מוחמד תורכי רביעו, חוקר סורי המתמחה באנתרופולוגיה, מתאר תהליכי התפתחות של האסלאם בקרב צעירים וצעירות מוסלמים במאמר מרתק שכותרתו
אסלאם מסורתי שמרני ואינדיבידואלי: הדת והצעירים הערבים אחר האביב הערבי. המאמר
פורסם ביומון
אל־קודס אל־ערבי בראשית יולי 2019.
רביעו מציין כי סוציולוגים מערביים של המזרח התיכון שערכו מחקרים העוסקים בצעירים בעולם הערבי נטו בדרך כלל לעסוק בסוגיות של המעמד הבינוני ושל מגדר. הדבר השתנה לאחר אירועי 11 בספטמבר, כאשר הצעירים הערבים שהמערב דמיין כי באו אליו כדי ללמוד את תרבותו ביצעו פיגועים איומים ומהדהדים בהנחיית בן לאדן ממקום משכנו במערה באפגניסטאן. אז הבינו סוציולוגים שעליהם ללמוד את הצעירים.
חוקרים במערב שהחלו לבחון את הנושא טענו כי התנהגותם של הצעירים הללו מושפעת ממסורת דתית קיצונית, אשר באמצעות ממסדים חינוכיים וחברתיים חסמה כל מחשבה ביקורתית. פקידים אמריקניים שיצאו למדינות ערב וביקרו בסעודיה, בכוויית ובקהיר קראו לרפורמה דתית ולעידודם של פרויקטים חינוכיים.
אולם היו חוקרים שסברו אחרת. אַסֵף ביאת, הסוציולוג האיראני־אמריקני, פרסם בשנת 2007 את מחקרו הראשון בנושא ובו טען כי המושג "צעירים", כמושג אנליטי ומחקרי, לא נדון כלל עד אז בהקשר של חברות מזרח־תיכוניות. פעילותם הפוליטית של צעירים, המשיך ביאת, לא באה לידי ביטוי בהכרח במעורבות פוליטית ישירה, אלא בקשת של תחומים – ממוזיקה ועד לבוש. לעיתים לימדו התופעות הללו על אימוץ תרבויות זרות בקרב צעירים, לעיתים הן הצביעו על אקלקטיות, ולעיתים דווקא שיקפו ביקורת ומחאה על המצב הקיים. במחקר עוקב שערך ברחובות קהיר וטהראן כינה ביאת את התופעה "פוליטיקה של שעשוע", מונח שהחוקרים הצרפתיים לורן בֹּונְפוּאה (Bonnefoy) ומרים קָאטוּס (Catusse) יכנו בהמשך "מיסוד של הרִיק". תופעות דומות נמצאו גם בקניונים של ריאד, בשכונות בדמשק ובקבוצות אולטראס של אוהדי כדורגל.
אבל הלבוש הזרוק, ה"חילוני" כביכול, של הצעירים לא החזיק מעמד זמן רב. עם האירועים במצרים לאחר ההפיכה ועם הצטרפותם של צעירים בסוריה לפלוגות הרצחניות של אסד החלו מרכזי מחקר מובילים להתריע מפני תפיסות שווא. במחקר של מכון המחקר Brookings, ש
פורסם ב־2017 תחת הכותרת
אסלאמיזם אחרי האביב הערבי: בין המדינה האסלאמית למדינת הלאום, נטען כי צעירים אינם בהכרח נושאי דגל השינוי וכי הפכו דווקא לתוקפניים וללוחמניים יותר. גישות מחקר מרקסיסטיות עלו מחדש אל פני השטח, ובמסגרתן נטען שהצעירים שבו למעשה אל הבית ואל האמונות שגדלו עליהן בפריפריה: שמרנות, פריפריאליות וסגירות דתית. בעידן מלחמות האזרחים, ההדתה שבה הורגלו הפכה לדתיות מיליטנטית.
בשנת 2017, כותב רביעו, ראה אור מחקר מקיף של ביאת וחוקרים נוספים. המחקר, שפורסם בגרמנית, התבסס על סקר דעת קהל שנערך בשמונה מדינות ערביות בקרב מדגם של 9,000 צעירים בגיל 16–30. הוא תורגם לערבית ופורסם לאחרונה בהוצאת דאר א־סאקי. במקום "פוליטיקה של שעשוע" הציעו החוקרים לבחון את "אובדן הביטחון" ו"חוסר הוודאות", שלטענתם הם מושגים מרכזיים לבחינת דור הצעירים במרחב הערבי. המונח הראשון נוגע למצב הכלכלי, והשני לתכנון ביחס לעתיד.
