בשנים האחרונות כבר התרגלנו לשמוע שוב ושוב שהאסלאם הפוליטי בעולם נמצא בעלייה. פרשנים רבים מסבירים באותות ובמופתים מדוע דת האסלאם מתחזקת ככוח גיאו־פוליטי, ומסקרים בלהט תופעות שונות הקשורות לכאורה בתהליך – מהופעת ארגוני האסלאם המיליטנטי, דרך התחזקות המפלגות האסלאמיות במערכות הפוליטיות בעולם הערבי, וכלה בנוכחות המוגברת והמוחשת של הדת המוסלמית במדינות המערב. סקר שערך לאחרונה פורום מחקר בשם הברומטר הערבי מציג לכאורה היבט נוסף של ה"אסלאמיזציה": נתונים שנאספו בקרב נשאלים ממדינות ערביות שונות מראים שיותר ויותר צעירים מוסלמים מתחת לגיל 30 מגדירים את עצמם כדתיים, לעומת פחות ופחות מהם שמזדהים עם ההגדרה "לא-דתי"; יותר צעירים ערבים מקפידים על פרקטיקות דתיות אסלאמיות, ופחות מהם דוחים אותן על הסף. בחלק מהמקומות, שיעורי השינוי הגיעו ליותר מ-15 אחוזים רק מאז שנת 2018.
ובכל זאת מוטב שלא לקפוץ למסקנות נמהרות מדי, סבור הישאם ג'עפר, מומחה מצרי לחקר האסלאם הפוליטי. במאמר שפרסם לאחרונה באתר רשת אל־ג'זירה הוא מעלה שורת שאלות שאומנם אינן מפריכות את מסקנות הסקר, אולם מראות: התמונה מורכבת יותר, וברורה הרבה פחות, ממה שמשתמע ממנו.
למעשה, סבור ג'עפר, מי שרואים בתוצאות הסקר ביטוי למגמה אחידה וכוללת של עליית האסלאם טועים בשתי טעויות עיקריות. ראשית, הם מבלבלים בין שתי תופעות – אסלאם מזה, ואסלאמיזם או "אסלאם פוליטי" (תופעה מורכבת כשלעצמה) מזה. הראשונה היא אמונה דתית; השנייה, להגדרתו של ג'עפר, "אידאולוגיה פוליטית שמבקשת לבסס את המשטר המדיני והחברתי על תכתיבי ההלכה". חשוב להבחין אפוא תחילה: מסקנות הסקר מצביעות, אם בכלל, על עלייה באמונה המוסלמית ולא בהכרח באידאולוגיה האסלאמיסטית, וממילא אינן קשורות בהכרח לאסלאם הפוליטי והארגוני. ממילא, טעות לחשוב שהתחזקות האמונה המוסלמית ברחבי העולם המוסלמי היא תהליך אחד מונוליתי וחד-משמעי. "בתקופות של שינוי", קובע ג'עפר, "תופעות שונות ומשונות, ישנות וחדשות, דרות זו לצד זו בכפיפה אחת"; במקרה של האסלאם, "דפוסים שונים של דתיוּת מתפתחים זה לצד זה ומשפיעים אהדדי".
שתי עובדות אלה – שהשינויים שנמדדו בסקרים קשורים לאמונה אסלאמית ולא לאסלאם כסדר יום פוליטי, ושהסקרים משקפים תופעות מסוגים שונים ולא מגמה מונוליתית – הן כבר בגדר סייג חשוב לפירוש הממצאים. למעשה, הן מעלות על הדעת שהאסלאם איננו ממלא בחייהם של צעירים מוסלמים מקום של נטייה גיאו־פוליטית או של זהות תרבותית מובחנת, אלא מתפקד כערוץ כללי לחוויה רוחנית ולטיפוח תכונות אישיות. ג'עפר מציע לבחון אפשרות זו בכובד ראש, ולשם כך הוא מעמיד שורת קריטריונים שיש לבדוק לאורם את ההתעוררות האסלאמית החדשה שעליה מדווחים הסוקרים.
