הסכם הגז שנחתם לאחרונה בין ישראל ללבנון מורכב למעשה משורה של הסכמים המסכמים משא ומתן ארוך שנים על הגבולות הימיים בין שתי מדינות שרשמית מצויות במצב מלחמה. ההסכם שמורכב למעשה מהסכם שכל אחד מהצדדים חותם אל מול ארצות הברית ומערבות אמריקאית כלפי שני הצדדים שהצד השני יקיים את ההסכם – מצייר מחדש, באופן מוסכם, את קו הגבול בין שתי המדינות. הסוגיה המרכזית בהסכם היא כמובן שדות הגז כריש וקאנא.
שטח המחלוקת המקורי השתרע בין קו 1 הצפוני לבין קו 23 הדרומי יותר. בשנת 2010 תבעה לבנון רשמית את קו 23. בשנת 2020 הסכימה לבנון לפתוח במו"מ עם ישראל בתיווך אמריקאי. מאגר כריש, שכבר פותח על ידי ישראל בינתיים, ועמד בפני תחילת הפקה, נמצא מדרום לקו 23. שדה קאנא לעומת זאת נמצא ברובו בשטח המחלוקת ומיעוטו בישראל. תכולת השדה איננה ברורה עדיין במלואה, והעבודות לפיתוחו לא היו יכולות להתחיל כל עוד היה נתון במחלוקת.
בשנת 2020, עם פתיחת המשא ומתן, הציגה לבנון תביעה חדשה ומפליגה לפי קו 29, שאותה שרטטו גורמים בצבא לבנון. לפי קו זה, תבעה לבנון לעצמה את כל שדה קאנא וגם את חלקו הצפוני של כריש, שהפקתו כבר עמדה להתחיל. חסן נסראללה, מזכ"ל חזבאללה, ניצל תביעה זו כדי לאיים על ישראל בעצירת הפקתו של מאגר כריש, ואף שלח מל"טים אל עבר האסדה (שיורטו על ידי ישראל) כאיום. בהמשך נסוגה לבנון מן התביעה המפליגה והסכימה לנהל את המו"מ על בסיס קו 23 – מה שעורר את החשד כי התביעה המפליגה גם על מאגר כריש, שלוותה באיומי מלחמה, הייתה אך ורק אסטרטגיית מו"מ שנועדה "לשפר עמדות" לקראת המו"מ על מאגר קאנא – שלבנון קיוותה להשיג בו שליטה מלאה.
ההסכם, כפי שמדווח דוח של המרכז הערבי למחקרים ולמדיניות (מרכז דוחא) שבקטר, נמנע במפורש מהכרעה בסוגיית הגבול היבשתי בין שתי המדינות, שנמצא במחלוקת מאז שישראל נסוגה מלבנון, וקובע כי הגבול הימי ייקבע בהתאם לקביעה עתידית של הגבול היבשתי. לבנון גם סירבה להכיר רשמית בקו המצופים, שקבעה ישראל מטעמים ביטחוניים בחלק הקרוב לחוף ראש הנקרה בין ישראל ללבנון, אך העניקה לו מעין הכרה דה פקטו.
מבחינה כלכלית, קיבלה לבנון אחריות בלעדית על שדה קאנא, ונקבע כי החברות שיהיו אחראיות להפקתו יהיו אך ורק כאלו שאינן נתונות לסנקציות אמריקאיות. חברת טוטאל הצרפתית התחייבה להתחיל בהפקת השדה. נקבע כי ישראל תקבל "פיצוי" על חלקה בשדה, שגובהו ייקבע בהסכם עתידי בין ישראל לחברת טוטאל לאחר שיוערך באופן סופי הפוטנציאל ההפקתי של השדה. כאן נותרה סוגיה לא פתורה, שכן לבנון התעקשה שעל ה"פיצוי" לישראל להגיע מרווחי החברה ולא מחלקה של לבנון, עמדה שלא התקבלה על כל הצדדים. עם זאת, ההסכם נחתם עם הותרת סוגיה זו פתוחה מתוך הבנה ששדה קאנא רחוק עדיין ממצב מניב. לבסוף, התיר ההסכם לישראל להתחיל מייד עם חתימתו את הפקת הגז משדה כריש. אם כן, בתוצאות ההסכם יש משום הישג במידה מסוימת לצד הלבנוני, שהשיג שליטה בלעדית בשדה קאנא, אך גם לצד הישראלי – שהשיג למעשה הבטחה מצד חזבאללה לאפשר את הפקתו של שדה כריש והימנעות ממלחמה.
