פרשנים מהעולם הערבי מנסים לפענח את השינויים הטקטוניים שחלו בחברה הישראלית – מדוע ההגירה מישראל מתקבלת כפתרון אפשרי? וכיצד זה שהציבור הישראלי מוכן להקריב את חטופיו?
העיתונאית הלבנונית המומחית לענייני ישראל דלאל אל־בזרי מבחינה בעלייה בכתבות ובטורים בישראל העוסקים במגמת ה"ירידה", דהיינו הגירה ממדינת ישראל למדינת מוצא אחרת. היא מצטטת כמה כותרות של העיתונות הישראלית בתקופה האחרונה המבטאות אובדן אמון ביכולתה של המדינה לספק ביטחון ליהודים אחרי השבעה באוקטובר, התרבות של גורמי דחיפה לעזיבה, בלבול, ספק ויגון. באחד המאמרים המצוטטים נכתב למשל כי:
"טבח השבעה באוקטובר אפשר לדמיין באופן מוחשי את 'השמדת ישראל', וגרם לרבים לשקול מחדש את החוזה הכרות בין האזרח לבין המדינה, חוזה ביטחוני זה היה ההצדקה לקיומה של ישראל מאז הקמתה ב־1948".
אל-בזרי: כיסופים לגלות, בעיתונות ובספרות בעברית
אל־בזרי מבחינה במאמרה באל-ערבי אל-ג'דיד בכמה רבדים הקיימים באותה מגמת הגירה או "ירידה" ישראלית. הרובד הראשון הוא הרובד האינטלקטואלי המתקיים כתנועה דיאלקטית בין הוגים ואנשי רוח ישראלים או יהודים. בתוך כך, טרמינולוגיית "היהודי הזר" הולכת ומשתגרת בשפתם.
היהודי הזר מבטא את ה"ירידה" של אנשי תרבות וספרות כתהליך המסייע להפרות את היצירה התרבותית בעברית, עד כי היצירה בעברית בגלות עולה בכמותה ובאיכותה על זו הנכתבת בתוך ישראל. עניין זה נידון באריכות בכתב העת הספרותי הו שבעריכת המשורר והסופר דורי מנור בכרך האחרון שלו בשם "דיאספורה".
הגלות כאידיאה יהודית וכקריאת כיוון פוליטית זוכה לעדנה הגותית בקרב אנשי רוח יהודים. תפיסת הגלות מבקשת לעקר את ההנחה המקובלת שלפיה ישראל היא פסגת השאיפות של הקיום היהודי בעולם. אחד הביטויים הבולטים לכך הוא אסופת המאמרים "נחיצותה של הגלות" של האינטלקטואל היהודי-אמריקאי שאול מגיד, הדנה בנחיצותה של הגלות כשיקוי מרפא העשוי לגאול את היהדות מפני הלאומיות בגרסתה הציונית.
על עמודי העיתונים הישראליים מתרגשים ראיונות רבים עם צעירים ועם משפחות צעירות שהחליטו לעזוב או לחלופין מטיילים שהחליטו להאריך את טיוליהם עד יעבור זעם
למפעל האינטלקטואלי מצטרף הפילוסוף וההיסטוריון היהודי דניאל בויארין, אשר גם מגדיר את עצמו כ"יהודי הלכתי גלותי". בויארין פרסם אשתקד את ספרו "No-State", שבו הוא מציע חזון יהודי ליהדות טובה ומיטיבה יותר בקיום לא־מדינתי, כלומר זהו כתב הגנה לגלות וגט כריתות לציונות ולמדינת ישראל.
אל־בזרי מציעה להתייחס ברצינות לשיח הגלות אף על פי שכעת הוא מצוי באינקובציה אינטלקטואלית-ספרותית בלבד. כל תנועה היסטורית, היא מזכירה, ראשיתה ברעיון, וכעת התנאים בישראל המערפלים את האופק היהודי, מבשילים את הרעיונות הללו לכדי מגמות מוחשיות.
וכאן מגיע הרובד השני – הגירה זוחלת אך עקבית של האליטה הישראלית. בישראל, היא טוענת, כבר החלה "בריחת מוחות" של רופאים ומרצים באוניברסיטאות כאילו הייתה ישראל מדינת עולם שלישי, כפי שהעידו כמה מנוטשי הספינה הטרופה. על עמודי העיתונים הישראליים מתרגשים ראיונות רבים עם צעירים ועם משפחות צעירות שהחליטו לעזוב או לחלופין מטיילים שהחליטו להאריך את טיוליהם עד יעבור זעם. כולם מטעימים את עזיבתם בתחושת חוסר הביטחון, עודף המלחמה ומצוקת החיים.
