מחקרים העוסקים בפציפיזם שמקורו בדת דנים בו בהקשר ליהדות, לנצרות, להינדואיזם ולבודהיזם, אך לא בהקשר לאסלאם, בשל ההנחה המוטעית שהגישה הפציפיסטית נוגדת את הג'יהאד במשמעות שלעיתים הוא מקבל כמלחמת מצווה. הנחה זו, המקובלת בקרב ההוגים המוסלמים והמשקיפים במערב, נגזרת מקריאת ספרות ניצית של הוגים מוסלמים בני המאה ה־14 על יחסו של האסלאם כלפי ה"אחר" הלא־מוסלמי. בניגוד לאסכולת המלחמה באסלאם, אסכולת השלום מקדמת את רעיון האי־אלימות, קרי הימנעות משימוש באלימות, אם הדבר אפשרי, או לפחות צמצומה או נקיטתה רק כמוצא אחרון. על אף שבמספר מקרים, נטען בקוראן ובסונה כי מלחמה היא רע הכרחי, מצדדי אסכולת השלום טוענים כי האסלאם מעדיף שלום על פני מלחמה ומדגישים כי לאורך ההיסטוריה המוסלמית האלימות נגרמה על ידי גורמים פוליטיים מסוימים, חלקם היו ממוצא לא-ערבי או שהיו מן המתאסלמים החדשים.
מטרת מחקר להתחקות אחרי שורשי הפציפיזם באסלאם בשני טקסטים תאולוגיים עיקריים – הקוראן והסונה (מסורת נבואית) ולהצביע על אי־זרותו של הפציפיזם לאסלאם. בהגדרתו, פציפיזם אסלאמי, בדומה לפציפיזם של דתות אחרות, הוא סירוב להילחם או להשתמש בכל צורה של אלימות הנובע מערכים דתיים-אתיים. יש פציפיסטים שמתירים לצאת למלחמת הגנה אם חיי אזרחים נתונים תחת איום. אם צפויה פגיעה ברכוש בלבד, הם יימנעו ממלחמת הגנה.
הפציפיזם האסלאמי קורא למוסלמי להיות מודל חיקוי עבור אחרים הן במעשיו והן במחשבותיו. התאולוג המוסלמי וכותב פרשנות הקוראן בן המאה ה־14 אבן כת'יר כתב שאלוהים יצר את בני אדם אצילים, בעלי יכולת להבחין בין טוב לרע. כך, מתוקף מתן חוכמה והיגיון לבני אדם, כפי שנדרש בדתות מונותאיסטיות קדומות יותר, ציווה אלוהים על המוסלמי להיות אדם טוב, מוסרי והגון, המכבד את חייהם ואת רכושם של אחרים – מוסלמים ולא־מוסלמים. כמו כן, הוטל עליו להאכיל שכנים וזרים אם ידם אינה משגת, להתנהג ברחמים כלפי אחרים; נאסר עליו לרדוף אחרים או לגרום להם כל עוול אף לא במילים, ולא כל שכן לרצוח. בתמורה יזכה המאמין לגמול.
יתר על כן, על המוסלמי נאסר לבצע פיגועי התאבדות, ליטול את חייו ואת חיי הזולת מכיוון שהדת מחשיבה את חיי האדם קדושים ויקרי ערך, ולא רק את חייהם של מוסלמים. מספר אזכורים בקוראן ובסונה תומכים בהתנהגות הפציפיסטית, במיוחד כשמוזכר הסיפור התנ"כי על קין והבל. בפרק הקוראני 5 – השולחן הערוך בפסוק 28 מופיע הציווי לציית לאלוהים: "וגם אם תרים עליי את ידך להרגני, לא ארים עליך את ידי להורגך, כי פוחד אני מאלוהים ריבון העולמים". על פניו נראה שהימנעות מאלימות נובעת מאמונה עיוורת באלוהים בלבד, אך אין כך הדבר. המקורות התאולוגיים גורסים שמוסלמי מודע לכך שאלימות עלולה להמית אסונות כבדים על האומה המוסלמית ועל האנושות כולה. גם אם הכופרים יוצאים נגד המוסלמים עדיין נאסר להילחם נגדם או להענישם כי על פי הקוראן והסונה אין זה מחובתו של המוסלמי להעניש אחרים אלא בתחום סמכויותיו של הבורא.
