ביולי 2019, פרסם עלאא רשידי, כותב מסוריה, מאמר באתר העיתונות העצמאית דרג' על היצירה הקולנועית של הבמאי הלבנוני ג'אן שמעון, שמת בשנת 2017. המאמר פורסם לרגל פסטיבל שארגנו שני מוסדות תרבות וקולנוע בלבנון, ומטרתו הייתה להכיר לציבור את יצירתו של שמעון דרך ארבעה מסרטיו.
במאמר שכותרתו "האישה, הפוליטיקה, המלחמה ונעדריה״, טוען רשידי כי סרטיו המצליחים של שמעון עסקו בנושאים פוליטיים וחברתיים יוצאי דופן, כמו פעילות האישה בפוליטיקה ותפקידה במאבק, מוסר במלחמה, השפעת המלחמה על האומנות ועל חייהם של ילדים ושל בני נוער וכן נעדרים במלחמת האזרחים הלבנונית, נושא שנחשב עד היום לרגיש. סרט אחר של שמעון אף הקדים את זמנו משום שעסק בזיהום הסביבתי בלבנון.
במאמרו, מספר רשידי כי בשנת 2004 העלתה "הקרן לקולנוע על שם יוסף שאהין" את רעיון הפקתה של סדרת סרטים שתתמקד באישה הערבייה. באותה תקופה, יצא לאור סרטו של שמעון "ארץ הנשים״, המספר את סיפורן של שלוש נשים חלוציות בתנועת השחרור הפלסטינית. הראשונה היא כיפאח עפיפי, שהייתה אסירה בין השנים 1988—1994 בכלא אל־ח'יאם שישראל הפעילה בדרום לבנון. עפיפי איבדה את שלושת אחיה בנסיבות קשות במהלך מלחמת לבנון הראשונה. גופתו של אחד מהם נמצאה בערימה של עשרות גופות שטרקטורים ישראליים ניסו להיפטר מהן, והאחר עונה למוות במכות חשמל. בעקבות זאת, היא ביצעה פעולת הקרבה שבגינה נתפסה ונכלאה. בסרט, מגוללת עפיפי את המכות ואת ההשפלות שספגה בכלא, לרבות איומים באונס. שמעון החזיר אותה למבנה הכלא, שכיום עומד בשיממונו, כדי שתוכל לשחזר את החוויות הקשות ואת הרגשות הכואבים. בסרט היא אף שבה עם בעלה למקום שבו ביצעה את הפיגוע.
סמיחה ח'ליל, הדמות השנייה בסרט, הייתה פעילה בולטת במאבק בדרכי שלום. ח'ליל הקימה את עמותת "הצמחת המשפחה" למאבק בבורות בקרב נשים פלסטיניות ולקידום התעסוקה שלהן. בסרט, מראה שמעון תמונות מפריצות של הכוחות הישראליים לבתים ולבתי ספר ומתקיפות נשים בשנת 1948. ח'ליל הייתה האישה הראשונה שהייתה חברה בחזית הלאומית הפלסטינית ושהתמודדה כמועמדת לנשיאות הרשות הפלסטינית. בסרט היא מציגה את המצע שלה: מאבק בעושק, שחרור פלסטין, פינוי התנחלויות, שחרור אסירים והקמת מדינה שוויונית וצודקת.
הדמות השלישית בסרט היא פדוא טוקאן, המשוררת הראשונה בהיסטוריה של המאבק הפלסטיני. משפחתה הוציאה אותה מבית הספר בגיל צעיר, אך אחיה המשורר הידוע אִבראהים טוקאן, עמד לצידה ולימד אותה כתיבה ושירה. לאחר מותו של אחיה, עודד אותה אביה לכתוב שירה פוליטית בעקבותיו של האח אבראהים, אולם היא אולצה להסתגר בבית, מה שעיכב את התפתחותה האינטלקטואלית. רק לאחר מות אביה, היא הצליחה להשתחרר מהדיכוי הפטריארכאלי והחלה לכתוב שירה פוליטית.
דמות נוספת המופיעה ב"ארץ הנשים" היא הצלם היפני הירוקאמה, שהיה הראשון לצלם את סברה ושתילה לאחר הטבח בשנת 1982. באותה תקופה, הציג הירוקאמה בתערוכה ביפן תמונות של 21 גופות של ילדים שנרצחו בטבח. שמעון הביא את הירוקאמה מיפן ללבנון כדי לצלמו לסרטו.
