אני היא הנרצחת על רקע חילול כבוד המשפחה, מפני שאני אישה שמממשת את עצמי ואת החופש שלי. קולי, גופי וחלומותיי שייכים לי. אני מסרבת להיות אסירה בידי גבר שטוען שאני שייכת לו, שמכה אותי ושעושה בגופי כרצונו כל אימת שהוא חפץ בכך. אני מסרבת שיכלא אותי בין המיטה לבין גבריותו חסרת המעצורים ויצמיד סכין לצווארי כאשר אני מתנגדת, מוחה או מתלוננת. לאחר מכן הוא יטען בפני השבט שלו שעשה זאת כדי שהדם ימחה את הבושה.
אני מפחדת ואחוזת אימה. אני עוצרת את נשמתי בכל לילה ונושאת את שיגעונותיו של הגבר הזה שמרסק אותי, הורס אותי, מנצל את כוחי לסבול למען הילדים, המשפחה והחיים. עליי להיות האישה הצייתנית, הצל של בעלה, זנב שמשתרך מאחוריו, זאת שתמיד חושדים בה, חסרת הצלע וחסרת הבינה. זאת שמוכנה תמיד למלא את רצונו ולשאת את עריצותו. אסור לי להיות חלשה, לבכות ולהתלונן. אף אחד ממילא לא שומע, לא רואה. אני אירצח בחסות השתיקה הזאת, בחסות ההסתרה, בשם ההגנה על השם הטוב, בשם תרבות דרוויניסטית.
אני היא הנרצחת ההיא, הבחורה שנחטפה ונהרגה בידי כנופיה של רוצחים. מצאתם את גופתי נטולת חיים באחד הגאיות. אף אחד לא שאל אותי מה קרה לי, או מהו צבעו של הפחד וריחו של המוות. הפרשנויות, הניתוחים והשמועות יתחילו ללא כל האשמה או משפט. אני אמות פעמיים וכל משפחתי תמות אלף פעם. נראה שבתרבות ובתודעה הגברית שלנו מותה של האישה נקשר ב"כבוד". כך אפשר לכסות על הפשע ולהצדיקו, כמובן כל עוד הנרצחת היא אישה והבחורה היא יפה.
אני היא הנרצחת ההיא. מצאתם אותי מפורקת בבאר מים שלושה עשר חודשים אחרי שנחטפתי. גברים פראיים ששם האלוהים בפיהם רצחו אותי. הם לא נענו לתחינותיי. הם דנו אותי להוצאה להורג ללא עדים וללא סנגוריה וחנקו אותי. הם נראו בני המדבר. עיניהם בהקו באכזריות כאילו היו חיות משחרות לטרף. הם גברו עליי, קשרו אותי והשליכו אותי לקרקעית הבאר העמוקה.
לא מצאתי אף אחד שיבוא לעזרי. קראתי לאבי ולאחיי שיוציאו אותי מהבור הזה אך אינני יוסף, התוקפים אינם אחיי, ואין אחד עשר כוכבים מעליי. ראיתי בדמיוני את רוצחיי מיטהרים לתפילה ומתפללים, בטוחים שדרכם אל גן העדן סלולה, ואילו אני פוסעת בדרך שהם בחרו – אל הגיהינום.
אני היא אותה הנרצחת על רקע כבוד המשפחה. אמרתי לשופט באולם בית המשפט: "הם אלה שאנסו אותי ואיימו עליי, וכשגילו שאני בהיריון רצו לרצוח אותי כדי להסתיר את השערורייה". לא מצאתי מקלט לנשים שיגן עליי מפני סיפורו של הגבר ויעמידו לדין. הגברים בשטח, ולכן איש לא האמין שאני קורבן חף מפשע. לרוצח ולתוקף יש תירוץ מוצדק, ואילו אני צריכה להשלים עם מותי ועם גורלי. החוק הפלילי הפלסטיני מדבר בשמם של הגברים; הנשים – כמו באגדות שטנה – עדיין נחשבות למקור החטא.
אני היא אותה הנרצחת על רקע כבוד המשפחה. קרוביי ובעלי כלאו אותי ליותר מעשר שנים בצריף ההוא. הפכתי לחיית פרא. שכחתי את נשיותי ועימה את החיים, הדיבורים, האנשים והשמיים שהמשיכו להתקיים בהיעדרי. סוהר השליך אוכל מתחת לדלת הנעולה. כאשר השוטרים מצאו אותי, אחזה בהם אימה; הם ראו בת אנוש שנראית כמו חיית פרא ולא האמינו שזו האישה שאלוהים והנביאים דואגים לה, זו שאומרים עליה שהיא חצי מהחברה האנושית ומקור החיים.
