מנהיגי הפלגים החמושים, ובפרט חמאס וחזבאללה, יחד עם אוהדיהם ותומכיהם, התרגלו להצדיק את מאבקם בישראל עד כדי דחיפתו לקצה (וראו למשל את נאום מוחמד דיף מהשבעה באוקטובר 2023) בחולשתה של ישראל. המשברים והסדקים הרבים המקננים בישראל הם ותיקים, עמוקים וחזקים, והגיעו לשיאם בשנת 2023, טרם פעולת מבול אל־אקצא, ולא בשל יחסיה עם הפלסטינים.
הסיבה הייתה ניסיונה של ממשלת הימין הקיצוני בהנהגת המשולש נתניהו, סמוטריץ ובן גביר למוטט את הרשות השופטת, להשתלט על שלוש הרשויות (המבצעת, המחוקקת והשופטת) ולחזק את אופיה היהודי והדתי על חשבון אופיה כמדינה חילונית בעלת משטר ליברל־דמוקרטי (לאזרחיה היהודים כמובן).
ישראלים טענו אז שישראל נמצאת על סף מלחמת אזרחים ואפילו על סף התמוטטות (כפי שאמר אילן פפה למשל) בשל הסדק החברתי שנבע ממאבק הכוחות בין הקואליציה הממשלתית לבין מחנה האופוזיציה, כמו גם בין הזרמים החילוניים והדתיים בחברה הישראלית. פרשנים רבים אף הרחיקו לכת וקבעו שעידן נתניהו מתקרב לקיצו ושהוא יסולק מהמשחק הפוליטי בכל תרחיש עתידי של בחירות לכנסת.
הביטוי המסוכן ביותר של תפיסת ״קורי העכביש״ הוא שיח פזיז, המשקף תחושת ביטחון כמעט מלאה בחולשתה של ישראל ובקריסתה הקרובה
הפיצול העמוק, על זעזועיו והשלכותיו, פגע עוד קודם לכן בממסד הצבאי, כור ההיתוך החשוב ביותר בישראל, ובא לידי ביטוי בסירוב להתנדב לשירות מילואים, בהתפטרויות, באיומים בסירוב לשירות צבאי ובתביעה לשירות שוויוני של חרדים.
אולם תפיסת "קורי העכביש" היא בעייתית משום שנשענה על הנחות יסוד כמו יכולתה המוגבלת של ישראל לשאת מלחמה ארוכה, חוסר יכולתה לשקוע במלחמה שתמיט עליה אבדות בנפש ותסב לה נזקים כלכליים ופוליטיים גדולים וסף הספיגה הנמוך של ישראלים כשמדובר במלחמה בתוך גבולות המדינה. הביטוי המסוכן ביותר של תפיסה זו הוא שיח פזיז המשקף תחושת ביטחון כמעט מלאה בחולשתה של ישראל ובקריסתה הקרובה בשל המשברים והמאבקים הפנימיים בה.
תפיסה זו מבוססת על משאלת לב ועל פטליזם: היא רחוקה מלהיות רציונלית, מציאותית ואובייקטיבית. עליה נבנו טענות ומסקנות שגויות ונמהרות, כגון: "ההפסדים שלנו הם טקטיים, ואילו ההפסדים של ישראל הם אסטרטגיים", או "ישראל לא השיגה את מטרותיה, ואילו ההתנגדות במצב טוב".
זאת למרות כל הזוועות שהעם הפלסטיני חווה, ועל אף שישראל ממשיכה במלחמת השמדה קולקטיבית תוך ברבריות מוחלטת כבר 13 חודשים, בפרט נגד הפלסטינים בעזה ולאחר מכן נגד לבנון – בדרום, בדאחייה של ביירות ובבקאע. דיבור על כך כעל עובדה מוגמרת או כפרטים משניים מבטא זלזול נורא וחמור במחיקה הכוללת של החי, הצומח והדומם במקומות אלה על ידי ישראל.
גישתה הנחרצת של ההתנגדות התעלמה מגורמי הכוח האיתנים והעמוקים בישראל: אופי המשטר הפוליטי שלה, האופן שבו היא מנהלת את משאבי האנוש ואת החברה שלה, עוצמתה הכלכלית ועליונותה הטכנולוגית ברמה העולמית. על כך אפשר להוסיף את הערבות שהיא זוכה לה מצד מדינות המערב, בייחוד ארצות הברית, לביטחונה, יציבותה ועליונותה על סביבתה בהיבטים רבים.
