סין של מאו הייתה ידועה כתומכת הגדולה של מאבקים אנטי-קולוניאליים. בייחוד במהלך שנות השישים המוקדמות, ביקשה סין להציג את עצמה כמשחררת הגדולה של העמים הנכבשים כנגד הקולוניאליזם האירופי הישן וה"נאו-אימפריאליזם" החדש בתמיכת ארה"ב. המטרה הייתה "לעקוף משמאל" את רוסיה הסובייטית, שנסוגה בה מן המאבק הישיר כנגד ארה"ב לאחר מותו של סטאלין ודגלה ב"קיום זה לצד זה". אחד המאבקים הקולוניאליים שזכה לתמיכה מתמידה מצד סין היה, באופן לא־מפתיע, זה הפלסטיני. ישראל הייתה המדינה הראשונה שהכירה בסין הקומוניסטית, עוד ב־1949 – אך כל ימי חייו של מאו, סירבה סין להכיר בישראל או לקיים איתה יחסים דיפלומטיים.
עם זאת, המצב היום שונה בתכלית, כמעט הפוך – ישנן בסין שגרירות וארבע קונסוליות ישראליות, יותר מאשר כל מדינה אחרת למעט ארה"ב; ישראל היא השותף הכלכלי הגדול ביותר של סין באסיה, והשלישי בגודלו בעולם; וראשי ממשלות, שרים ואנשי עסקים ישראלים מבקרים בסין וחותמים איתה על הסכמים.
מצב זה מסמן כמובן שינוי במדיניות של סין, שנראה כי מאז מות מאו והפתיחה הגדולה למערב של ימי דנג ז'או פינג, משכה את ידה מן הסוגיות הקולוניאליות; אך יותר מכול הוא מורה על החלטה מדינית מכוונת של ישראל, המתבטאת הן בהתבטאויות בכיריה, הן במעשיה והן במה שהיא נמנעת לעשות – ישראל מבקשת להתקרב לסין ולמצוא בה פטרון, אולי אפילו פטרון אלטרנטיבי לפטרונה המסורתי – ארה"ב. במאמר שפרסמה רזאן שוואמרה בגיליון ה־87 של כתב העת סוגיות ישראליות (קדאיא איסראאיליה), היוצא לעת על ידי מרכז מדאר, המרכז הפלסטיני ללימודי ישראל, היא מבקשת לסקור את עלייתה של תופעה זו, את הרקע ההיסטורי שלה, את אופקה ואת משמעויותיה.
ראשית כול, מציינת שוואמרה, לרומן של ישראל עם סין ישנם שורשים עמוקים באסטרטגיה הפוליטית הציונית, החל בתחילת הציונות המדינית לקראת סוף המאה ה-19, והמשך במאה ה-20. את האסטרטגיה הציונית ניתן לתאר בקצרה כך: לבחור בצד המנצח. הציונים, כבר מראשית הדרך, חיפשו להם פטרון חזק. כך, לקראת סוף המאה ה-19, קיימה התנועה הציונות מגעים עם קיסר הרייך הגרמני וילהלם השני כדי שיסייע לה להקים בית לאומי יהודי בישראל. הקונגרס הציוני הראשון היה אמור להתקיים במינכן, עד שהוחלט לבסוף שיתקיים בבאזל שבשווייץ. הקיסר הגרמני, שבתחילה נטה לסייע לציונים, סירב לבסוף, שכן חשש ליחסיו הטובים עם הקיסר העות'מאני.
