מערכת הבחירות המתקרבת בישראל עתידה להיות אישית מאי פעם, ונראה שתהיה למעשה משאל עם על התאמתו של בנימין נתניהו לתפקיד ראש הממשלה. תומכיו של נתניהו ומתנגדיו ששים לנהל דיונים נמרצים וארכניים לגופו של אדם ומונים את סגולותיו התרומיות ואת החשדות נגדו, גם בלי כל רצון לשכנע את הצד השני. אולם בעת הזאת דווקא חשוב לבחון לעומק ובביקורתיות את המדיניות שהוא מוביל.
ראש הממשלה מציג את מעמדה של ישראל בעולם כאחד מהישגיו העיקריים והעקביים ביותר. הוא מתפאר שהצליח להביא לכך שמדינות רבות בעולם כבר אינן מעריכות את קשריהן עם ישראל דרך סוגיית הסכסוך הישראלי-פלסטיני בלבד, ושמחות לשתף פעולה עימה בתחומים ביטחוניים, כלכליים ומדיניים. כך, למשל, היחסים המתחממים של ישראל עם מדינות באפריקה ובאסיה, וגם הדיווחים המרומזים על הקשרים המתהדקים עם מדינות המפרץ הפרסי.
נתניהו מעמיק את יחסיה של ישראל גם עם מדינות המבקשות, כמו ישראל, לכפור בכמה מוסכמות של הסדר העולמי כפי שהתכונן לאחר מלחמת העולם השנייה, ושואף לכרות עימן ברית רעיונית רחבה יותר. בין המדינות האלה אפשר למנות את הונגריה (הדמוקרטיה הלא־ליברלית), את פולין, את איטליה, את ברזיל ואת רוסיה. כמו מנהיגי המדינות הללו, גם נתניהו מבקש ליצור למדינתו דימוי של כוח שופע, ריבונות מתריסה ואחריות בלעדית לגורלה הביטחוני והמדיני.
הדובדבן שבקצפת הוא, כמובן, הקשר של ממשלת נתניהו עם ממשל טראמפ בארצות הברית, במיוחד בהקשר של צמצום חשיבות הסכסוך הישראלי-פלסטיני בעיצוב יחסי החוץ של ישראל. הנשיא טראמפ רואה במדיניותה של ממשלת ישראל דגם מוצלח להתנהלות אזורית, התואם את האינטרסים של ארצות הברית. ממשלת נתניהו מציגה גם את האהדה האישית של טראמפ לנתניהו ואת נכונותו של ממשלו להתייצב לימין ישראל כהישג מדיני מן המעלה הראשונה. לפי דבריו של ראש הממשלה, מעמדה המשתפר של ישראל בעולם הוא אחד מהישגיו העיקריים על רקע המשברים הפוליטיים, הכלכליים והביטחוניים באזור ובעולם כולו.
זו, כמובן, אינה פרשנות "נייטרלית", אלא פרשנות פוליטית מקובלת שנועדה להציג את ראש הממשלה כמנהיג מוכשר ומדינאי אחראי. בנימין נתניהו נחשב אשף ביחסי חוץ כבר בשנות השמונים, אך מאז מונה לראש הממשלה הוא מוצג כבעל שיעור קומה בין־לאומי, המתבטא בחברויות אישיות עם גדולי עולם ובהערכה הרבה שהם רוחשים לשיקול דעתו ולניסיונו.
אל מול ההצגה הזאת, שאליה נחשף הציבור הישראלי בתדירות גוברת, אנחנו מבקשים לטוות מארג של התייחסויות למעמדה של ישראל בעיני זולתה.
כיצד נתפסת ישראל בעיניים ערביות? האם אכן הצטמצמה חשיבותו של "הסכסוך" ושל העניין הפלסטיני גם בעיניים ערביות? ואם כן, בעיני מי בדיוק? האם ערבים ופלסטינים רואים את ישראל כמקשה אחת? ואם לא, מהן ההבחנות שהם מבחינים?
האם חלו שינויים באופן שבו מדינות וחברות ערביות תופסות את עצמן ביחס לזולתן בכלל, וביחס לישראל בפרט? מהם המתחים בין עמדות ואינטרסים של קבוצות וקהילות ערביות ופלסטיניות, לבין עמדות ואינטרסים הרווחים בקרב הנהגותיהן? עד כמה מלהיטה ישראל את היצרים במרחב הערבי והמוסלמי, ועד כמה שיתוף פעולה עימה מייצר הזדמנויות בילטרליות או אזוריות חדשות? אילו מדינות מבקשות לקשור יחסים עם ישראל, ומה מביא אותן לכך? האם הבנת התהליכים העוברים על ישראל מעודדת ערבים ופלסטינים, ובהם גם אזרחי ישראל הערבים, להקים בריתות ומערכים פוליטיים עם גורמים ישראליים?
כיצד נתפסת ישראל בעיניים מערביות? וכיצד משקפים היחסים עימה את הטלטלה הפוליטית העוברת בשנים האחרונות על אירופה, ובמיוחד את עליית התנועות האנטי־ליברליות ברחבי היבשת? היחס האירופי לסכסוך הישראלי-פלסטיני מגלם גם את מחויבותה של אירופה לסדר העולמי הנוהג מאז שנות החמישים, סדר שהאיחוד האירופי של ימינו הוא ביטויו המובהק. פתרון שתי המדינות, המושתת על המשפט הבין־לאומי שהתגבש בחצי המאה האחרונה, הוא חלק מהסדר העולמי הנוהג שהימין החדש באירופה קורא עליו תגר. אם כך, מהן הגישות האירופיות העכשוויות לפתרון הסכסוך?
כיצד נתפסת ישראל בעיניים אמריקאיות? בשנתיים האחרונות נהפכה המדיניות האמריקאית כלפי ישראל למזוהה במיוחד עם סדר היום של ממשל טראמפ. האם נהפכו היחסים עם ישראל לעניין מפלגתי? האם חוסר רצונו המובהק של ממשל טראמפ לשתף פעולה עם המפלגה הדמוקרטית יוצר עוינות כלפי ישראל בחוגים דמוקרטיים? מהי תדמיתה של ישראל במגזרים שונים בחברה ובפוליטיקה בארצות הברית? עד כמה משקפים היחסים בין שתי המדינות קרבה רעיונית ברורה, ועד כמה הם מבוססים על אינטרסים והזדמנויות? האם המדיניות העוינת של ממשל טראמפ כלפי הפלסטינים יוצרת תדמית חדשה לארצות הברית במזרח התיכון, ואיך מעצבת מדיניות זו את המציאות האזורית?
לצד מוקדים אלו נעסוק גם במעמדה של ישראל מנקודות מבט נוספות, מאסיה ועד אפריקה. נבקש להציג לקוראים פסיפס עשיר, ככל האפשר, של התייחסויות המגיעות ישירות מפי בני השיח והיריבים האפשריים של ישראל באזור ובעולם.
כפי שפתחנו ואמרנו, בחינה זו חשובה במיוחד בחודשים שנותרו עד הבחירות הכלליות באפריל. מעמדה האזורי והבין־לאומי של ישראל הוא סלע מחלוקת פוליטי המשקף פערים עמוקים בשאלת המשך השתלבותה של ישראל באזור ובעולם. קשה לנו לחשוב על משימה ההולמת יותר את החזון ואת הכישורים של עמיתות ועמיתי הפורום לחשיבה אזורית, ומובן שנקבל בברכה גם מאמרים טובים של כותבות וכותבים אורחים בנושאים האלה.