ההסכם נתון בין הצטלבות מורכבת ביותר של גורמים גיאופוליטיים, אזוריים ופנימיים בלבנון, שלכל אחד מהם השפעה מכרעת על חתימתו – אבל גם על עתידו. הגורם הגיאו-פוליטי הדוחק ביותר, כפי שמציין מחקר של מרכז אל־ג'זירה למחקרים מבית ערוץ אל־ג'זירה הקטרי, הוא המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, שהשפיעה על האופן שבו ארצות הברית ניהלה את מדיניותה באזור. ראשית כול, ביקשה ארצות הברית להימנע מהיווצרותה של אי-יציבות באזור המזרח התיכון נוסף על הסכסוך הקיים. שנית, הסנקציות על רוסיה יצרו משבר גז במערב, שנעשה זקוק נואשות למקורות נוספים לגז מלבד הגז הרוסי; לכן, ההפקה של שדה כריש הפכה קריטית, וארצות הברית הפעילה לחץ כבד על הצדדים להגיע לפתרון.
גורם בין־לאומי נוסף שיש להזכירו בהקשר של ההסכם הוא כמובן איראן. זו האחרונה מחזיקה בהשפעה מכרעת על ארגון חזבאללה, שבתורו משפיע באופן מכריע על הפוליטיקה של לבנון במקביל להיותו הגורם הצבאי המרכזי בה. איראן נתונה כעת במצב רגיש הן מבחינה פנימית והן מבחינה חיצונית: מבחינה פנימית, כמובן היא נתונה בגל של "מחאות החג'אב", המחלישות את מעמדו של המשטר; ובמקביל לכך, מבחינה חיצונית, היא מנהלת מו"מ עם ארצות הברית על הסכם הגרעין, ונראה כי על אף שלכאורה ישנה הסלמה מילולית בין שני הצדדים, שניהם דבקים בכל זאת בהמשך הניסיון להגיע להסכם. אישור של חזבאללה להסכם, שהוא אינטרס אמריקאי, תלוי במידה משמעותית באישור איראני, ועל כן יש בו משום "מחווה של רצון טוב" פוטנציאלית מצד איראן.
עם זאת, גם דינמיקות אזוריות שיחקו תפקיד חשוב. לדעת הדוח, החשובה שבהן מצד לבנון היא בסופו של דבר התמיכה של חזבאללה בהסכם, על אף שזה האחרון סירב נומינלית להשתתף במו"מ לגביו. כאמור, חזבאללה מחזיק בפועל בכוח לחרוץ את גורלו של ההסכם, מה גם שהנשיא היוצא מישל עוון, שהוא זה שאישר בסופו של דבר את ההסכם, הוא בעל ברית של חזבאללה. עובדה זו מובילה אותנו לסיבה הפנימית השנייה החשובה לאישור ההסכם – עוון, שסיים את תפקידו מספר ימים לאחר חתימת ההסכם, עמד בראש ממשל שהיה אחראי למשבר כלכלי מסיבי, אולי הגדול בתולדות לבנון. ההסכם הוא הזדמנות להישג כלכלי אחרון – ואולי יחיד – לממשל של עוון. עבור רבים מאזרחי לבנון המשבר הכלכלי רשום גם על שמו של חזבאללה, שכאמור ידיו רב לו בממשל הלבנוני דרך בעלי בריתו ודרך ארגוני פרוקסי.
גם דינמיקות אזוריות שיחקו תפקיד חשוב. לדעת הדוח, החשובה שבהן מצד לבנון היא בסופו של דבר התמיכה של חזבאללה בהסכם, על אף שזה האחרון סירב נומינלית להשתתף במו"מ לגביו
בלבנון, התקבל ההסכם במידת מה בציניות ובפקפוק, על אף שעוון מיהר להכריז עליו כהישג. כמה וכמה קולות ביטאו את הדעה כי ההסכם לא רק שאיננו משרת את האינטרס של אזרחי לבנון, אלא נועד בעיקר להעניק חבל הצלה לגוורדיה הפוליטית ולחזבאללה. ברקע הפולמוס כנגד ההסכם וכנגד הממשל עומדות שתי סוגיות מרכזיות – השחיתות של הפוליטיקאים הלבנונים, שהובילה, לתפיסת רבים, למשבר הכלכלי; והחזקתו של חזבאללה בנשק ולמעשה במונופול על האלימות כלפי חוץ של לבנון.