לאחר התבוסה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה, כשהתברר שבריטניה נעשית כנראה הכוח המשפיע בעולם, העבירו הציונים את מרכז פעולתם לבריטניה. האסטרטגיה השתלמה – פעילותם הנמרצת של הציונים הבריטים, ביניהם חיים וייצמן, הייתה מהותית להקמת המנדט הבריטי, להצהרת בלפור ולהתרת הגירתם של כמיליון יהודים. עם זאת, בין המלחמות, עלתה קרנה של ארה"ב בעולם על פני המעצמות האירופיות. לאחר שהאבק של מלחמת העולם השנייה שקע, התברר כי ארה"ב היא המדינה החזקה ביותר בעולם ובוודאי בעולם המערבי. כאן שוב הראתה התנועה הציונית את חוש הריח המחודד שלה לכוחות עולים בפוליטיקה העולמית, כשכבר בשנת 1914 כינסה פגישה מיוחדת של הקונגרס הציוני, עוד לפני הצהרת בלפור. הרבה בעזרת המשפטן הידוע לואי ברנדייס, הצליחה התנועה הציונית למצוא לה תומכים בארה"ב. כך, הייתה הקרקע מוכנה לכך שכאשר התברר לאחר מלחה"ע השנייה כי ארה"ב היא היא הכוח הדומיננטי במערכת הפוליטית העולמית, הציונות, ועל כן מדינת ישראל הטרייה, אימצו אותה כפטרון – מצב שנשאר עד היום, ככל שנמשכה הדומיננטיות האמריקאית בעולם.
והינה, היום בפעם הראשונה לארצות הברית יש סוף סוף מתחרה אמיתית מאז סוף המלחמה הקרה – ישראל מהדקת את יחסיה עם סין בהיקף חסר תקדים. אומנם, כבר מאז מותו של מאו בשנת 1978, התחילה ישראל לפתח יחסים עם סין – אך נראה שבמילניום החדש, ובייחוד בכמה השנים האחרונות, היקף היחסים הוא חסר תקדים. ביסוד היחסים הללו עומדת קונסטלציית כוחות ברורה למדי, כפי שתיאר בנימין נתניהו בעצמו: מדובר ב"זוג מן השמיים". ישראל מבקשת לה אופציה נוספת לפטרון שאינו ארה"ב ואירופה על רקע מגמת התקררות היחסים (בייחוד עם האיחוד, אך בשנות אובמה, גם עם ארה"ב). סין לעומתה, ככוח עולה, מבקשת לעצמה כמה שיותר מדינות שייכנסו לתחום השפעתה, וישראל מספקת לה זאת. והפלסטינים? כפי שאמר נפתלי בנט, אז שר הכלכלה בשנת 2013, לסינים כבר לא ממש אכפת מהם. הסינים מעוניינים באינטרסים שלהם, בהגדלת השפעתם ובטכנולוגיה המתקדמת שישראל עשויה לספק להם.
מדוע בכל זאת לסגת משיתוף הפעולה עם ארה"ב? שוואמרה מציינת כי המוסדות הציוניים, כמו הסוכנות היהודית, עוקבים בדאגה אחר אחוזי התמיכה ההולכים ויורדים בקרב בני הדור הצעיר של ארה"ב. מאידך, קיימת תופעה מפתיעה שאולי הופכת את סין לבעלת ברית מסתברת יותר עבור ישראל – מספר הנוצרים המערביים דוברי האנגלית שבה הולך ועולה. כבר היום, הוא מוערך בין 94 ל־115 מיליון. לפי מאמר שפרסם בנג'מין לוקסנברג בג'רוזלם פוסט, המספר הזה עתיד לגדול עד שנת 2030 לסביבות 247 מיליון. יש להניח כי ייתכן שחלק מהללו יזכו לעמדות השפעה בעתיד מתוך הצטרפות למפלגה הקומוניסטית השלטת בסין. לדעת לוקסנברג, שאותו הכותבת מצטטת, הדבר עשוי להקל מאוד על ברית פטרונות ישראלית-סינית של ממש, שכן לנוצרים המערביים הללו יש זיקה לישראל, שנתפסת כפרויקט מערבי במובהק.
שוואמרה מונה, נוסף על קונסטלציה כללית זו, מספר צירים שעליהם נסוב שיתוף הפעולה הישראלי-סיני. הציר הראשון הוא זה הפוליטי. בשנת 2010, הצהירה ישראל על אסטרטגיה גיאופוליטית חדשה – "פנייה לאסיה". ישראל ביקשה לשפר את יחסיה עם מדינות אסיה השונות מתוך הבנה של כוחן המדיני והכלכלי העולה. ישראל ביקשה בתוך כך גם לגוון את אתרי ההשקעות והייצוא שלה כך שלא תיאלץ להסתמך אך ורק על השוק האירופי. אך זוהי איננה רק אפשרות חיובית – ישראל מסתמכת על האפשרות של יצוא לשוק האסיאתי כדי להקטין את האפשרות של מדינות המערב, בייחוד אירופה, ללחוץ עליה בעזרת מנופים כלכליים בעניין הסוגיה הפלסטינית. הפנייה לסין, אם כן, היא רק חלק (אם כי חלק משמעותי ביותר) מאסטרטגיה רחבה יותר של פנייה אל אסיה, שגם את הרציונל שלה ניתן לתאר כרציונל של ברית עם הכוח החזק – עליית קרנן של מדינות אסיה מובילה את ישראל להדק את יחסיה עימן.