משאלות לב, רגשות וסיסמאות מכתיבים את הבחירות הפוליטיות של המנהיגים, והן אולי ההסבר לפער העצום בין איום המילולי על ישראל לבין חוסר היכולת לשנות את יחסי הכוח
יתר על כן, אלה שמדברים על משבריה של ישראל ועל חילוקי הדעות הפנימיים בה מתעלמים מחולשתם שלהם במאזן הכוחות – משבריהם הפנימיים וקשריהם החלשים עם החברה ועם הסביבה המקיפה אותם. הם גם שוכחים את השסעים, הבעיות והמשברים בלבנון ובפלסטין ובמסגרות המדינתיות והחברתיות בעולם הערבי, שלא לדבר על אתגרים וטרדות אחרות כגון ההתמודדות עם האיום ההולך וגובר של סכנת ההשפעה האיראנית בתימן ובמדינות מזרח אגן הים התיכון.
הם מתעלמים מכך שישראל אומנם מצומצמת בגודלה, באוכלוסייתה ובמשאביה, אולם נהנית מעליונות בניהול ענייניה וביכולת לכפות את עצמה כמעצמה אזורית גם בהשוואה למעצמות אזוריות אחרות גדולות יותר, כמו איראן וטורקיה.
העקשנות, היהירות וההכחשה שבגינם משאלות לב, רגשות וסיסמאות מכתיבים את הבחירות הפוליטיות של המנהיגים, הן אולי ההסבר לפער העצום בין איום מילולי או טקסטואלי על ישראל לבין חוסר היכולת בפועל לשנות את משוואות הכוח ברמה האסטרטגית.
אולי הדוגמה של מזכ"ל חזבאללה חסן נסראללה תבהיר את האירוניה שבדבר. הוא נהרג שבוע בלבד לאחר שאיים, בחצי השני של ספטמבר 2024, לכרות את רגלה של ישראל. כמוהו גם ההבדל בין טילי ההתנגדות שאינם גורמים נזק רב לבין טיל ישראלי שמשמיד מבנים או מגדלים רבי־קומות ומשנה את סימני ההיכר של ערים עד היסוד.
אלה שמדברים על משבריה של ישראל ועל חילוקי הדעות הפנימיים בה מתעלמים מחולשתם שלהם ושוכחים את השסעים בלבנון ובפלסטין, ואת הבעיות במסגרות המדינתיות והחברתיות בעולם הערבי
כך גם הדיבורים על מצבה הטוב של ההתנגדות ועל חוסר יכולתה של ישראל להשיג את מטרותיה, באותו זמן ממש שבו היא ממשיכה במלחמת ההשמדה נגד הפלסטינים בעזה, והיד נטויה אל לבנון, כשהפגזות או קרבות מזדמנים מדי יום אינם מגבילים אותה. המציאות ברורה: חוסר האיזון בין מקורות כוחה הפנימיים והבין־לאומיים של ישראל לבין כוחן של חמאס ושל חזבאללה, ואפילו איראן שמעדיפה להתרחק ככל הניתן ממעורבות במלחמה, מקיף את כל ההיבטים.
מנהיגי ההתנגדות התאפיינו גם בקוצר רואי או בשטחיות באשר לאופי היחסים של ישראל עם מדינות המערב, בייחוד ארצות הברית. הניכור בין הנשיא ביידן לבין ראש הממשלה נתניהו הוא אומנם אותנטי ברמה האישית וברמה המדינית, אך אינו מערער בשום אופן את מעמדה האסטרטגי של ישראל בעיני ארצות הברית. זו תומכת בפועל במדיניותה של ישראל בניכוי חריגות קלות וזניחות. היא מספקת לישראל ערבות מתמשכת לביטחונה ולעליונותה ותמיכה מדינית, צבאית וכספית.
מציאות זו יש להפנים כדי לדעת להתמודד עימה ולהתגונן מפני תוצאותיה ומפני הסכנות הנובעות ממנה. יהירות, הכחשה ועקשנות לא יועילו כאן.
מאג'ד כיאלי הוא חוקר, עיתונאי ופובליציסט פלסטיני. המאמר המלא התפרסם ב־26 באוקטובר במגזין אל־מג'לה היוצא לאור בלונדון. גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. תרגום מערבית: נתנאל חורי