אם בתקופה של ההפיכה המשטרית היה הרהור על הגירה (בהינתן שחוקי ההפיכה יתקבלו) מזוהה עם מפגינים, הרי שעתה הוא נחלת הרבים. היא מצטטת סקר שנערך לאחרונה על ידי המכון למדיניות העם היהודי (JPPI), המראה כי כרבע מן היהודים בישראל חושבים על האופציה להגר אם זו תהיה אפשרות מעשית.
הגורמים הראשיים להגירה מישראל הם הדאגה ממלחמה ממושכת, אובדן האמון בממשלה ככל שהמלחמה נמשכת, השחיקה באמון הציבור בצבא והפילוג בעם. אל־בזרי מסבירה לקוראיה כי הפילוג הישראלי נסוב היום על סלעי מחלוקת אלה: שחרור החטופים למול "השמדת חמאס", היחסים בין ישראל לארה"ב – בין קבלה של העמדות האמריקאיות לבין דחייתן – ולבסוף גיוס חרדים. שיעורי המהרהרים בהגירה או כאלו המביעים רצון להגר, היא מדגישה, גבוהים במיוחד בקרב הציבור המזוהה כחילוני וכשמאלני.
ירידה מול עליה
תנועת ה"ירידה" הולכת ומשתווה לתנועת ה"עלייה". העולים, לפי אל־בזרי, נוטים יותר אל המחנה הדתי-משיחי והם ממלאים, ברצונם או שלא ברצונם, את ה"תחמושת האנושית" של הימין הדתי המשיחי בישראל. עם זאת, קשה לתת בעולים סימנים ברורים. תנועת העלייה היהודית הגדולה לישראל בשנים האחרונות הגיעה מכיוון רוסיה ואוקראינה בעטיה של המלחמה, אך בעבור כמעט ממחציתם, ישראל היא תחנת ביניים ליעד אחר.
הציבור המתון, החילוני ושוחר השלום עוזב בהדרגה את הארץ, ואת מקומו תופסים "משיחיים חדשים" לדבריה, אשר מתקבלים בישראל בחיבוק אוהד בקרב המשיחיים המקומיים
קבוצה אחרת של עולים הם יהודים החיים במערב וסובלים מהתגברות האנטישמיות ומעלייה של מגמות אנטי־ציוניות כחלק מתופעה רחבה יותר של מה שהם חשים כהתמוטטות הדמוקרטיות המערביות, אשר עד כה סיפקו רשת ביטחון עבור אזרחיהן היהודים. עולים אלו, על פי רוב, חוברים לחוגים המגלים סולידריות מוחלטת עם ישראל במלחמתה בפלסטינים.
המדברים בזכות העלייה לארץ מתפלמסים עם דובריה של הגלות כפתרון יהודי. לדידם, מדינת ישראל אינה דבר מה מופשט, אלא מקלט מדיני ומרחב למימוש קולקטיבי יהודי. לטענתם, הדיבור בזכות הגלות הוא פרי הגותם של חוקרים המבטאים יחסים אדיפאליים בין־דוריים. כמו כן, הם יטענו, מצדדי ההגירה והגלות מתאפיינים באליטיזם, אינדיווידואליזם ובדאגה מצומצמת להם ולמשפחותיהם.
אל־בזרי מסכמת כי תנועת ההגירה היהודית-ישראלית המגובה בשיח אינטלקטואלי היא קצה הקרחון של מהלך דרמטי ורב־השפעה של שינוי בהרכב האוכלוסייה בישראל. בפשטות, הציבור המתון, החילוני ושוחר השלום עוזב בהדרגה את הארץ, ואת מקומו תופסים "משיחיים חדשים" לדבריה, אשר מתקבלים בישראל בחיבוק אוהד בקרב המשיחיים המקומיים.
ההחלפה, היא טוענת, מיתרגמת לעיצוב של מטרות המלחמה הישראלית – מאירוע ארצי למלחמה נצחית בשם הדת הטהורה. היא מוסיפה כי לממד המשיחי המתחזק בקרב היהודים בישראל יש מקבילה מוסלמית בדמותו של המהדי, מעין משיח המגיע כשהארץ מלאה דמים, כפי שתופסים אותו חלק מהזרמים באסלאם. המהדי מזה והמשיח מזה ממתינים למאמינים בהם כדי לנהל מלחמה עד קץ כל הימים.
סארי עוראבי: איך מפקירה ישראל את אזרחיה החטופים?
גם העיתונאי והחוקר הפלסטיני סארי עוראבי מבחין בתהליכי עומק בחברה הישראלית מאז ה־7 באוקטובר, כאשר האדישות הציבורית לגורל החטופים היא סימפטום שלהם. במאמרו באתר חִבְּר עוראבי תוהה כיצד בעבר הייתה ידועה ישראל כמדינה שעושה הכול למען שבוייה וחטופיה, וכעת הרושם הוא הפוך.