בתשובה לשאלת הסקר על מידת הדתיות התברר כי צעירים בבחריין הם הדתיים מכולם, ואילו הצעירים בתוניס הם הדתיים פחות. 34 אחוזים מהמשתתפים בסקר הגדירו את עצמם דתיים מאוד, 2 אחוזים – דתיים במידת מה ו־8 אחוזים – דתיים במידה מעטה. בהשוואה לסקר שנערך חמש שנים קודם לכן, וכן בהשוואה למחקר של ה־BBC שפורסם לאחרונה, הנתונים האלה מצביעים על התגברות הדתיות בקרב הצעירים הערבים. ההסבר שהציעו החוקרים הוא שבעבר צעירים גדלו בצל השגשוג הכלכלי של שנות השמונים ונהנו מהתקווה שהעניקה להם המדינה. לעומת זאת, לצעירים בימינו אין תקווה והם אינם חווים שגשוג. למרבה ההפתעה, נמצא כי דווקא הצעירים במרכזים העירוניים דתיים יותר מאלה שבערי הספר, בעיירות ובכפרים. נמצא גם הבדל במידת הדתיות בין מי שחיו במדינתם ובין מי שחיו כפליטים והדת הייתה עבורם מקור לשאוב ממנו כוח.
מה הסיבה לכך? החוקרים טוענים כי הדת היא במידה מסוימת תחליף להזדמנויות חברתיות ומקצועיות בקרב הצעירים. נמצא מתאם בין מידת הדתיות ובין רמת הביטחון של הצעירים בעתידם. עם זאת, הנתון המעניין היה שצעירים דתיים העדיפו לחיות במשטר דמוקרטי ולא תחת השריעה. מסקנתם של החוקרים הייתה שהדת במרחב הערבי איננה עוד פרויקט חברתי או פוליטי כולל, או תשתית לאוטופיה אסלאמית, אלא פרויקט להגשמה של אוטופיה אישית. במילים אחרות, גם אם הפרטים בחברה הופכים להיות דתיים יותר והחברה בכללותה הופכת לדתית יותר, אין הכרח כי הדבר יפעל לטובת הדת בפוליטיקה. מתברר כי בעידן המודרני הדת איננה עוד פרויקט לגיוס חברתי ופוליטי, אלא פרויקט לשחרור ולהעצמה אישית. אולי זו משמעותה של הצמיחה ב"דתיות האינדיבידואלית" המודרנית במרחב הערבי.
ב
מאמר משלים, שהתפרסם גם הוא ב
אל־קודס אל־ערבי באמצע דצמבר 2019, בחן רביעו את תופעת ההדתה בחיי היומיום של צעירים בתוניסיה. סקירתו מתחילה באמצע שנות התשעים, אז חוקרי האסלאם היומיומי והאסלאם הפוליטי זיהו התפתחות חדשה – התגברות
הסלפיה ברחוב התוניסאי. תופעה זו לא אירעה בשל כוח המשיכה של התנועות הסלפיות, אלא בעיקר בהשפעת מה שהחוקר אוליביה רוי (Olivier Roy) כינה: "כישלון האסלאם הפוליטי". סיבה נוספת להתגברות הסלפיה הייתה הופעתם של מאגרי ידע דתי נוספים מלבד רשתות התקשורת, הרשתות החברתיות המסורתיות והממסד הדתי, שבעבר היה הגורם המשפיע היחיד.
בתחילת המילניום, כשגברו הנטיות הסלפיות לא רק בעולם המוסלמי, אלא בעולם ובדתות בכלל. תיאר רוי תקופה זו כעידן הבורות הקדושה או כעידן הדת ללא תרבות; מהזירה נעלמו השחקנים ומקורות הידע הדתי המסורתיים לטובת ערוצים חדשים וסגנון חדש של התייחסות לטקסטים, במיוחד בקרב הצעירים שהחלו להראות נטיות אינדיבידואליות וקשר הולך ונחלש עם הערוצים הדתיים המסורתיים.
גם הרשתות החברתיות אפשרו לצעירים להגיע "לשווקים" דתיים חדשים, שמתוכם הם יכלו לבחור כרצונם ולהתעלם ממה שלא תואם את תרבות הדור שלהם. כך נוצרה תרבות דתית חדשה, חסרת יסודות, שלשיטתו של רוי נחשבה למופע חדש של פונדמנטליזם. אף שמחקרים ניסו להפחית מטענותיו של רוי, להדתה החדשה שהציע הייתה השפעה. גישה דומה לזו של רוי הציגה הסוציולוגית התוניסאית אמאל מוסא בספרה "צעירי תוניסיה וההדתה בחיי היומיום". ספרה מבוסס על הדוקטורט שהחלה לכתוב לפני המקרה של מוחמד בועזיזי, הרוכל ששרף עצמו למוות לאות מחאה, והביא לתחילת אירועי "האביב הערבי" בתוניסיה.