דעה זו מבטא בחריפות מאמר המערכת באתר דרג', אתר חדשות לבנוני עצמאי. המאמר פותח בדילמה – הוא מבהיר כי ברקע עמדותיהם של הכותבים עומדת התנגדות ארוכת שנים ליכולותיו הצבאיות של חזבאללה. אם כן, כיצד עליהם להגיב להישג של ההסכם – שלכאורה הושג "על כידוני" חזבאללה? ראשית, הם מפקפקים במידת מה בערכו של ההסכם, שמכיל עוד סעיפים שאינם מוגדרים, ושהממשלה הישראלית שחתמה עליו היא ממשלת מעבר הסובלת מבעיות לגיטימיות. אך בעיקר, הם מציינים, דומה כי המרוויחים העיקריים מההסכם הם אולי חזבאללה וישראל, שמחלקות ביניהן את רווחי הגז – מעל לראשיהם של אזרחי לבנון.
כדי להסביר את היחסים בין חזבאללה למדינה הלבנונית, הכותבים מרפררים למשל חיות: העקרב ביקש מן הצפרדע להעביר אותו את הנהר על גבה. השיבה לו הצפרדע – "אך אם אעשה כן, הלא תכיש אותי ותהרוג אותי!" השיב העקרב – "אם אעשה כן, הלוא את תמותי ואני אטבע איתך". הצפרדע הסכימה, והשניים החלו לשחות. באמצע הנהר, חשה הצפרדע את העקרב מטלטל אותה, וצעקה: "שוטה, מה אתה עושה?! פי מלא מים!" השיב לה העקרב – זהו כוחו של הרגל.
הנמשל ברור – חזבאללה הוא טפיל על החברה הלבנונית, אך ככל טפיל טיבו הוא הרסני, ולא ניתן לסמוך עליו שיותיר את מארחו בחיים. חזבאללה זיהה ברווחים הפוטנציאליים מהסכם הגז אופציה לפתרון המשבר הכלכלי בצורה קלה, ללא בחינת שורשי הסיבות שהובילו אליו – כלומר חזבאללה בעצמו, שעמד בראש התומכים והמאפשרים של השחיתות בלבנון. מילא, הם מוסיפים, אם היה בכך כדי לפתור באמת את המשבר, אבל במציאות יש בגז אולי כדי להעניק מעט חמצן נוסף לחולה סופני – כלומר לממן עוד קצת מדינה שבה ממילא חזבאללה שולט לטובתו שלו ולא לטובת האזרחים.
אותו קו ממשיך חאזם אל־אמין במאמר שפורסם גם הוא באתר דרג'. אל־אמין מצביע על דמיון, אולי מפתיע, בין ההסכם עם לבנון לבין "הסכמי אברהם" שנחתמו בין ישראל לבין איחוד האמירויות ובחריין. אלו נחתמו לדעתו בשל אינטרס מובהק, לא רק של ישראל אלא גם של השלטון במדינות המפרץ. זה האחרון הוא שלטון משפחתי-סמכותני שאיננו נהנה מלגיטימציה עממית ממשית, ועל כן הוא זקוק לתמיכה וללגיטימציה מצד גורמים חיצוניים, שאותן הוא מוצא אצל ישראל כגורם אזורי משפיע ואצל ארצות הברית, שתחת חסותה נערך ההסכם. ההסכם סייע למשטרים אלו להציג את עצמם כ"מתקדמים" וכמתונים בנכונותם להתפייס עם ישראל, בעוד ישראל דאגה לאינטרסים הכלכליים שלה במסחר עם מדינות המפרץ ולאינטרסים המדיניים שלה בכך שערערה את אחדות התמיכה של מדינות ערב בפלסטינים, אחדות שנשענה על הסירוב הגורף (עד אז) לנורמליזציה של יחסים עם ישראל. המערב, בתמורה, העלים עין מהפרות זכויות האדם המרובות של משטרים אלו, וגם השליך את הפלסטינים מתחת לרכבת.
