר, להפרדת הדת מן המדינה במובנה הרחב, הכספי למשל. ריצ'רד הנרי לי כתב איגרת לג'יימס מדיסון ב־1784, ובה ציין שהוא מסכים עם עמדת הזרם הפרסביטריאני, שלפיה על חופש הדת לכלול גם את הדת המוסלמית וההינדואית ולא רק את הזרמים שבתוך הנצרות; אך ההקשר המיידי של עמדה זו היה ההתנגדות של הפרסביטריאנים לכך שמדינת וירג'יניה תעגן בחוק מימון למוסדות דת נוצריים. כך, הוויכוח על סובלנות כלפי בני דתות אחרות משמש שוב בתוך הקשר של ויכוח שהוא בעיקרו פנים־נוצרי בין הזרמים השונים בתוך הנצרות המבקשים לשמור על עצמם מפני המדינה ומפני כוחה. באותה מידה למשל, כפי שמזכירה עבדאללה, החוקה במסצ'וסטס עיגנה את חופש הפולחן עבור בני הזרמים הנוצריים וכן עבור בני דתות אחרות בשנת 1780 – מה שהתושבים המקוריים של מסצ'וסטס – נוצרים פוריטנים – לא טרחו לעשות בחוקי המושבה. למעשה, הנצרות הפוריטנית נותרה הדת הרשמית של המדינה עד שנת 1830. הדבר מחזק את טענתה של עבדאללה כי המתיישבים הבריטים המקוריים של המושבות, רובם פוריטנים, לא ראו בהתיישבות בעולם החדש דרך להקמת חברה שבה ישרור חופש דת – אלא חברה שאותה יוכלו לעצב על פי דתם שלהם, מה שהם לא היו חופשיים לעשות באנגליה עצמה.
ואכן, בני הדתות האחרות היו צריכים כנראה לדרוש מן השלטונות את הזכות לחיות על פי דתם בלא דיכוי, זכות שדרשה ערעור של המעמד הרשמי של הנצרות במושבות השונות. למשל ב־1785 הוגשה הצעה מטעם צ'סטרפילד קאונטי שבווירג'יניה אל בית המחוקקים במדינה שבה נדרש להתיר ליהודים, למוסלמים ולמיעוטים אחרים זכות לקיים את דתם בלא הפרעות. ההצעה הדגישה כי המחוז תומך בהחלשת המעמד הרשמי של הנצרות כדת הרשמית של המדינה – כאשר הנימוק לכל זאת היה שבני הדתות האחרות תורמים למושבה כתושבים מבחינה כלכלית, וכי זאת ולא אמונתם הדתית היא העובדה הקובעת. היו לכך גם מתנגדים: למשל, ג'ון לילנד התנגד לביטול המעמד הרשמי של הכנסייה במסצ'וסטס, ונימק זאת במצב הפוליטי הירוד השורר בין המדינות המוסלמיות. לילנד ייחס זאת לכך שמוחמד בעצמו קרא למוסלמים להשתמש באמצעים חוקיים ובכוח הזרוע כדי להפיץ את הדת המוסלמית. ניתן לראות כאן בעצם שני זרמים מתחרים של מחשבה לגבי הדת: אחד הרואה בה עובדה שולית בהשוואה למערכת הפוליטית ולסגולות הפוליטיות של המאמינים, ומבקש לצמצם את הדיון אל מרחב הפעילות הכלכלית שלהם, שבה הם יכולים לפעול, והם אף פועלים, בצורה ניטרלית; ומן הצד השני, זרם המקשר בין הדת ובין הפוליטיקה, והסבור כי לדת כשלעצמה ולעקרונותיה יש חלק חשוב בעיצוב המידות הפוליטיות, שנסמכות בסופו של דבר על העקרונות המוסריים של הדת. ניתן גם לראות כי המידות הפוליטיות הרעות כביכול של הדת המוסלמית מעוצבות בדיוק לפי מה שנתפס כמסוכן במסגרת מלחמות הדת האנגליות – קשר בין דת לחקיקה המדינית מצד אחד, ואלימות דתית המבקשת לכפות את הדת על זרמים דתיים אחרים (כאשר בהקשר הנוצרי מדובר כמובן על אלימות פנים־נוצרית). ואכן, ההפרדה בין דת למדינה בארצות הברית נועדה בעיקר להגן על זרמים דתיים מפני כוחה הכופה של המדינה.