מוסא עסקה במחקרה בצעירים בתוניסיה דרך בחינה של שני אזורים מנוגדים חברתית וכלכלית אך מייצגים את תפרוסת האוכלוסייה בבירה תוניס: האחד, עממי שהצפיפות בו גבוהה; והשני, אזור שרמת החיים בו גבוהה. מוסא התבססה על מדגם של 200 צעירים עם מאפיינים שונים שאותם למדה כמשתתפת פעילה, לרבות תפילה עם צעירות וצפייה בתוכניות דת. בשנות השבעים, הצעירים האסלאמיסטים בתוניסיה היו מרוחקים מהגישה הרווחות בא־זיתונה, המוסד הדתי הגדול והעתיק ביותר בבירה תוניס, ונטו יותר להתחבר למקורות סמכות מהמזרח הערבי, במיוחד לרעיונות הווהאביים מסעודיה. מוסא משערת שמדיניות החילון שנקטו השלטונות התוניסאיים אז, עודדה חיבור של הצעירים לרעיונות מבחוץ. במילים אחרות, חולשתה של המסגרת הדתית המקומית הקלה את הסתננותם של רעיונות דתיים המבוססים על תפיסה אחרת של הדת ושל תפקידה.
מחקר השדה של מוסא חשף עלייה במספר הצעירים המשכילים שמתפללים. מוסא מסבירה זאת כדרך התמודדות עם רמות גבוהות של פחד, דאגה וחוסר ביטחון שהתפילה אמורה לשכך. ייתכן שהמקור לנטיות אלה בקרב צעירים משכילים הוא החילון, שהפך לבולט יותר בתוניסיה, ותפוצת הרציונאליות שדוחקת הצידה את ההיבטים הרוחניים והאמוניים. סיפורי הנביאים והתפילות הם המועדפים ביותר בקרב הצעירים שמוסא חקרה, וספרי ההגות נמצאו במקום השלישי. כל הצעירים במדגם היו בוגרי מערכת החינוך התוניסאית, ששימשה כלי פוליטי ל"רענון המחשבה" של התלמידים ולהאדרת ערכי הרציונליזם, הריאליזם והחילון, מה שיכול להסביר את נטייתם של הצעירים התוניסאים להיות מושפעים יותר מהגישה הדתית העממית ופחות מהגישה המסורתית המאפיינת את העולם האסלאמי. הפנייה של רוב צעירי המדגם אל ערוצים דתיים מארצות המפרץ משקפת עמדה שלילית כלפי השיח הדתי המקומי ואכזבה ממנו.
הדרת הדת מצד המדינה באותן שנים והנטיות של האליטה האינטלקטואלית שבחנה את האסלאם מנקודות מבט שונות – משפטית, תרבותית, פילוסופית או סוציולוגית, היו מרוחקות מהצעירים ומשאיפותיהם. מספר גדול מקרב הנשאלים קראו ספרי דת מאת מוחמד סייד טנטאוי, אבן רושד, מוחמד עבדו, טאהר בן עאשור, גזאלי, אבן תימיה ועוד, ומבין כל אלה, רק טאהר בן עאשור הוא תוניסאי; השאר הם חכמי הלכה ודת ממצרים ומזרחה. מבין אלה, יש גם אנשים שלא כתבו חיבורים, אלא פסקו הלכות והביעו עמדות דתיות שנויות במחלוקת שזיכו אותם בפרסום בתקשורת, כמו למשל טנטאוי ועמרו ח'אלד.
עם זאת, רוב הצעירים שמוסא ראיינה (163 מתוך 200) אינם מבקרים בקברי קדושים. מסקנתה הייתה כי בכל הנוגע לטקסים דתיים, הצעירים מתרחקים ממסורות משפחתיות ומהמסורת העממית המקומית.
מוסא הבחינה בסובלנות בקרב הצעירים בתוניסיה בכל הקשור לחופש האמונה, אם כי סובלנות כזו לא נמצאה בגישתם כלפי הפעולות הג'יהאדיסטיות: כמעט מחצית מהנשאלים ראו בהן הכרח דתי. תשובותיהם העידו גם הן על הבדלים בתפיסה הממסדית-ממלכתית של הג'יהאד ועל כך שהשלטונות כשלו בהשרשתה של גישה זו במחשבתם של הצעירים ובדמיונם.
רביעו סבור כי העובדה שנחקריה של מוסא תמכו בחובה דתית להפעלת אלימות מלמדת על פוליטיקה של מחאה נגד המדינה ונגד האליטה השלטת, שכן רדיקליות דתית ושימוש באלימות הם תופעה פוליטית. כך גם יש לפרש את הנסיגה לשמרנות דתית בתוניסיה המתבטאת בעטיית הניקאב ובניסיון לכפות אותה במרחב הציבורי ובמוסדות להשכלה גבוהה במדינה.