כך גם בהסכם עם לבנון. המשטר בלבנון, לפי אל־אמין, הוא משטר קלפטוקרטי יותר מאשר דמוקרטי – הוא דאג לגנוב לטובת חזבאללה ולטובת הפוליטיקאים את כספי האזרחים ולא לטובתם. אל־אמין אף נוקב במספר של 100 מיליארד דולר, גובה החוב הלאומי של לבנון, שלמעשה "נגנב" מן האזרחים על ידי הממשלה. על כן, בדומה למשטרים של מדינות המפרץ, משטר זה איננו משטר לגיטימי שכן משטר שואב את הלגיטימציה שלו מן העם. המשטר גם חולק תכונה נוספת עם משטרים במדינות המפרץ – הירושה של השררה הפוליטית והנפוטיזם נפוצים בו, על אף שנומינלית הוא דמוקרטי. אל־אמין טוען כי לישראל גם יש אינטרס עמוק יותר, אזורי, באישור ההסכם. ישראל חפצה בהמשך קיום המשטר בלבנון משום שהיא מעוניינת בלבנון מושחתת ודכאנית שלא תעמוד על האינטרסים של העם הלבנוני, ולא על אלו של העם הפלסטיני. האמריקאים גם הם מעדיפים שקט תעשייתי על פני שיפור אמיתי בלבנון, ומעלימים עין מבעיות העומק שלה.
ההסכם נתון בין הצטלבות מורכבת ביותר של גורמים גיאופוליטיים, אזוריים ופנימיים בלבנון, שלכל אחד מהם השפעה מכרעת על חתימתו. הגורם הגיאו-פוליטי הדוחק ביותר הוא המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, שהשפיעה על האופן שבו ארצות הברית ניהלה את מדיניותה באזור
מבחינה פנימית, למעשה העסקה שפוליטיקאים אלו מציעים ללבנון היא – רווחי הגז תמורת שכחה ומחילה על פשעי העבר ולגיטימציה מחודשת. עסקה זו, מציין אל־אמין, ממילא איננה שווה הרבה, שכן מי שיהיה אחראי לרווחים ממנה הם אותם פוליטיקאים-קלפטוקרטים שהביאו את לבנון למצב שבו היא היום. הסבירות שהעם ירוויח שיפור ממשי מן העסקה קטנה ממילא, בלא טיפול בשורש הבעיה.
בטור אחר הדגיש אל-אמין היבט אחר של בעייתיות ההסכם. לבנון, המוחלשת מבפנים, לא הייתה יכולה לעמוד על זכויותיה המלאות, לכאורה, בנקודת הזמן שבה התנהל המו"מ. החולשה הממשית של לבנון מפריכה את האופן שבו חזבאללה ביקש להציג את ההסכם – כ"ניצחון" על האויב הציוני. סיפור הניצחון אינו חדש – חזבאללה מציג אותו כבר שנים לעם הלבנוני – מאז ה"ניצחון" של סילוק ישראל מרצועת הביטחון – כלגיטימציה להמשך קיומו כארגון חמוש.
ההסכם, לדעת אל-אמין, חושף את יחסי הכוחות האמיתיים. ישראל, לפיו, לקחה כל מה שהיא רצתה (מאגר כריש), בעוד לבנון, החלשה, לא הייתה מסוגלת להשיג יותר ממה שהשיגה בפועל – מעט מאוד, לדעתו. לבנון היא מדינה משוסעת, פושטת רגל, בעלת ממשלה מושחתת שמוטלות עליה סנקציות, ועמדת המו"מ שלה היא חלשה ביותר. תכסיס המל"טים של חזבאללה הוא, לדעת אל־אמין, לא יותר מכך – ארנב שחזבאללה שלף מן הכובע כדי להציג תמונת ניצחון כלפי פנים. לדעתו של אל-אמין, אף אחד מחוץ ללבנון לא חשש באמת מן ה"איום" של חזבאללה. חזבאללה הוא נמר מנייר. גרוע מכך, הוויתור שלו נבע, לפי אל־אמין, מכפיפותו לאיראנים. האיראנים הורו לחזבאללה לוותר בסוגיית הגז בשל המו"מ שהם מנהלים במקביל בסוגיית הגרעין. אם כן, מציין אל-אמין, בין אם יכולתו הצבאית של חזבאללה משמעותית או לא, הוא ממילא אינו מפעיל אותה לטובת הלבנונים מפני שהוא כפיף איראני, ולכן הוא איננו מוסיף כהוא זה לעוצמתה של המדינה הלבנונית.