הטכנולוגיה הצבאית הישראלית מהווה מעין "כרטיס ביקור" של ישראל בעולם. כך גם במקרה של סין. למעשה, כבר בשנה שלאחר הפתיחה למערב ב־1979, החלו מגעים חשאיים בין ישראל לסין בנוגע לייצוא נשק
בציר הדיפלומטי, כפי שציינו, פתחה ישראל ארבע קונסוליות בעריה החשובות של סין, נוסף על שגרירותה בבייג'ינג. בכל אסיה כולה, יש לישראל שגרירות וקונסוליה בהודו, ביפן וברוסיה, כנראה הכוחות המרכזיים ביבשת, ואילו בבריטניה למשל אין לישראל אפילו קונסוליה אחת, ובצרפת ובגרמניה יש לה קונסוליה אחת בכל מדינה.
ציר נוסף שהוא מרכזי לשיתופי פעולה רבים של ישראל בעולם, הוא הציר הצבאי. הרבה מיחסי החוץ של ישראל נשענים על ייצוא נשק – כפי שנגלה לעינינו לאחרונה למשל בהידוק היחסים עם מדינות המפרץ, הנשען על טכנולוגיות צבאיות ישראליות. הטכנולוגיה הצבאית הישראלית מהווה מעין "כרטיס ביקור" של ישראל בעולם. כך גם במקרה של סין – כבר בשנה שלאחר הפתיחה למערב ב־1979, החלו מגעים חשאיים בין ישראל לסין בנוגע לייצוא נשק. עבור ישראל דאז היוותה סין שוק חלופי לאיראן לאחר שמשטר השאה הידידותי לישראל נפל במהפכה האסלאמית. לכן בעצם החלה ישראל למכור נשק לסין עוד לפני נרמול היחסים הרשמי בין השתיים בשנות התשעים בתיווכו של איש העסקים היהודי שאול אייזנברג. היחסים הללו נמשכו גם עמוק לאחר נרמול היחסים; למשל, בשנת 2011 ביקר שר הביטחון הישראלי דאז אהוד ברק בסין וחתם על הסכם לחיזוק שיתוף הפעולה בתחום הטרור, כולל אימון יחידות סיניות על ידי ישראל. ביקורים ביטחוניים הדדיים המשיכו לאחר מכן, אבל דווקא בתחום זה הוגבל שיתוף הפעולה באופן תקיף על ידי ארה"ב. זו האחרונה, המבקשת לשמר עליונות צבאית על סין, אף ראתה בייצוא הביטחוני של ישראל לסין נתיב של זליגה של הטכנולוגיות שלה עצמה לסין – שכן הייצור הביטחוני בישראל נתמך באופן מסיבי, הן כספית והן טכנולוגית, על ידי ארה"ב, שמשתפת פעולה עם ישראל באופן הדוק בתחום זה.