אני היא אותה הנרצחת על רקע כבוד המשפחה. אני אחת מתוך 14 נשים שנהרגו במהלך שנת 2013, ומספר הקורבנות בקרב הנשים הולך וגדל בכל שנה. טבח של נשים בשם החברה, הדת, התרבות ומנהג קבורת הבנות בעודן בחיים. בשם האב שמותר לו לאנוס את בתו ועדיין להיות חף מפשע, בשם הבעל שכותש את ראשה של אשתו ובכל זאת הוא חף מפשע. בשם הסוטים, המטרידנים ובעלי השררה שמכתיבים את החוקים ואת הטיעונים, מנצלים נשים כדי לספק את תאוותיהם הדוחות ואז מואסים בהן בסכיניהם נוטפי הדם.
אני היא זו שנרצחה באכזריות באמצע היום ולעיני העוברים והשבים ברחוב, מפני שברחתי מבעל שכולו אלימות. מרדתי במאווייו הכוחניים, סירבתי לשאת את הטרור שלו ואת הדיכוי המתמשך שלי מול ילדיי. אינני אישה נחותה כפי שהוא חושב ואינני תמונת רקע לחייו של גבר הכולא את רגשותיי. לכן הוא גרר אותי מול כולם כמנהגו של בעל עדר בכבשה. הוא עשה זאת בשם החוק, המנהגים המקובלים ו"כבוד המשפחה".
בעדותי מול הוועדה לענייני האישה בפלסטין אמרתי: הגברים חושבים שהאישה אינה יותר מגוף וקרום בתולין ושכבודה הוא רכוש של הגבר. האישה אינה אלא מתווך דומם שנמצא בין גופה שלה לבין תשוקותיו של הגבר. הוא האחראי להתנהגותה ולנשמת אפה, והוא מבודד את אלה במרחב, בזמן ובנפש. זו אינה רק אפליה מגדרית או הפרה של זכויות אדם. זו קבלה של רצח כעבירה פעוטה ורגילה וכדבר טבעי, במסגרת המדיניות הסלחנית והתפיסה המעוותת שמאפשרת להפר את הזכות המקודשת לחיים.
אמרתי להם שהגברים אינם יודעים מהי אהבה. הם פורטים על מיתרי ליבן של הבנות ומנגנים שירים כוזבים של חיזור ושל אהבה, שהרי האהבה עבורם היא רק מלכודת שתכניס את האישה המצייתת לבית עבדותה. או אז הם יושיבו את עצמם על כס המלכות של חייה, רגשותיה וחלומותיה. האישה תחשוב שחייה נעשו שלמים באמצעות הגבר, והגבר ישלים את חייו באמצעות שליטה בנפשה של האישה וכליאתה בארונו ומול אקדחו.
אני היא אותה הנרצחת על רקע כבוד המשפחה. רצחו אותי וטענו ששד אוחז בי, שהשטן השתכן בגופי. עינו אותי והכו אותי כדי להרוג את השד שבתוכי. אלא שאני מתתי והשד לא מת, כי השדים האובססיביים ששולטים בגוף האישה הם הגברים.
אני היא אותה נרצחת. דמי על ידיה של המשטרה ושל החוקרים ושל אנשי הזיהוי הפלילי. התיק שלי אבד, כמו נשמתי, מאחורי הקלעים ובין הטיעונים והפרשנויות. אין צדק לנשים בארץ הזו. בעל השררה, הפקיד הבכיר, המוח'תאר, שיח' השבט, האינטלקטואל, בעל הדמיון המפותח וכל מי שרצחו אותי, קברו אותי כמו שאני. הם סגרו את התיק, סגרו את הקבר ועזבו את זירת הפשע.
אני היא אותה הנרצחת על רקע כבוד המשפחה. הכבוד הזה קשור לנשים בלבד ולא לגברים, משום שהגברים חסינים כליל. גבר אחד יכול לאנוס ילדה בת 12, לרצוח אותה ולשמור על "כבודו". גבר אחר יכול לרצוח את בתו שהצטיינה בבחינות הבגרות משום שהתחילה לחלום על העתיד. גם הוא ישמור על "כבודו". כל הגברים ה"מכובדים" יזכו בעונש קל או בחנינה מהכלא ויחזרו בגאון לחפש טרף בשל לסדיזם המבעית שלהם.
אדוני השופט, אני היא הנרצחת על רקע כבוד המשפחה.
אנחנו נהיה לעם כאשר נדע להבדיל בין אהבה לתועבה.
נהיה לעם כאשר נשכח את מה שאומרת לנו החמולה.
נהיה לעם כאשר תאזינו לי ברוב קשב ותקראו איתי את האותיות הקטנות.
נהיה לעם כאשר נתקן את תפיסת המציאות שלנו והמולדת תחייך לנשים יפות.
נהיה לעם כאשר ננתץ את הצְלמים ונתהה מה פשען של הנשים הנרצחות.
עיסא קראקע הוא פוליטיקאי פלסטיני שהיה השר לענייני אסירים ברשות הפלסטינית בין השנים 2007—2014. מאמרו פורסם ביומון הפלסטיני אל־קודס ב־3 בספטמבר 2019. תרגמה מערבית: נטע איפרגן.