אך מה לגבי שותפות בשלטון מעבר לזכות לקיים את הדת? האם יכול בן דת אחרת, שאיננה הנצרות, להשתתף בשלטון בארצות הברית? אנו רואים כאן כמובן פן נוסף של השאלה של הקשר שבין חופש דתי לבין הכוח השלטוני של הדת. אכן, כבר אז, היה בארצות הברית הצעירה מי ששאל שאלה זו. למשל, ג'יימס איירדל, בן צפון קרוליינה, אנגליקני ועורך דין במקצועו, פסל אפשרות זו. בייחוד, הוא התנגד לחלוטין לאפשרות שייבחר אתאיסט לשלטון. עם זאת, הוא הותיר פתח לכך שבן דת אחרת, למשל מוסלמי, ייבחר לעמדת שלטון, אך טען שבלתי־סביר שהעם האמריקאי אכן יבטח בבן דת אחרת, ויסכים להפקיד בידיו את זכויותיו.
באותה שנה, סמואל ג'ונסטון, אז מושל קרוליינה הצפונית ואחד החתומים על החוקה האמריקנית, היה סבור שאין להתיר ליהודים או למוסלמים להיבחר לעמדות השפעה. עם זאת, כיוון שהדבר התאפשר באופן עקרוני על ידי החוקה, הוא התייחס לאפשרות זו. לטענתו, הדבר אפשרי באופן עקרוני רק בשני תרחישים – או שהאמריקאים יחדלו מלהיות נוצרים, או שאכישהו יצליחו בני דתות אחרות לזכות "באמון ובכבוד" של העם בשל סגולותיהם האישיות ומעלותיהם הטרומיות.
אם נסכם, אפשר לציין שהדיון הפנים־נוצרי על מעמדם של המוסלמים ביבשת החדשה והישנה נע כל העת בין דימוי למציאות. מצד אחד, הייתה כנראה נוכחות ממשית של מוסלמים, מה שדרש דיון במעמדם הדתי ובזכויות שיש להעניק להם. מאידך, מספרם וכוחם הפוליטי היה בעצם מוגבל מאוד. אנו רואים שהדימוי של האסלאם כדת אחרת משמש כל העת בתוך הדיון הפנים־נוצרי – מצד אחד אולי כמראה לאויב דתי שאותו מזהים עם "הכופרים", ומצד שני כ"אחר" שאפשר להשתמש בו לערעור ודאויות פנים-נוצריות ועמדות סמכות מובנות מאליהן. הדבר בא לידי ביטוי יפה באנקדוטה שאיתה עבדאללה חותמת את מאמרה. בנג'מין פרנקלין, מחשובי האבות המייסדים, הביע כל חייו עמדות עוינות לגבי האסלאם. עם זאת, הוא חרג ממנהגו זה פעם יחידה. בשנת 1764, קבוצה של מתיישבים לבנים בפנסילבניה, שביקשה לנקום באינדיאנים האמריקאים ולהפסיק את התקפותיהם על המתיישבים, התקיפה את האינדיאנים באכזריות, ורצחה עשרות אינדיאנים בדם קר. פרנקלין, שהתקומם כנגד המעשה הנפשע, התייחס לכך שאפילו "הטורקים, השחורים וההודים" נוהגים בברבריות פחותה מן האופן שבו נהגו המתיישבים. ספציפית, הוא התייחס לסיפורים על מוחמד המספרים כיצד שיבח את חייליו שהתייחסו באנושיות וברחמנות לשבוייהם. פרנקלין הטעים גם שאם האינדיאנים היו חיים בארץ מוסלמית, היו מתייחסים אליהם טוב מן המתיישבים הלבנים-נוצרים. בהיפוך אירוני, הוא גם הילל את רחמנותו של צלאח א־דין, הסולטן האיובי שכבש את ירושלים בחזרה מן הצלבנים. האירוניה כאן ברורה – צלאח א־דין הוא כביכול מקומי המשחרר את מולדתו ממתיישבים אירופים-נוצרים. הינה כי כן, נעשה המוסלמי, שמידת נוכחותו הממשית איננה ברורה כלל, לנוכח מחשבתית, "צלע" בוויכוח הפנימי. גם אם הדימויים הללו הם במידה רבה וירטואליים, חשוב להבינם שכן דומה שהם אינם בהכרח נעלמים מן הבמה בשעה שיש להתייחס למוסלמים אמיתיים, בשר ודם.