דווקא עובדה זו דחפה את ישראל ואת סין לכונן יחסים בתחומים אחרים לא־צבאיים כמו טכנולוגיה וחדשנות, תחום שבו שני הצדדים הקימו בשנת 2017 מסגרת משותפת בשם Comprehensive Partnership for Innovation ובתוכה חמישה צוותי מחקר בתחומי הטכנולוגיה הסביבתית, החקלאות והמימון. וזו רק ההתחלה – שיתוף הפעולה הכלכלי בין ישראל לסין הוא נרחב. שיתוף פעולה זה מתבסס על היתרון היחסי של כל אחד מן הצדדים – ישראל כמרכז של חדשנות טכנולוגית וסין כמרכז של ייצור. שיתוף הפעולה, שהחל גם הוא בצעדים מהוססים אחרי פתיחת סין למערב, נשען בתחילה על נציגות ישראל בהונג קונג, שהצליחה להישאר פתוחה לאחר צירוף הונג קונג לסין, על אף שלישראל לא היו יחסים רשמיים עם סין. בשנות השמונים הותר לחברות ישראליות להיכנס לסין, וב־1992 הוכרזו יחסים דיפלומטיים בין ישראל לסין. עם זאת, התפנית אירעה בשנת 2010 – אז הבינה ישראל את החשיבות של "הפנייה אל המזרח" ואת עלייתה של אסיה. נתניהו עצמו הכריז ב־2010 כי עליית אסיה היא ההתפתחות החשובה ביותר בכלכלה העולמית. שיתוף הפעולה התפתח בשלושה תחומים – מסחר, טכנולוגיה והשקעות סיניות בתשתיות ישראליות. בשנת 2017 קיים נתניהו ביקור ענק בסין בלוויית חמישה שרים ו־90 אנשי עסקים. הרטוריקה של נתניהו בשנים אלו הבהירה את החשיבות הכלכלית העצומה שהוא ראה בסין העולה ואת כוונתו להקים יחסים הדוקים עימה בתחום הכלכלי.
עם זאת, שיתוף הפעולה קשור גם לשאלות גאו-פוליטיות עמוקות יותר. סין בראשותו של שי ג'ינפינג החלה בשנים האחרונות בפיתוח פרויקט גאו-פוליטי גרנדיוזי בשם "דרך המשי החדשה". במסגרת הפרויקט, סין מבקשת לייצר דרך מסחר יבשתית ודרך מסחר ימית עצומה, ולמעשה בסופו של דבר להביא את המסחר היבשתי והימי באזורי הליבה של אירואסיה תחת השפעתה. במסגרת זו הציעה את עצמה ישראל כמחליפה למצרים בתור מעבר בין האוקיינוס ההודי למזרח התיכון. תחת נתניהו, החלו ישראל וסין לתכנן "גשר" יבשתי לסחורות שיגיעו דרך האוקיינוס ההודי, ויעברו ביבשה מנמל אילת לנמל אשדוד – ומשם לים התיכון.
עניין זה מוביל אותנו אל השאלה הגדולה יותר העומדת במוקד היחסים בין ישראל לסין. סין וארצות הברית נתונות כעת במאבק על ההגמוניה העולמית כאשר ברור כי ארצות הברית היא עדיין הכוח החזק בעולם – אך סין היא כוח עולה, העשוי בהחלט לסכן את ההגמוניה האמריקאית הזו. בעשרות השנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, שנות המלחמה הקרה, שבהן העולם התנהל למעשה במערכת דו-מעצמתית בין ארה"ב לבין רוסיה הסובייטית, בחרה ישראל את הצד האמריקאי באופן ברור, ועמדה לצידו לאורך כל הדרך. בשל כך זכתה ישראל לתמיכה אמריקאית ביטחונית כנגד מדינות ערב, שנתמכו כזכור על ידי הסובייטים, ולתמיכה כלכלית – אך גם שילמה על כך מחירים כבדים, כמו גורלם של יהודי ברית המועצות, שנידונו לחיות מנותקים ממנה ותחת תנאי דיכוי דתי מאחורי "מסך הברזל".
נדמה כי כעת ישראל מחפשת לה פטרון חדש. הרקע המיידי לכך הוא התקררות היחסים עם האיחוד האירופי סביב הסוגיה הפלסטינית, אבל בייחוד, החלה מגמה זו להתעצם בשנות שלטונו של ברק אובמה בארה"ב
כעת עם זאת נדמה כי ישראל מחפשת לה פטרון חדש. כפי שראינו, הרקע המיידי לכך הוא התקררות היחסים עם האיחוד האירופי סביב הסוגיה הפלסטינית, אבל בייחוד, החלה מגמה זו להתעצם בשנות שלטונו של ברק אובמה בארה"ב. אובמה, שהכריז במפורש על תמיכתו בפתרון שתי המדינות ועל התנגדותו להתנחלויות, והפעיל לחצים על ישראל בהקשרי הבנייה בשטחים, גרם לישראל לשקול מחדש את תלותה הבלעדית באמריקאים. למרות זאת, כמובן, נשארה ישראל בעלת ברית אמריקאית, אך, שוואמרה מטעימה, יש כמה תחומים שבהם ישראל עוברת באופן מופגן לעמדה ניטרלית כלפי העימות בין ארה"ב לסין, לעיתים גם תוך כדי הדיפת לחצים אמריקאיים מפורשים. כפי שראינו, בתחום הביטחוני, ארה"ב דווקא הצליחה לכוף את מרותה על ישראל – כנראה בשל התלות העמוקה של ישראל בסיוע הביטחוני ובטכנולוגיות ביטחוניות אמריקאיות.