ראשית, יש לתת את הדעת על השפעתם של שינויים תרבותיים, סוציולוגיים וכלכליים על האסלאמיזציה של הנוער הערבי. האם למשל יש קשר בין ההגמוניה של תרבות הצריכה והפנאי לבין הפנייה לאסלאם? האם ייתכן שהאסלאם נותן מענה משמעותי במקום שבו חלומות הפנאי והצריכה מתבררים כהבטחות חלולות? מנגד, האם ייתכן שהאסלאם מציע הבטחה אוטופית דווקא למי שחברת הצריכה המודרנית מותירה בשוליים? האם הוא מפלטן של האוכלוסיות המוחלשות והמנוצלות, שאינן נהנות מפירות הצמיחה בחברה הניאו־ליברלית? ואולי ההפך הוא הנכון, והאסלאם הפוליטי נוטה לקדם דווקא את אותה מדיניות ניאו־ליברלית? כדי לסבר את האוזן ג'עפר מציין שבמצרים למשל מחקרים סוציולוגיים מראים כי האסלאם נמצא בעלייה בעיקר בקרב תושבי הערים הגדולות והפריפריה הכפרית, בשעה שבערים הקטנות הוא דווקא מדשדש; מנגד, במקומות אחרים נראה כי האסלאם מתחזק דווקא בקרב אוכלוסייה משכילה ואמידה מבחינה כלכלית. עובדות אלה כמובן עשויות להתפרש בדרכים שונות והפוכות; ממילא, ראוי להיזהר מקביעת מסמרות במסקנות חותכות לגבי שינוי גורף.
הדיבורים על "התעוררות אסלאמית" עכשווית עשויים להזכיר לאחדים את עלייתן של תנועות האסלאם הפוליטי והמיליטנטי ברחבי העולם הערבי ברבע האחרון של המאה הקודמת
יתר על כן, הדיבורים על "התעוררות אסלאמית" עכשווית עשויים להזכיר לאחדים את עלייתן של תנועות האסלאם הפוליטי והמיליטנטי ברחבי העולם הערבי ברבע האחרון של המאה הקודמת. אלא שעתה, ג'עפר מזכיר, התנאים שאפשרו את אותה התעוררות בעבר כבר השתנו באופן ניכר. בעבר למשל רפורמטורים מתוך הממסד הדתי מילאו חלק חשוב בהפצת האסלאם בקרב הציבור – בהטפה, בפעילות חינוכית ובתעמולה. היום לעומת זאת "אותם רפורמטורים בעלי שיעור קומה שמילאו את המרחב הציבורי בעבר, פשוט אינם בנמצא", ובהתאם לכך צעירים שמדווחים על התקרבות לדת אינם מזכירים כמעט את הממסד הדתי כחלק מהתהליך שהם עוברים. בדומה לכך, בעבר לעיתים קרובות נגזרה מהתחזקות האידאולוגיה האסלאמית עמדה השוללת את חשיבותה של הדמוקרטיה במערכת הפוליטית. היום לעומת זאת סקרים מראים כי רבים מבין הצעירים המוסלמים דוגלים דווקא בעמדה הפוכה. מרביתם רואים את הדמוקרטיה כצורת השלטון האידיאלית או למצער דוגלים בצורת משטר שהם מגדירים כ"דמוקרטיה אסלאמית", ורק מיעוטם מעוניין להגדיר את ההלכה האסלאמית כבסיסה של שיטת המשטר.
סוף סוף, לדברי ג'עפר, אלה רק מקצת מהשאלות שמעלה התחזקות הדבקות הדתית בקרב צעירים מוסלמים. בשורה התחתונה, חשוב לזכור כי היא אינה זהה בהכרח לתופעות דומות של "התחזקות דתית" שאירעו בעבר. חוויות חייהם של צעירים בעולם המוסלמי כיום הושפעו מאירועים מכוננים שהתרחשו רק בעשור האחרון – ממהפכות האביב הערבי, דרך הכישלון שנחלו תנועות האסלאם הפוליטי בניסיונן לאחוז ברסן השלטון במדינות ערב השונות, ועד מהפכות התרבות והשיח ששינו עמוקות את הנורמות המגדריות.
על כן, ולמרות ממצאיו של סקר זה או אחר, עוד מוקדם לקבוע כי "הצעירים היום מוסלמים יותר" ולהכריז שהאסלאם הפוליטי חזר. טרם הובהר מה מידת העומק של ההתקרבות לדת האסלאם, באיזו מידה מדובר בעניין "זהותי" לגבי הצעירים המוסלמים, ועל איזה דפוס של אסלאם הם בכלל מדברים בשעה שהם מדווחים על עצמם כ"דתיים" בשיעורים הולכים וגדלים. שאלות רבות נותרות פתוחות אפוא, אבל לא מדובר דווקא בבעיה. אחרי הכול, מסכם ג'עפר, "ניסוח נכון של השאלה הוא מחצית מהתשובה". הוא בוודאי עדיף על קביעות גורפות, על ניסוחים חותכים ועל איומי סרק ריקים.
