במאמר ביקורתי שפורסם ביומון אל־קודס אל־ערבי, מבטא הכותב הסורי אילי עבדו עמדה חריפה כלפי הפער בין האופן שבו ארגון חזבאללה מציג את עצמו ונתפס בעולם הערבי (כמגן על לבנון במאבק מול ישראל) לבין הפעילות ההרסנית והאלימה שלו בלבנון ובסוריה והיותו כלי למימוש אינטרסים איראניים.
מאז שהוקם הארגון, מאשים עבדו, הוא יצר בלבנון סכסוך פנים־שיעי שהתבטא בעימותים אלימים מול תנועת "אמל" בשנות השמונים, הגן על השלטון של מפלגת הבעת' הסורית בלבנון ותמך בו עד שהואשם ברצח רפיק אלחרירי, חולל הרס עצום ממדים בעיר ביירות, וכפה, באמצעים פוליטיים, את מדיניותו גם על הממשלה.
בשנים האחרונות, הארגון פתח לעצמו אפיק פעולה חדש על ידי סיוע ושליחת כוחות לוחמים לנשיא סוריה בשאר אלאסד כדי למנוע את נפילתו מהשלטון במהלך מלחמת האזרחים. חזבאללה מתמרן בין אפיקי פעולתו השונים, במיוחד לאחר ש"ירש" אחד חדש – הוא השתלט על חזית דרום לבנון, אזור בעל חשיבות בזירה הבין־לאומית ובפרט בעיני ה"בוס" האיראני – הגורם שעומד מאחורי ארגון חזבאללה ושמטרת הארגון היא לממש את האינטרסים שלו.
עבדו מציין כי השתלטות חזבאללה על חזית הדרום הבטיחה את הבסיס העממי לארגון. ואולם, השתלטות זו בעצם הפכה את תושבי הכפרים בדרום, שסבלו קודם לכן מאפליה ומקיפוח מידי ישראל, לקורבנות של אידיאולוגיה דתית קיצונית, שלאט לאט הולכת ונעשית מותאמת למציאות הלבנונית הסבוכה.
הנרטיב של "שחרור הדרום" מידי האויב הציוני, בשילוב עם האידיאולוגיה הדתית, יצרו וביססו את הקשר היציב בין הארגון לבין הציבור, שנעשה תלוי בחסן נסראללה. קשר זה נתרם רבות גם על ידי פעילות סעד ענפה של חזבאללה לטובת הציבור. הארגון למעשה הפך למעין תחליף לצבא לבנון, כותב עבדו, בזמן שמשימתו העיקרית היא למעשה לסור למרותה של איראן. לגבי ההתנגדות לישראל – זו אמורה להתבסס על אחדות החברה ועל כוחותיה, ולא על פילוגה ועל קיומן של מחלוקות פנימיות בה, מדגיש המחבר.
ארגון חזבאללה התקבע בתודעה הערבית כחלק אינטגראלי מהמאבק של הערבים נגד ישראל. בפועל, חזבאללה אינו אלא ארגון שקיבל לעצמו חזית שמאפשרת לו לשלוט בעניינים מקומיים ובין־ערביים, ומקנה לו מוניטין של "תנועת התנגדות". הארגון מייצר מעין משוואה שמצידה האחד קרעים ושסעים בחברה, כולל בארגון עצמו, ובתמורה להם – מאבק נגד ישראל שמתבטא בחטיפת חיילים ובירי רקטות. כאשר נאבק הארגון בישראל לטובת מימוש מטרותיה של טהראן, "נעלמים" מעשי הרצח, הפשעים ושיבוש הפוליטיקה הלבנונית. תחתיהם מופיעות קריאות מתלהמות לתקוף את ישראל, משום שרק תקיפה נראית כמחיר הולם להרס שחזבאללה זורע בלבנון ובסביבתה, כותב עבדו באירוניה.
למעשה, פעולותיו של חזבאללה בלבנון ובסוריה זוכות ל"חסינות" בדעת הקהל הערבית כל עוד הארגון ממשיך להשקיע בפעילותו נגד ישראל. ההתמקדות במאבק של חזבאללה נגד ישראל וההתעלמות משאר התנהגותו מאפשרות גם למי שיש לו ביקורת על הארגון "לתרץ" את התמיכה בו – מי שמתנגד להתערבות בסוריה, לרצח רפיק אלחרירי או למתקפה על ביירות, עדיין יכול להפריד בין "כובעיו" השונים של הארגון ולתמוך בפעילותו נגד ישראל. על פי הכותב, גישה זו היא התעלמות מוחלטת מהעובדה שהארגון הוא עדיין אותו ארגון, ושמטרתו היא אחת בלבד – לשרת את האינטרסים של איראן, גם אם הדבר נעשה כל פעם בתירוץ אחר.
חזבאללה מצדיק את התנהגותו האלימה בכך שהוא צריך להגן על עצמו כדי שיוכל לבצע את משימת "ההתנגדות" בלי מכשולים מבפנים, אולם בפועל, ההיפך הוא הנכון, מדגיש עבדו. ארגון שגורם למחלוקות פנימיות, מבצע התנקשויות ומחריב מקומות בעלי רגישות עדתית אינו יכול להתנגד לישראל. התנהלותו רק מחלישה את החברה, ובטח שלא מאפשרת לה להיאבק באויב חיצוני. הדבר מוכיח כי חזבאללה כלל לא מתעניין בלבנון – המדינה משמשת רק כמגרש משחקים של האיראנים.
לכן, סבור עבדו, אין להפריד בין "אפיקי הפעילות השונים של חזבאללה" – הפרדה שמאפשרת ליישב את המבוכה המוסרית שמתעוררת אל מול חלק מפעולות הארגון. תחת זאת, יש להפריד כליל בין חזבאללה ובין מדינת לבנון והחברה הלבנונית, ו"להפקיר" את הארגון לגורלו כשהוא מחרף נפשו למען הגשמת האינטרסים של איראן. כמו כן, כל עוד מקבלי ההחלטות ישכילו לערב את השיעים בשלטון באופן שלא מדיר אותם, הם יוכלו לנצל מבחינה פוליטית את המתחים שקיימים בקרב השיעים תומכי חזבאללה.
עבדו מסיים את מאמרו בטענה כי ניתן לבודד את חזבאללה באמצעות כבילה של כל מאבק בינו לבין ישראל ב"אסטרטגיה חוצת גבולות". נראה שעבדו מתכוון בכך לתיאום בין־ערבי סביב כל מלחמה עתידית בישראל, מה שישלול בפועל את הלגיטימציה של חזבאללה לפתוח במאבק עצמאי נגד ישראל מגבולות לבנון. "כאשר יופשט חזבאללה מדימויו הכוזב ויתגלה תפקידו האמיתי" ככלי שרת של איראן, ממשיך עבדו, ישימו לב כולם, סוף סוף, לקורבנותיה השחוטים והעקורים של ה"התנגדות" בסוריה ולאזרחי לבנון שבתיהם חוללו ומנהיגיהם נרצחו. מזל"ט שהופל או טיל שנורה לא יספיקו כדי לטשטש את הביזיון. ההתנגדות לישראל, מדגיש עבדו לסיום, תלויה באחדות החברה ובעוצמתה, ומותנית בקונצנזוס. היא לא תבוא באמצעות פיצול, פילוג וכפייה.