לעומת זאת, בתחום הכלכלי הדברים אינם כה פשוטים. באופן מסקרן, מי שהפעיל לחצים על ישראל בתחום זה דווקא היה ממשיכו של אובמה – דונאלד טראמפ. הלה התעמת ישירות ובאופן אגרסיבי עם סין ועם כוחה הכלכלי. אחד המקרים הזכורים של החרמת חברה סינית על ידי ארה"ב של טראמפ הוא המקרה של חברת HUAWEI, חברה לטכנולוגיות תקשורת שפיתחה בייחוד טכנולוגיות של גלישה סלולרית מדור 5 ו־6. טראמפ אסר הכנסת מוצרי החברה לארה"ב מפני שלטענתו היא "פגעה באופן חמור באינטרסים הביטחוניים האמריקאיים", כלומר לכאורה נרמז שהיא הכילה טכנולוגיות ריגול של ממשלת סין. ישראל סירבה באופן מופגן להיענות לדרישה האמריקאית שלא לשתף פעולה עם החברה. ברם, מטעימה שוואמרה, האיסור של טראמפ על החברה היה נתון בהקשר ברור של תחרות כלכלית בין סין וארה"ב בתחום טכנולוגיות התקשורת. התקשורת, היא מבקשת לטעון, כתחום הטכנולוגי המתקדם ביותר והמשפיע ביותר בחיינו, היא תחום של שליטה גאו-פוליטית: השולט בתקשורת שולט בארץ. לכן הבחירה הישראלית שלא להסכין לחרם האמריקאי הייתה בעלת משמעות אסטרטגית.
דוגמה נוספת היא המקרה, האסטרטגי גם הוא, של "דרך המשי". שוואמרה מטעימה כי ישראל היא אחת משלוש התחנות החשובות בפרויקט "דרך המשי" – באופן אירוני, יחד עם איראן וטורקיה. במסגרת זו, חתמו ישראל וסין על הסכמים שיתירו לחברות סיניות לבנות נמל חדש באשדוד, שיהווה תחנה מרכזית ב"דרך המשי" הזו, בעלות המוערכת ב־870 מיליון דולרים. ישראל גם החכירה את נמל חיפה לחברה סינית אחרת למשך 25 שנה החל בשנת 2021, וחברה סינית נוספת זכתה במכרז בערך של מיליארד שקלים לשיפוץ נמלי חיפה ואשדוד. ארה"ב הזהירה את ישראל מספר פעמים שלא להחכיר את נמל חיפה לסין, אך ישראל התעלמה מכך, ואף דחתה את הדרישה האמריקאית לקיים חיפושים בנמל.
צעד נוסף שמהווה אצבע בעיני האמריקאים הוא הצטרפותה של ישראל ל"בנק האסיאתי להשקעות בתשתיות", שארה"ב קראה להחרים אותו. הבנק אמור להתחרות ב"בנק האסיאתי לפיתוח" הנמצא תחת השפעה אמריקאית מכרעת. בשנת 2014 הודיעה ישראל לבנק האסיאתי להשקעות בתשתיות על כוונתה להצטרף כחברה מייסדת למרות המחאות האמריקאיות הנמרצות. הבנק הוא כמובן עוד אפיק השפעה עבור סין על המרחב האסיאתי.
