בצל מה שמצטייר כפוטנציאל גובר להסלמה במפרץ הפרסי, חשוב להזכיר שתי עובדות בסיסיות שנשכחו בלהט האירועים בשבועות האחרונים:
האחת, מי שהפרה את הסכם הגרעין ראשונה הייתה ארצות הברית, שבחרה לפרוש ממנו חד־צדדית ולהטיל על איראן סנקציות, בניגוד לעמדת יתר שותפותיה להסכם, וחרף ההסתייגויות בוושינגטון עצמה. למהלך האמריקאי לא קדמה התגרות מצד טהראן, בוודאי שלא בתחום הגרעין, כפי שקבעה הסוכנות הבין־לאומית לאנרגייה אטומית. ככל שחולף הזמן הולך ומתברר כי מדובר בגחמה אישית של דונלד טראמפ, שביקש – בעידודה הלא מוסתר של ישראל – לשים לאל את ההישג הדיפלומטי של קודמו, אובאמה. הנחת היסוד שלו, ששילוב בין פרישה מההסכם לבין החרפת הסנקציות יוביל את איראן להיכנע לתכתיביה של ארצות הברית, רחוקה מלהצדיק את עצמה.
השנייה, צעדיה האחרונים של איראן – הפלת המל"ט האמריקאי, ההגדלה המינורית של רמת ההעשרה וכמות האורניום המועשר ברמה נמוכה, הפגיעה במכליות הנפט במפרץ וחטיפת המכלית הבריטית על צוותה – היו כולם תגובתיים, מדודים וזהירים, במטרה שלא להגיע לעימות צבאי. הם באו תמיד לאחר מהלכים שלטענת טהראן פגעו בריבונותה או בכבודה, נתמכו, לכאורה, בנימוקים משפטיים או הוצגו כהגנה עצמית והוצאו אל הפועל לאחר שורת אזהרות.
בינתיים נראה כי המדיניות האמריקאית מאבדת תנופה וגובה. אלוף האיומים, טראמפ, מסתפק בתגובות רפות לצעדיה של איראן, ונמנע מתקיפה בעקבות הפלת המל"ט האמריקאי. בד בבד פוחת משקלם של הניצים בממשל, וגוברים בו הקולות הקוראים למצות את המהלכים הדיפלומטיים מול טהראן. טראמפ גם מבין כי עימות עלול לפגוע בתדמיתו לקראת הבחירות לנשיאות בשנה הבאה, ולכך מצטרפת החלטת הקונגרס הקובעת כי הוא לא יוכל לפעול נגד איראן מבלי לקבל את אישורו.
גם אירופה אינה ששה להתעמת עם איראן. שרת החוץ היוצאת של האיחוד, פדריקה מוגריני, קבעה כי בצעדיה האחרונים של טהראן בתחום הגרעין אין משום הפרה מהותית של ההסכם; בריטניה, האחרונה להיקלע למוקד החיכוך, מאותתת גם היא כי אין לה עניין בהסלמה. הפתרון שמציעה ארצות הברית – הקמת קואליציה ימית להגנה על מכליות נפט במפרץ –לא יתקבל בהתלהבות במדינות אירופה, ככל הנראה, שכן הן יראו בו עוד ניסיון של טראמפ להעביר לידיהן את נטל הטיפול באיראן (כפי שעשה כשדחק בבריטניה למנוע ממכלית איראנית מעבר בגיברלטר).
בנסיבות האלה איראן חשה שהיא יכולה למתוח עוד ועוד את החבל, ובחסות גישתו המקלה של הממשל – שאפשר לשר החוץ האיראני זריף להשתתף בדיוני האו"ם בניו יורק ולנצל את הבמה להשמעת טיעוניו – היא עוברת מהתגוננות למתקפת תעמולה. עם זאת, ברור שהיא אינה מעוניינת בעימות, אלא מבקשת לשמר את מסגרת ההסכם עם המעצמות ורומזת – כפי שעולה מדברי הנשיא רוחאני ושר החוץ זריף, מן הסתם בברכת המנהיג – כי תהיה נכונה לשוב לשולחן המשא ומתן ובתנאי שיוסרו מעליה הסנקציות.