שני מונחים מרכזיים באסלאם נוטים לפציפיזם. המונח היג'רה קיבל בעשורים האחרונים משמעות של התרחקות מכל מה שרע, ובכלל זה השימוש באלימות. למונח ג'יהאד, שבאופן מוטעה קיבל פרשנות של "מלחמת קודש למען האל", התקבעה המשמעות שעל מוסלמי לשאוף להיות מאמין טוב והגון ביחסו לבוראו ולסובביו, כולל ללא-מוסלמים
נוסף על האזכורים במקורות, שני מונחים מרכזיים באסלאם נוטים לפציפיזם. המונח היג'רה, שנטבע בעקבות הגירתו של הנביא מוחמד ושל מוסלמים ממכה למדינה בשנת 622, קיבל בעשורים האחרונים משמעות של התרחקות מכל מה שרע, ובכלל זה השימוש באלימות. למונח ג'יהאד, שבאופן מוטעה קיבל פרשנות של "מלחמת קודש למען האל" בקרב קבוצות וזרמים מוסלמיים טהרניים, התקבעה המשמעות שעל מוסלמי לשאוף להיות מאמין טוב והגון ביחסו לבוראו ולסובביו, כולל ללא-מוסלמים.
יתרה מזאת, ההיסטוריה המוסלמית מתפתחת לכיוון רעיון האי־אלימות והפציפיזם. אדגים באמצעות שלוש דוגמאות. דוגמה ראשונה, במהלך תקופת מכה (622-610 לספירה), נגלו לנביא מוחמד פסוקים הפונים למוסלמים להתאזר בסבלנות ולהימנע משימוש באלימות כלפי לא־מאמינים, התנהגות התואמת את ההגדרה של "פציפיזם מוחלט". מאוחר יותר, בתקופת מדינה (630-622 לספירה) נחשפו לראשונה פסוקים מלחמתיים שהתירו לנביא מוחמד, שהיה כבר מנהיג ועמד בראש צבא מוסלמי, לחשוף את חרבותיהם של לוחמיו נגד אלו שפנו באלימות מזוינת נגד האסלאם, נגד הנביא ונגד המוסלמים. במהלך עשר השנים האחרונות לחייו של מוחמד, התמקדו המוסלמים בהחלשת הלא־מאמינים במכה על ידי שימוש זמני בשיטות אלימות, עם או בלי מתן אולטימטום. "פסוקי מדינה" קידמו שימוש באלימות נגד עובדי אלילים, אבל באופן זמני. מאוחר יותר, תאולוגים מוסלמים הגיעו להסכמה כוללת כי "פסוקי המלחמה" בוטלו על ידי פסוקים פייסניים. עם הזמן, הלוחמה והשימוש באלימות הוגבלו עוד יותר, והפכו למוצא אחרון, בעוד השימוש בשיטות דיפלומטיות הועדף במהלך משברים בקרב מוסלמים ובין מוסלמים ללא-מוסלמים.
דוגמה שנייה, החל במאה ה־8, חילק האסלאם את העולם לשלושה מרחבים פוליטיים: דאר אל־אסלאם (ארץ השלום שבה שולט האסלאם), דאר אל־חרב (ארץ המלחמה הנמצאת במצב של מלחמה עם מוסלמים) ודאר אל־אהד או דאר א־צלח (ארצות שעימן יש הסכם אי־לוחמה או הסכם שלום). במרוצת ההיסטוריה המוסלמית, אחרי פיגועי 11/9, תאולוגים מוסלמים הזכירו ששני המונחים – דאר אל־אסלאם ודאר אל־חרב אינם נמצאים בקוראן ובסונה, ויתרה מכך, חלוקת העולם לשלושה מרחבים אינה רלוונטית יותר.
דוגמה שלישית, חוקרי פציפיזם אסלאמי מצביעים על קבוצות ועל זרמים שקמו במסגרת הדת ופיתחו גישות פייסניות ופציפיסטיות כלפי אויבים. קצרה היריעה לתאר בהרחבה את פעילותם ואזכיר בחטף את הבולטים שבהם: סופיזם (מיסטיקה אסלאמית) ובמיוחד הגותו של התאולוג המלומד והמיסטיקן הסופי ג'לאל א־דין רומי (1273-1207) וראש תנועת התנגדות לא־אלימה שנלחמה בקולוניאליזם הבריטי בפקיסטן ובאפגניסטן עבדול ג'עפר ח'אן או הידוע בכינויו בדשאה ח'אן (Badshah Khan, 1890-1988). כיום, מוסלמים בעלי נטיות פציפיסטיות תומכים בקיום מלחמת הגנה במקרים חריגים מאוד כשמדובר בהגנה על חיי אדם. במקרה אחר, הם יטיפו לבחירת דרכים לא-אלימות ליישוב הסכסוך.