תחום נוסף, מעניין בזכות עצמו, של ההתנגשות בין ישראל לארה"ב בנוגע לסין הוא התחום של עקרון "סין האחת" – העיקרון שלפיו לסין מגיע לשלוט באזורי טיבט, שינג'יאנג (שבהם היא שולטת בפועל) וטייוואן (שעליה סין מכריזה שיש לה חזקה ומאיימת לכובשה). דומה כי באופן די עקבי, על אף שבכל שלושת המקרים הללו ארה"ב והמערב תומכים במיעוטים שעליהם סין מאיימת, ישראל נמנעת מלצרף את תמיכתה ככל הניתן – בנימוק שעליה לשמור על האינטרסים הכלכליים שלה אל מול סין. ישראל מהלכת בעדינות בין חוסר רצון למרוד בריש גלי בעמדה האמריקאית, מחד, ומאידך גיסא היא נמנעת באופן כמעט מוחלט מהבעת תמיכה במיעוטים כדי לא לפגוע ביחסיה עם סין.
המקרה של טיבט מוכר לכולם. סין של מאו כבשה באלימות רבה את טיבט בשנת 1950, דיכאה ומדכאת את דתה ואת אנשיה, ואילצה את מנהיגה הדתי הדלאי לאמה ואת הנהגתה לצאת לגלות. ארה"ב מחשיבה כיבוש והחזקה אלו כבלתי-לגיטימיים, ואף נקטה צעדים מרחיקי לכת יותר כאשר בשנת 2018 חוקקה חוק האוסר על בכירים סינים להיכנס לגבולותיה, זאת בתגובה על כך שסין לא התירה לעיתונאים אמריקאים להיכנס לטיבט. בשנת 2020 ארה"ב אף העלתה את סכום הסיוע האמריקאי לטיבט כשהחוק שקבע זאת קבע מפורשות כי לעם הטיבטי עומדת הזכות להגדרה עצמית. כאשר ראש ממשלת טיבט הגולה לובסאנג סאנגאי, ביקר בישראל, הוא אף הדגיש שהוא איננו מתנגד ליחסי ישראל עם סין, אך טען שעם זאת, על ישראל לתמוך בטיבטים בשם זכויות האדם והמוסר. הוא אף ניסה לדבר אל ליבם של הישראלים בציינו כי "הדלאי לאמה הוא הכותל המערבי של הטיבטים", וכי הטיבטים הם גולים כמו היהודים. משרד החוץ הישראלי בחר שלא להגיב לדברים.
סיפורה של שינג'יאנג רחוק מלהיות מטריד פחות. כידוע, שינג'יאנג היא ביתם של האויגורים, שהתעוררות לאומית-אסלאמית בקרבם הביאה את הסינים לדיכויה האלים, כולל מחנות ריכוז וחינוך מחדש. ישראל סירבה לחתום על הגינוי של מדיניות סין שיזמה צרפת, ורק לחץ אמריקאי הביא אותה לחתום על הצהרה של מועצת זכויות האדם שקראה לסין להתיר למשקיפים חיצוניים להגיע לחבל. שוואמרה מצטטת סקר המראה כי גם העם הישראלי לא התגייס כל כך למאבק האויגורי, ואף היה אדיש לו. לפי הסקר, אחוז גבוה יחסית של ישראלים בהשוואה למדינות דמוקרטיות אחרות – 57% – אינם מוטרדים ממצב זכויות האדם בשינג'יאנג.
בפרשת טייוואן ישראל לא נהגה באופן שונה. טייוואן קראה לישראל לעמוד לצידה, ואף הדגישה שעל כל דמוקרטיות העולם להתייצב לצד טייוואן כנגד המשטר הסיני הטוטליטרי – הצהרה שקשה שלא להזדהות איתה. גם הבעת הזדהות של עם ישראל כמדינה של פליטים העומדת בפני איומים חיצוניים בדומה לטייוואן עצמה והכרזה של טיוואן כי ישראל "מעוררת התפעלות" כמי שלא נכנעת ללחצים חיצוניים ומתעקשת לשמור על ביטחונה – לא סייעה למצב. העובדה כי ישראל נמנעה מלעמוד לצד טייוואן אף שזו הביעה תמיכה מפורשת בהתעצמותה הביטחונית, תמיכה שכה נדירה בקרב מדינות העולם, מראה עד כמה ישראל חוששת לקשר שלה עם סין, וכמה היא רואה בו נכס אסטרטגי.
