ישראל מפתחת יחסים עם מדינות המפרץ בקצב מהיר, להפתעתם של הציבור הישראלי, של הציבור הפלסטיני ושל ערבים ברחבי המזרח התיכון. היחסים האלה מייצגים הרבה יותר משלום פוטנציאלי בין ישראל לשכניה, הם מייצגים גם מימוש של שיתוף פעולה בין ממשלות המעריכות ביטחון יותר מזכויות אזרח.
מאז ביקורו של רה"מ בנימין נתניהו בעומאן באוקטובר 2018 ניכרת בתקשורת הישראלית ובשיח האינטלקטואלי התרגשות רבה מההתקרבות בין ישראל למדינות המפרץ. מבול הכתבות דיווח על מפגשים בין פקידי ממשל ישראליים ומפרציים, על השתתפות ישראלית באירועי ספורט וב"אקספו 2020" באיחוד האמירויות, ועל הזדמנויות תיירותיות. אולם הקשרים הדיפלומטיים והכלכליים המתפתחים בין ישראל למדינות המפרץ, במיוחד עם ערב הסעודית, איחוד האמירויות ובחריין, משרתים צרכים ביטחוניים עמוקים של המשטרים הנמצאים כיום בשלטון במדינות האלה, משטרים המצדיקים מגוון פעולות שאינן מכבדות זכויות של אזרחים ותושבים או את השיח זכויות האדם בכללו.
קולות רבים מבקרים את ההתקרבות הזאת, ובעיקר מביעים חששות מנורמליזציה של הכיבוש ומדחיית זכויות הפלסטינים החיים תחתיו. אבל שיתוף הפעולה של ממשלת הימין בישראל עם משטרים ערביים סמכותיים הוא סכנה לא רק לאוכלוסייה הפלסטינית, אלא גם לקולות ביקורתיים בתחום החברתי, התרבותי והפוליטי במפרץ, בישראל (במיוחד בשטחים הכבושים), וברחבי העולם.
היחסים שהתפתחו בשנים האחרונות בין ממשלת נתניהו למנהיגי המפרץ מבוססים בעיקר על שיתוף פעולה נגד האיום האיראני ובמלחמה בטרור – תשוקה שגם הנשיא טראמפ שותף לה וגרמה לו לתמוך ובהתקרבות המדוברת. המנהיגים האלה חולקים זה עם זה פחד מאסלאם רדיקלי (ועימם גם מנהיגי הודו, סין ועוד מדינות), ובשם מאבקם המשותף בטרור הם נוקטים לעיתים קרובות מדיניות גזענית כלפי מוסלמים, ובמקרה של מדינות המפרץ, כלפי זרמים מסוימים באסלאם (כמו זרמים שיעים בערב הסעודית ובבחריין, או כל מי שקשור לאחים המוסלמים באיחוד אמירויות).
אכן, טרור יכול לאיים על חייהם של אנשים ועל הסדר החברתי, והיו מבצעים משותפים של ישראל ומדינות המפרץ שהצליחו להציל חיים של אזרחים. אולם בתואנה של מאבק טרור חוקקו בחריין, ערב הסעודית ואיחוד האמירויות חוקים המעניקים לרשויות סמכות לפגוע בחופש הביטוי, בזכות למשפט הוגן ובזכות ההתאגדות והמחאה. חוקים אלו הובילו לעלייה במספר המעצרים השרירותיים וההיעלמויות הכפויות, וגם להענשה בעונשים קשים יותר מהנדרש. כפי שאמר קצין מודיעין אירופי לוושינגטון פוסט בעילום שם: "הכלים הנדרשים כדי להילחם בטרור הם אותם הכלים הנדרשים כדי לדכא התנגדות". ממדינות רבות במפרץ פיתחו מערכות מורחבות של פיקוח וריגול בתוך מרחבים אזרחיים, והן מסוגלות לעקוב אחר התנועה וחיי היום־יום של תושביהן.
כידוע, ישראל מובילה בפיתוח טכנולוגיית פיקוח ומעקב (כמו זאת שנתניהו מתכוון להשתמש בה כדי לעקוב אחרי התפשטות הקורונה), והיא בוחנת ומנסה אותה בעיקר על האוכלוסייה הפלסטינית. ערכם של מוצרים ביטחוניים ישראליים עולה משום שהם נבדקים על אוכלוסיות מקומיות, והם נמכרים ברחבי העולם, במיוחד לשלטונות דיקטטוריים במדינות מתפתחות, המתמודדים עם איומים פנימיים. לדוגמה, בשנת 2017 מכרה ישראל נשק בשווי 11 מיליון דולר למיאנמר, מדינה שגונתה באו"ם בגין רצח עם נגד אוכלוסיית המיעוט המוסלמי שבה.