עידוד מסוים היא יכולה לשאוב מהדיון המשותף שנערך בווינה (ב־28 יולי) עם חמש שותפותיה הנותרות להסכם, בניסיון למנוע את קריסתו, דיון שהתנהל ב"אווירה בונה", כדברי הנציג האיראני, סגן שר החוץ אראקצ'י, וגם ממפגשו של זריף בניו יורק עם הסנטור פול ראנד, שנשלח על ידי טראמפ לבחון אפשרות להסדר בסוגייה. על הפרק: איום מצד איראן לחדש בקרוב את הפעילות בכור המים הכבדים באראק, וההחלטה שאמור לקבל הנשיא טראמפ בימים הקרובים האם להטיל על טהראן סנקציות נוספות – מה שעלול לשוב ולהעלות את מפלס המתיחות.
אל מול האפשרות המסתמנת לשינוי המצב, מתבלטת במיוחד הבעייתיות בתגובתה של ישראל לאירועים האחרונים. בעוד שארצות הברית ומדינות אירופה "מורידות פרופיל" ושואפות לפתרון דיפלומטי, ישראל זונחת במודע את מדיניות העמימות שאפיינה במשך שנים את מאבקה העקיף באיראן, בעיקר בחזית הצפונית, ומצטיירת כמי שמבקשת לחרחר מלחמה: היא מזהירה את טהראן מהפרת הסכם הגרעין ומאיימת בתגובה על כך, מגנה את מדינות אירופה על רפיסותן, מתרברבת בכך שהיא פועלת נגד טהראן ומצליחה להרתיעה ("המדינה היחידה בעולם שהורגת איראנים כבר שנתיים", כדברי צחי הנגבי), מתהדרת (ובצדק) בהצלחת ניסוי טיל החץ ("יידעו אויבינו, קרי איראן, שגם בהגנה וגם בהתקפה – נוכל להם", כדברי נתניהו) ומרחיבה את טווח התקיפות נגד יעדים איראניים (על פי פרסומים זרים גם לעיראק). בחלק מפעולותיה ובהצהרותיה ישראל נתפסת כמי שנדחפת לעימות לא לה, שעד כה הקפידה שלא להתערב בו, אגב הפגנת ביטחון עצמי מופרז, בעודה עומדת לפני בחירות חוזרות ומונהגת בידי ממשלת מעבר, שתהליך קבלת ההחלטות שלה עלול להיות מוטה ובעייתי, ושעה שהעורף אינו מוגן דיו.
גם אם הדברים מבטאים חשש מדעיכתו של הלחץ הבין־לאומי על איראן, מאמץ להוכיח עד כמה חמור האיום הנשקף ממנה ותמיכה בלתי מסויגת בצעדי ענישה, גם צבאיים, נגדה, הרי ששכר מדיניות זו עלול לצאת בהפסדה. על פי התסריט הגרוע, ישראל עלולה ישראל להיוותר, בסופו של דבר, מבודדת מול הסכם גרעין חדש בשושבינות טראמפ, כשרוב תאוותה בידה, או לעמוד מול הקלה בלחצים המוטלים על טהראן, כצעדים בוני אמון לקראת הבנות בין הצדדים על פי התקדים הקוריאני.
על פי התסריט הגרוע יותר, היא עלולה למצוא את עצמה מעורבת בעימות צבאי, לספוג נזקים ואבדות ולפתוח חשבון דמים מול איראן, או לעמוד מול האפשרות שאיראן, בלא הסכם מחייב, תשוב ותחדש את תוכניתה הגרעינית, מה שיחזיר לסדר היום גם את העיסוק בפעולה צבאית עצמאית נגדה. כך או כך, תרחישים אלו יוכלו להוכיח את צדקת טענותיו של ראש הממשלה בדבר חומרת האיום האיראני.