היותר-מפלרטוט של ישראל עם סין מצטרף להתקרבותה של ישראל באופן כללי לכוחות לא־דמוקרטיים ולא־ליברליים ברחבי העולם, מגמה שאומנם התחילה תחת נתניהו, אך לא נראה כי השתנתה מהותית תחת "ממשלת השינוי"
למרות זאת, שוואמרה מציינת, הקשיים העומדים בפני ישראל אם היא אכן מבקשת לעבור למחנה הסיני הם לא פחות מעצומים. ראשית כול, ישראל תלויה כעת בארה"ב כמעט לחלוטין בזירה הבין־לאומית – הסיוע הביטחוני האמריקאי והווטו האוטומטי שארה"ב מעניקה לישראל במועצת הביטחון, הם נכסים שיהיה קשה לישראל להסתדר בלעדיהם. שנית, ולא פחות חשוב, המעבר מארה"ב לסין הוא מעבר דרמטי הרבה יותר מאשר המעבר מבריטניה לארה"ב. בריטניה וארה"ב שתיהן ארצות מערביות, חברות למחנה ובעלות ברית. ישראל בסך הכול עברה מראש המחנה היוצא לראש המחנה העולה. לעומת זאת, סין היא יריבה מוצהרת של ארה"ב; מעבר אליה משמעו ככל הנראה איבוד מוחלט של כל מה שהקשר עם ארה"ב מספק לישראל. ולבסוף, ארה"ב היא עדיין הכוח החזק ביותר בזירה הבין־לאומית. סין היא אולי כוח עולה, ונראה שבעתיד, אולי אף בעתיד הקרוב, היא תהיה מסוגלת לאתגר את ארה"ב – אבל זה לא המצב כעת. כזכור, לפי שוואמרה, האסטרטגיה הציונית ישראלית היא "ברית עם החזקים" – וזוהי עדיין ארה"ב. העתיד איננו צפוי – קרנה של סין עשויה להפסיק לעלות או להאט מאוד את עלייתה, ואז ישראל עשויה להישאר ללא "ברית החזקים" שכל כך יקרה לה. למרות זאת, היא מדגישה, האינדיקציות המצטברות מספיקות כדי להראות שיש כאן יותר מאשר פלרטוט – אלא ממש מוכנות אסטרטגית לקראת אפשרות שבה סין תגבר על ארה"ב במאבק להשפעה בין־לאומית.
לסיכום, יש לציין שהיותר-מפלרטוט של ישראל עם סין מצטרף להתקרבותה של ישראל באופן כללי לכוחות לא־דמוקרטיים ולא־ליברליים ברחבי העולם, מגמה שאומנם התחילה תחת נתניהו, אך לא נראה כי השתנתה מהותית תחת "ממשלת השינוי". זכורים לכולנו המראות של נתניהו ופוטין – שהמשיכו אל תוך התיווך של בנט בין פוטין ואוקראינה. הסירוב של ישראל לנקוט עמדה ברורה במלחמת רוסיה אוקראינה, על אף שכל הדמוקרטיות הליברליות בעולם נקטו עמדה כזו, הוא רק ביטוי נוסף של כך. ישראל שמה את עצמה בפועל במחנה עם מדינות לא־ליברליות במוצהר, כמו הונגריה של ויקטור אורבן, ומפלרטטת כל העת עם כוחות לא־ליברליים במרחב האירופי. היא מכוננת יחסים עם כוחות במרחב שלה, כמו איחוד האמירויות, המבוססים על מכירת נשק והמתעלמים מהפרות זכויות האדם הגסות של מדינות אלו. זאת כמובן נוסף על עסקאות הנשק והסייבר של ישראל עם משטרים דיקטטוריים ורצחניים. אין מטרת דברים אלו להטיף מוסר – אלא לראות כי ישראל סביב הציר של הסוגיה הפלסטינית כבר מזמן אינה מוצאת את עצמה בין הדמוקרטיות הליברליות המערביות, שיותר ויותר דורשות מישראל להכיר בזכות הפלסטינית להגדרה עצמית. ישראל כשלעצמה פחות ופחות מוכנה לשקול זאת, ובמקום זאת מחפשת לעצמה חברים חדשים. האליטות הליברליות בישראל אולי רוצות לראות את עצמן כחלק ממדינה דמוקרטית-ליברלית, אבל גם כלפי פנים ובאופן גובר במישור הגאו-פוליטי, ישראל נראית פחות ופחות כזו.