כל מה שחזבאללה משיג, אם כן, הוא כוח כלפי פנים. כלפי פנים, הוא מסוגל לשלוט בלבנון ולעשות בה ככל העולה על רוחו. כמובן, מציין אל-אמין, הכוח שחזבאללה מפעיל כלפי פנים איננו קונסטרוקטיבי, אלא בעיקר הרסני וכאוטי – הוא ממנה נשיאים על פי רוחו, מפיל ראשי ממשלה, מונע הרכבת קואליציות, הורס קמפיינים לבחירות של נציגים שאינם לרוחו, מדכא הפגנות נגד המשטר. אך חזבאללה שואב את הצדקתו כל העת מן ההבטחה שלו שהוא היחיד המסוגל להגן על לבנון ועל האינטרס שלה אל מול האיום הישראלי – ושם, הוא התגלה כחסר כוח.
המשטר בלבנון, בגיבוי חזבאללה, טוען כי הוא התנהג בפרגמטיות בהסכם. הפרגמטיות היא מה שהצדיק את הכניעה לדרישה הישראלית – בשם הביטחון, בשם האינטרס של העם ועוד כהנה וכהנה. גם ארצות הברית מצאה בחזבאללה, לפתע פתאום, שותף "פרגמטי" ל"עשיית שלום" באזור. אך מדובר בפרגמטיות מזויפת, שמסתירה מאחוריה אותו הסכם נלוז שתיאר אל-אמין – חזבאללה והמשטר זוכים ללגיטימציה, ארה"ב זוכה לשקט תעשייתי, ישראל זוכה למלוא האינטרסים שלה ולשכן מוחלש – והעם הלבנוני נותר עשוק וגזול.
אל-אמין גולש מעט לספקולציות כאשר הוא מזכיר פגישה שעתידה להתקיים בשגרירות שווייץ בין נציגים מן השלטון ומחזבאללה לבין נציגי האופוזיציה של לבנון. הוא משער כי גם צרפת מעורבת בפגישה, וכי היא עשויה להוות אינדיקציה לניסיון מחודש למדיניות שהוא מכנה "האל יסלח למה שהיה", כפי שניסה המשטר לעשות לאחר הפיצוץ בנמל בירות. כביכול, על העם (והאופוזיציה) לסלוח למשטר תמורת ה"ניצחון" של הגז, שיוליך את לבנון אל עתיד מזהיר. אל־אמין תוהה אם הפגישה נועדה בעצם לכונן סדר חדש בלבנון בהסכמת העולם – סדר שבו חזבאללה הוא במפורש הגורם המרכזי של השלטון. המהלך של ישראל שבו היא כביכול "נכנעה" לחזבאללה, עשוי בעצם להוות יריית הפתיחה של כינון סדר חדש כזה בלבנון ואשרור שלו. גם המצב הפנימי בשל למהלך שכזה – הנוצרים חלשים יותר מאי פעם, ולסונים אין הנהגה חליפית מאז פרישתו של רפיק אל־חרירי מן הפוליטיקה הלבנונית. מי שישלם את המחיר על כך יהיה כמובן העם הלבנוני.