לראיה, מאז החלה המלחמה התנהלה עסקה אחת בלבד, וחטופים רבים נפצעים ונהרגים כתוצאה מהתקיפות הישראליות ומהגברת העצימות של הלחימה. ישראל מצידה אף עומדת במריה שלא לשעות לעצת האמריקאים וממשיכה להחזיק בציר פילדלפי גם במחיר של טרפוד עסקת חטופים. ובמילים פשוטות, הוא מסכם, ישראל של היום מוכנה להקריב את חטופיה כדי להמשיך את המלחמה בעזה.
העמדה הישראלית הנוכחית, עוראבי גורס, היא סטייה היסטורית מעקרונות יסוד של הציונות, שכן הצלת כל יהודי (ובהמשך כל ישראלי), הייתה יסוד מכונן באידאולוגיה הציונית. מדינת ישראל הושתתה על יסוד זה וגייסה כך את יהדות העולם בהבטיחה הגנה וביטחון עבור כל יהודי הסובל ממצוקה ומגילויי אנטישמיות.
אתוס ההצלה, עוראבי ממשיך, קודד במבנה נפשו של כל ישראלי והוא גם הסעיף המרכזי בחוזה הבלתי־כתוב בין הציונות ומדינת ישראל לבין יהדות העולם. רק כך ניתן להבין מאורעות היסטוריים שבהם השקיעה ישראל מאמצים כבירים עבור אזרחיה – אם בהפיכת כל אבן כדי לאתר את החיילים הנעדרים, כפי שקרה למשל עם רון ארד, ואם ברדיפה אחר אויביה, כפי שקרה במבצע לחטיפתו של אדולף אייכמן לארגנטינה והבאתו למשפט בישראל.
העמדה הנוכחית היא סטייה היסטורית מעקרונות יסוד של הציונות, שכן הצלת כל יהודי הייתה יסוד מכונן באידאולוגיה. מדינת ישראל הושתתה על יסוד זה וגייסה כך את יהדות העולם בהבטיחה הגנה וביטחון
ברבות השנים, ובפרט מאז כיבוש השטחים ב־1967 סדקה ישראל באופן אקטיבי את אתוס ההצלה. השליטה על אוכלוסייה פלסטינית הפכה את ישראל לישות בלתי־טבעית ובלתי־צודקת, ובמחי יד נעשתה ישראל גם למקום המסוכן ביותר עבור יהודים וישראלים.
עוראבי טוען שכדי לא למחות את אתוס ההצלה, הטמיעה ישראל בקרב אזרחיה ובקרב יהודי העולם שתי הנחות יסוד חדשות ושגויות. הראשונה היא שהמדינה "אינה מפקירה את אזרחיה", והשנייה היא שאילולי קיומה של ישראל, מצבם של היהודים היה חמור בהרבה ולא היה מי שיערוב לשלומם.
כדי לתרץ את השנאה כלפיה ולמסך את חוסר הביטחון, אימצה ישראל במקביל נרטיב המטיל את האשמה על סביבתה ומותיר את הקורה בין עיניה. על פי נרטיב זה, ישראל היא מדינה אירופאית ומתקדמת הממוקמת גאוגרפית, מעשה שטן, באסיה המערבית ובלב מרחב ערבי ואסלאמי. בהתאם לנרטיב זה, המובחנות של ישראל, המתבטאת במבנה הפוליטי הפנימי ובאוריינטציה תרבותית, הופכת אותה ל"נווה מדבר של דמוקרטיה במזרח התיכון" ול"ווילה בג'ונגל", כמילותיו של אהוד ברק. האיבה לישראל נובעת לפי הסבר זה מקנאה גרידא.
סוגיית השבויים והחטופים הכניסה את ישראל לקונפליקט טבעי – כיצד יש לאזן בין המחויבות שאין בלתה להגנה על אזרחיה לבין הפגנת כוח והימנעות מכניעה לסחיטות. ברם, צירפה ישראל ברבות השנים משתנה נוסף למשוואה, והוא המחויבות המופשטת יותר בין מדינת ישראל לבין אדמת ארץ ישראל. מחויבות זו מיוסדת על אינטראקציה אורגנית בין האדם היהודי לבין רגבי אדמתו, ותובעת ממנו להתיישב ולהתנחל בה.
עם הרקע הזה הגיעה ישראל ל־7 באוקטובר. יום זה הרעיד את אמות הסיפין של האתוס הציוני כשהמדינה כשלה בלספק לאזרחיה את ההגנה הבסיסית ביותר. מאותה עת, רעדו קירות "הווילה" וישראלים רבים הסיקו שייתכן שהגירה אל מחוץ לג'ונגל תעניק להם ביטחון. הממסד הישראלי מצידו חש לטפל בבעיה באמצעות טיפול בהלם בדמותה של המלחמה המתמשכת עד כה.