יתר על כן, בתחום הסייבר נעשה קשה יותר ויותר להבחין איפה מסתיים הממסד ומתחילה החברה הפרטית, והממשלה והמגזר הפרטי משרתים זה את זה. חברות ישראליות, כמו BlackCube ו־Psy-Group (האחרונה נסגרה אחרי שהואשמה בהתערבות לטובת טראמפ בבחירות לנשיאות בארצות הברית), מנוהלות בידי בכירים לשעבר בעולם הביטחון, המנצלים את הידע וההכשרה המודיעיניים שלהם לייצור מוצרים הנמכרים לעיתים קרובות לממשלות המפרות זכויות אזרח וזכויות אדם.
חוק הסייבר בישראל נועד להגן על אזרחים מהתקפות אינטרנטיות ולשמור על זכויותיהם, אך הוא בכל זאת מאפשר איסוף של נתונים רבים על פעילות פרטית של משתמשי אינטרנט, ומאיים על האופי הדמוקרטי של מערכות ממשלתיות במדינה. מערך הסייבר הלאומי הוא הזרוע הממשלתית הביצועית, והוא כפוף למשרד ראש הממשלה, וכך גם למדיניותו. מערך זה שואף להגביר את שיתוף הפעולה בין גופים ממשלתיים, לבין קהילת הביטחון, האקדמיה, גופים תעשייתיים, עסקים וגופים אחרים הרלוונטיים בתחום הסייבר, ולגשר בין השחקנים במגזר הפרטי לבין היעדים הביטחוניים. אכן, פיתוח תחום אבטחת הסייבר קישר בין חברות פרטיות לגופים ממשלתיים ולאג'נדות פוליטיות, וחברות הסייבר מפיקות תועלת מהתמיכה הממשלתית, המושפעת, כמובן, ממצבים של מלחמה ואלימות.
יתר על כן, ישראל ומדינות המפרץ לא רק משתמשות בטקטיקות דומות בניסיונות להילחם בטרור, אלא ידוע שישראל סייעה לאיחוד האמירויות ולערב הסעודית לרכוש שיטות מתוחכמות למעקב אחר פעולות האזרחים, כמו חברת NSO הנמצאת כעת בחקירה בשל תוכנת הריגול "פגסוס", שעזרה לממשלה הסעודית לרצוח את העיתונאי הביקורתי ג'מאל ח'אשוקג'י. טכנולוגיה זו שימשה, לכאורה, גם את איחוד האמירויות במעצרם של תומכי זכויות אדם, כמו אחמד מנסור בשנת 2016. ממשלת ישראל אישרה את העסקה בין ממשלות המפרץ ל־NSO, וגורמים רשמיים בצד הישראלי וגם בצד המפרצי מחכים לאישור עסקאות דומות.
שיתוף הפעולה הזה נערך גם בדרכים לא רשמיות, למשל, חברות אמירתיות, כמו DarkMatter, מעסיקות מתכנתים ישראלים יוצאי יחידות מודיעין, כמו 8200, הנשכרים כדי לערוך פעולות סייבר נגד מי שנחשבים איומים, בתוך גבולות המדינה, וגם מחוצה לה. חברה זו ידועה בקשריה העסקיים ההדוקים עם ממשלת איחוד האמירויות, ו־80% מלקוחותיה הם גופים ממשלתיים. מייסד ומנכ"ל החברה, פייסל אל־בנאי, אמר שהוא מכיר בעובדה ש"המדינה היחידה באזור החזקה בתחום אבטחת הסייבר היא ישראל", ושהוא אינו מתבייש לשתף פעולה עם אזרחי מדינה הנחשבת אויב.
כאמור, המשטרים בישראל ובמדינות המפרץ לא רק מרוויחים מהתמיכה ההדדית בנושאים הביטחוניים, אלא לעיתים הם גם נאבקים באותם האויבים. גם ישראל וגם מדינות המפרץ המדוברות טוענות כי האחים המוסלמים ושלוחותיהם מאיימים על ביטחונן, והפחד המשותף השפיע על הנשיא טראמפ להגדיר את האחים ארגון טרור ולשלול את הלגיטימציה הפוליטית שלהם. נוסף על כך, המשטרים האלה רואים באקטיביסטים פלסטינים בפזורה איום על המוניטין הגלובלי של המדינות. דוגמה לכך הוא העיתונאי הפלסטיני, עורכו לשעבר של העיתון "אל־קודס אל־ערבי", עבדל בארי אטוואן, שגופים מודיעיניים מישראל וגם מערב הסעודית איימו עליו, בגלל כתיבתו בגנות הכיבוש והפרות זכויות האדם במפרץ.
אכן, שדות הקרב של היום נראים אחרת משנראו בעבר. בשדה הקרב הווירטואלי מתרחבים הגבולות בין המדינות ומיטשטשים, ומתפתח מאבק חדש בין המפקחים למי שהם מפקחים עליהם. תושבי המזרח התיכון – ישראלים, פלסטינים ואזרחי מדינות המפרץ – מתמודדים עם האיומים הטמונים בהתקרבות בין אליטות השלטון וההון העסקי בעולם הסייבר, ובשימוש הממסדי הלא־מוסדר בטכנולוגיות המעקב.