היבט נוסף, שרק נרמז לעיל, מדגיש יאסר אבו הלאלה במאמרו באתר אל־ג'דיד אל־ערבי הלונדוני – ההיבט הפלסטיני. אבו הלאלה משווה את ההסכם לא להסכם אברהם אלא להסכמי קמפ דיוויד בין מצרים לישראל. מצרים הייתה עד להסכמים הללו האויב הערבי הראשי של ישראל, והתפיסה הפלסטינית הייתה שהיא הייתה אמורה לדאוג לעניין הלאומי הפלסטיני – אך היא העדיפה להתפייס עם ישראל, ובכך לבגוד בפלסטינים. באותה מידה, חזבאללה מצהירה כל העת כי היא מחויבת למאבק בישראל, בין השאר לטובת העם הפלסטיני, וכעת דומה שהיא מבקשת להתפייס עם האויב ולהכיר בו, ובכך בוגדת בעניין הפלסטיני. אומנם, מודה אבו הלאלה, חזבאללה לא ישב ישירות לשולחן המו"מ. אך בפועל ברור לכול שהוא זה השולט בממשלה הלבנונית. אין, הוא מטעים בלעג, תמונה של חסן נסראללה או של מישל עוון לוחצים יד לישראלים כמו אצל אנוור סאדאת, אך הדבר מעיד בעיקר על פחדנותם להגיד בגלוי את שהם מבקשים לעשות.
השורש של הסכמי קמפ דיוויד, שהוביל לאחר מכן לכל ההסכמים שהערבים הסכימו לחתום עם ישראל, ולבסוף גם להסכם זה, הוא ההעדפה של האינטרסים הלאומיים הפרטיים על פני האינטרס הפאן־ערבי הכולל. רק יחד היה למדינות ערב סיכוי לעמוד מול ישראל ולהשיג מולה הישגים, אך הן מעדיפות לדאוג כל אחת לעניינה.
הנפגעים הראשונים מכך הם כמובן הפלסטינים, שאין להם מי שידאג לאינטרס הפרטי שלהם. חתימת ההסכם מחזקת את ישראל ונותנת לה לגיטימיות, ויש בה למעשה משום הכרה בפועל בכיבוש ובעוולות המתמשכות שלה. משמעות ההסכם היא שלבנון מכירה בזכות של ישראל על שדה הגז כריש, השייך, לפי דעתו, לפלסטינים. הדבר פוגע בסוף גם באינטרס הלבנוני. בעיית הפליטים הפלסטינים בלבנון ובעיית חוות שבעא הן אינטרסים לבנוניים שחתימת הסכם עם ישראל משמעה ויתור עליהם. הפגיעה באינטרס הפאן-ערבי מועמקת על ידי כך שאבו הלאלה משוכנע, כמו אחרים, כי איראן (הלא־ערבית) היא זו שהורתה לחזבאללה להעביר את ההסכם. איראן, בשל חולשתה הפנימית בעקבות המחאות העממיות הנרחבות, זקוקה להסכם הגרעין כדי לבצר את הלגיטימיות שלה, ועל כן היא דואגת לרצות את האמריקאים ולהגיע להסכם גרעין. זאת בשעה שישראל שומרת על הארסנל הגרעיני שלה – עוד פגיעה מובהקת באינטרס הערבי.
הבעיה עם חזבאללה, מסכם אבו הלאלה, איננה, כמו אצל קודמיו, שהוא מושחת או שהוא איננו דואג לאינטרס של העם הלבנוני, אלא שהוא החליף מזמן את האינטרס הערבי באינטרס שיעי-פרטי. כך, הוא העדיף לתמוך במשטר אסד בסוריה, על אף שהאינטרס הערבי היה שיוקם בסוריה משטר דמוקרטי; הוא נושא ונותן עם ישראל; והוא נתון למילתה של איראן. ההסכם על הגז, לפי אבו הלאלה, הוא אך כלי משחק במשא ומתן האיראני-אמריקאי – מחווה של רצון טוב מצד איראן לארצות הברית במקרה של הצלחת המו"מ או כלי להפלת הסכם הגרעין על ידי הפלת הסכם הגז, במקרה של כישלון המו"מ.
ואכן, יש לשאול את השאלה מה עשוי להיות עתידו של הסכם הגז? האם פניו להצלחה או לכישלון? מהן משמעויותיו העתידיות? ראשית, כפי שהזכרנו לעיל, מספר סוגיות נותרו בלתי-פתורות במסגרת ההסכם, כולל גובה הפיצוי שישראל תקבל על הפקת הגז מקאנא. נוסף על כך, ישראל דורשת ערבויות לכך שרווחי ההסכם לא יגיעו לידי חזבאללה – ערבויות שכמובן קשה לספק. לבסוף, סוגיית הגבול הימי לא נפתרה לחלוטין על ידי ההסכם, שכן כזכור זו נותרה תלויה בגבול היבשתי. לבנון גם איננה מכירה רשמית ב"קו המצופים" הישראלי, שנמתח למרחק 5 קילומטרים מראש הנקרה אל תוך הים, ושישראל מתעקשת עליו מטעמים ביטחוניים. מרכז דוחא מעריך כי סעיפים בלתי-פתורים אלו עשויים להוביל או לשמש להפלת ההסכם במקרה של מתיחות או הסלמה עתידית בין ישראל וחזבאללה.