בסרט "חלומות מושעים", שצילומו החל בשנת 1990, שנה לאחר סיומה של מלחמת האזרחים בלבנון, מציג שמעון את מאבקם של אזרחים להשבת השפיות לחייהם. סרט זה הוא הראשון שהעלה את סוגיית הנעדרים במהלך מלחמת האזרחים ואת בעיית פינוי האשפה ואיכות הסביבה, הבולטת עד היום במחאות אזרחיות בלבנון. הסרט נפתח בהרס בביירות מייד לאחר מלחמת האזרחים, ומביא את סיפורם של שני לוחמים – נביל ורמבו, שנלחמו זה בזה לאורך המלחמה כולה, אך הפכו לחברים שנה לאחר סיומה וכעת מנסים להקים עסק בתחום קבלנות הבניין.
נביל ורמבו החלו להילחם בגיל 10 ו-11 בהתאמה, ונדדו מדי חודש בין המיליציות השונות. אחרי שנים, הבינו שניהם ששימשו כלים בידי המיליציות. הסרט מראה היטב את שבריריותו של השלום בביירות, שבכל רגע עלולה לגלוש חזרה למעגלי נקמה ואלימות. כיסאות התיאטרון ההרוסים בבירת לבנון מעוררים את רפיק עלי אחמד, שחקן התיאטרון המרואיין בסרט, לומר בעצב: "זהו סמל לגופות ולהרוגים. התיאטרון בלוי ושבור. הוא לא מת, אבל הוא עגמומי ומודע לאסונו". על סיום המלחמה הוא מעיר באירוניה: "המלחמה הסתיימה באבחת החלטה, כאילו מדובר במשחק כדורגל. הם דחפו את האנשים אל השכחה באמצעות מתקפות פרסום של מוצרים מיובאים על שלטי החוצות".
אחת הדמויות שהסרט עוקב אחריהן היא וידאד חלואני, אשתו של עדנאן, שנחטף במהלך מלחמת האזרחים. לאחר ההלם הראשוני, הקימה חלואני תנועה של משפחות חטופים ונעדרים, שהלכו והתרבו. הסרט מציג את ההפגנות הראשונות שקיימו המשפחות בלבנון, ומראה בין היתר אישה שארבעה מבני משפחתה נעלמו, הצעיר ביניהם בן 12. המשפחות תובעות לדעת מה עלה בגורל יקיריהן, בזמן שהאחראים להיעדרותם הפכו בינתיים לשרים ולחברי פרלמנט. "אנחנו יודעים שיש כאלה שנרצחו מייד, ואחרים שמתו בעינויים", אומרת חלואני. "אנחנו רק רוצים שהמדינה תאמר לנו מה עלה בגורלם".
"חלומות מושעים" הוא אחד הסרטים הראשונים שבהם נדון זיהום הסביבה בלבנון, בייחוד הצטברות האשפה בקרקעית הים, שלדברי דייגים מגיעה עד עומק של שני קילומטרים בטווח "המים השחורים".
היצירה הקולנועית של שמעון עוקבת גם אחרי ההשלכות החברתיות והתרבותיות של המלחמה, בייחוד בהיבטים של אומנות ושל חייהם של ילדים ושל בני נוער. הסרט "שיגעון העיר" מציג את ראמי, ילד בן 12 שחולם להיות אומן, ובעקבות המלחמה מהגר מהדרום לביירות. ראמי משתלב בסביבה החדשה ומושפע מהעימותים המזוינים. הסרט מכיל סצנות אמיתיות מרחובותיה של ביירות במלחמת האזרחים. בחלוף הזמן, ככל הנראה בהשראת חלואני מסרטו של שמעון "חלומות מושעים", מפתח ראמי אמפתיה כלפי משפחות הנעדרים לאחר שפוגש את סיהאם, שאיבדה את בעלה וארגנה למאבק את משפחותיהם של החטופים ושל הנעדרים. ראמי מסרב לפקודה לרצוח את האסירים ואת החטופים ואף מבריח אסיר משביו. הסרט מסתיים בהפיכתם של אנשי המיליציות לבעלי רכוש ועסקים, וראמי מגשים את חלומו והופך להיות מורה לציור ולאומנות.