לישראל, המנסה לשקם את אתוס הביטחון והאדמה, נוח בלימבו הנוכחי. כך המשא ומתן הצולע מתרץ את המשך המלחמה, קונה זמן ולגיטימציה מהעולם ומהציבור הישראלי, מאפשר להטיל על חמאס את האחריות למותם
המלחמה לפיכך הוצגה כקיומית וכגורלית, ומכך השתמע כי במחיר זה ניתן להקריב את החטופים עבור גורלם של מיליוני אזרחי ישראל.
זו הייתה מלאכת מחשבת של הממסד הישראלי ובראשותה של הקואליציה הישראלית של נתניהו ובני בריתו מהציונות הדתית. הללו פיצלו את משפחות החטופים, עימתו אותן עם משפחות החיילים ההרוגים והאשימו אותם בסיוע לסינוואר ולחמאס; כל זאת תוך דבקות בלתי־מתפשרת במסר שלפיו בכך הם מבטיחים את קיומם ואת עתידם של מיליוני יהודים בהווה ובעתיד תוך שמירה על קדושתה של ארץ ישראל, כלומר על האתוסים המכוננים כביכול של הציונות.
למהלך זה היו שותפים ציבוריים גדולים בישראל, לרבות בכירי הצבא שדחפו לפלישה קרקעית. האחרונים חשבו, לטענת עוראבי, כי הפלישה תהיה קצרה בזמן, וכך ניתן יהיה גם לנהל עסקת חטופים ולאחוז במקל בשני קצותיו.
עבור חמאס, החזקת החטופים הפכה להיות חרב פיפיות. מצד אחד, החזקתם לאורך זמן הייתה ערובה להישרדות התנועה ותרמה לפילוג הפנימי בחברה הישראלית, אך כאן לשיטת עוראבי מסתיימים היתרונות בהחזקתם.
להבנתו, לישראל, המנסה לשקם את אתוס הביטחון והאדמה, נוח בלימבו הנוכחי. כך המשא ומתן הצולע מתרץ את המשך המלחמה, קונה זמן ולגיטימציה מהעולם ומהציבור הישראלי, מאפשר להטיל על חמאס את האחריות למותם, ומדי פעם משיב את היוקרה לצה"ל ולמערכת המודיעין עם חילוצם של חטופים אחדים. בינתיים, האופוזיציה הישראלית נחלשת ותנועות המחאה לשחרור חטופים מוקעות ומוצאות אל מחוץ למחנה.
נתניהו רומז על איומים הנשקפים מכל עבר, ומדגיש כי ישראל צריכה להגן על עצמה בעצמה. ערעור הביטחון נועד לאפשר את ההכלה של אי־החזרת החטופים ואת מותם כמחיר סביר במסגרת מלחמת ההישרדות
כשהוא קשוב להשתלטות השיח שמוביל נתניהו ומחנהו, שינה חמאס מדיניות והחל להוציא להורג חטופים ככל שהצבא התקרב ולשחרר סרטונים לאחר מותם. השינוי בדפוס הפעילות של חמאס שיבש את תוכנית העל של נתניהו, שכעת שב להזכיר עד כמה החזרת החטופים היא מרכיב באסטרטגיה הישראלית.
עוראבי מוסיף שמחנה נתניהו הצליח לנטרל את המחאה ההמונית לאחר מות החטופים בכלים משפטיים ומפלגתיים. לראיה, שביתת ההסתדרות נמשכה שעות ספורות בלבד, עיריות המזוהות עם הליכוד לא הצטרפו לשביתה, וכך נמנע מהלך משמעותי של אי־ציות אזרחי. במסיבת העיתונאים המתוקשרת שערך לאחרונה נתניהו, הוא הוסיף לערער את ביטחון האזרחים כשרמז על איומים הנשקפים מכל עבר, והדגיש כי ישראל צריכה להגן על עצמה בעצמה. ערעור הביטחון נועד אפוא לאפשר את ההכלה הקולקטיבית של אי־החזרת החטופים ואת מותם כמחיר סביר שיש לשלם במסגרת מלחמת ההישרדות שבה הוא מלהטט.
החברה הישראלית מצויה כעת בצומת דרכים המסתעף לשני מסלולים של פרשנויות של האתוס שלפיו חובת המדינה להגן על אזרחיה וחובת מדינת ישראל להגן על יהודי הארץ והעולם. מחלוקת זו מצטרפת לפקעת של שסעים אידאולוגיים רבים נוספים בדבר זהות המדינה היהודית. עוראבי מתקשה להאמין שהמחאה בישראל תישא פרי ותביא לשחרור החטופים, ומתריע כי העובדה שהחברה הישראלית חצויה אפילו בנושא כזה היא מנבא טוב לערעור האתוסים והעקרונות שעל יסודותיהם היא קמה.