עם זאת, ייתכן כי ההסכם מסמן גם דרך חדשה ביחסי ישראל-לבנון. העובדה חסרת-התקדים שבכלל נחתם הסכם כזה מעידה, לדעת דו"ח אל-ג'זירה, על העובדה שייתכן כי הסכמים נוספים כאלו ייחתמו. ההסכם ממשיך ומאשרר ביתר שאת את המצב של הרגיעה הממושכת – ללא נורמליזציה – בין ישראל ולבנון גם בצל חזבאללה. כותבי הדו"ח מדגישים כי התנאים האזוריים, המקומיים והגיאו-פוליטיים המורכבים שהביאו להצלחת ההסכם עשויים באותה מידה להשתנות ולהביא להכשלתו או לביטולו – למשל, כישלון הסכם הגרעין האיראני או עימות בין ישראל לחזבאללה על הגבול היבשתי בלבנון או בסוריה.
ההסכם עשוי לסמן אם כן התנהלות חדשה בין ישראל ללבנון של "אינטרסים תמורת אינטרסים". אולם מעבר לשבריריות ההסכם, הוא סובל מבעיה מהותית: שדה קאנא, בניגוד לכריש, עוד לא עבר כל פיתוח, ועד שלבנון תוכל להפיק ממנו רווחים עשוי לעבור זמן רב, ובמהלכו הרווח של לבנון מההסכם לא יהיה ברור וניכר. בסופו של דבר, מדגיש הדו"ח, ההסכם איננו מה שיציל את כלכלת לבנון, והיא זקוקה לסיוע מסיבי מן הקהילה הבין-לאומית – עובדה נוספת העלולה להביא לאכזבה מן ההסכם ואולי לכישלונו.
עבור הלבנונים, דומה כי השאלה החשובה ביותר היא בסופו של דבר חזבאללה. דומה כי שאלת חזבאללה היא השאלה של ריבונות העם – האם העם הלבנוני הוא אדון לגורלו, או ששולט בו גורם הדואג רק לאינטרסים שלו, או גרוע מכך, לאינטרסים של גורם זר כמו איראן? קולות מסוימים נטו לפרש את האירועים סביב ההסכם בצורה קיצונית – חזבאללה נכנע ומכר את האינטרסים של לבנון לזרים, שכן האינטרס הפרטיקולרי שלו ושל המשטר שלו חשוב לו יותר מאשר זה של העם הלבנוני. יש לציין כי גם המשגה זו של הדברים איננה הכרחית – לבנון מעולם לא תבעה לפני 2020 זכויות על מאגר כריש, אף שישראל עסקה בפיתוחו כבר שנים מספר, ודומה שתביעה זו הייתה מלכתחילה אסטרטגיית משא ומתן יותר מאשר תביעה ממשית. לעומת זאת, העמדה הפאן-ערבית של סעיד אבו הלאלה שללה מלכתחילה כל הסכם עם ישראל. עבורו, כל הכרה בה ולו העקיפה ביותר היא בגידה באינטרסים של האומה הערבית – לא משנה כלל מה תנאי ההסכם. שני הסוגים של העמדות לוקים בפשטנות מסוימת, בחוסר יכולת לקבל פשרות פוליטיות מקומיות ובחוסר מוכנות להכיר בהשפעה הבלתי-נמנעת של גורמים גאו־פוליטיים על אירועים מקומיים ואזוריים. עם זאת, עולה מהן בבירור תחושה של מיאוס מן השלטון הלבנוני, שדומה כי מה שמחזיק אותו כעת הוא בעיקר כידוני חזבאללה, ושכל מהלך שלו, קל וחומר מהלך קונטרוברסיאלי שכזה, נתפס כבוגדני וכעוין לאינטרס של העם.
