נערה ששמה הושע, המתמודדת עם ממסד דתי פטריארכאלי ומחפשת בין כתליו החונקים ישועה לנפשה; לוזה, רקדנית חתונות, בת למשפחה היהודית האחרונה בשכונה, שמסתירה את יהדותה מאהובה המוסלמי; ולילה שחורת העיניים, שבכוח יופייה המסתורי מעבירה גברים על דעתם ועל עקרונותיהם. אלה הן רק חלק מגיבורות ומגיבורי ספרים פרי עטם של סופרים סעודים שיצאו לאור לאחרונה ושעוסקים ביהודים בחצי האי ערב. סביב אילו נושאים נסובים הספרים הללו? איזה דימוי של היהדות מוצג בהם? מה סוד קסמם של היהודים בעיני הסופרים הערבים? ומה הקשר בין העיסוק הזה לבין מדינת ישראל? השאלות הללו עומדות ביסודו של מאמר בן שני חלקים (להלן קישורים לחלקים א' ו־ב') שפרסם בפברואר האחרון העיתונאי הסעודי מירזא ח'וויילדי בעיתון א־שרק אל־אווסט היוצא לאור בלונדון.
בשנים האחרונות מתרחב בספרות הערבית העיסוק ביהודי חצי האי ערב. אומנם, נוכחות יהודית התקיימה בדרום מערב האי – בערב הסעודית ובתימן – מאות שנים ואפילו אלפי שנים; אלא שלאחר אירועי 1948 היגרו יהודים רבים למדינת ישראל והאזור התרוקן מיהודיו באופן ניכר. בשנים האחרונות, כך נראה, החלו תושבי האזור לגלות עניין מחודש בתולדות יהודי האזור ובתפקיד שהם מילאו בהוויה המקומית. אחת הצורות שלבש עניין זה הוא עיסוק אקדמי: בשנת 2018 למשל, פרסם החוקר הסעודי אחמד בן סעיד אל־קשאש מחקר על ההיסטוריה הגיאוגרפית של הקוראן ושל התורה בראי לשונם של אנשי רכס הסראוואת שבערב הסעודית. הוא הביא בו את הטענה שהר סיני, שבו על פי המסורת ניתנה התורה ליהודים, הוא דרום חצי האי ערב. כשלעצמה, טענה זו איננה חדשה; כבר בשנת 1985 הביע אותה ההיסטוריון הלבנוני כמאל א־סליבי בספרו "התורה הגיעה מחצי האי ערב" (التوراة جاءت من جزيرة العرب). א־סליבי טען שם כי היהודים הם אחד משבטי ערב הקדומים, וכי ארץ ישראל המקראית שוכנת באזור עסיר שבדרום מערב חצי האי ערב. אלא שאף שטענה זו כבר נשמעה, העלאתה המחודשת בשנים האחרונות מעידה על העניין הגובר בנושא היהודים והקשר שלהם לחצי האי ערב.
סיפורה של הנערה הושע
מלבד פריחתו של המחקר בנושא, העיסוק ביהודים גובר והולך בשנים האחרונות גם בספרות היפה בערבית. מאמרו של ח'וויילדי בוחן סוגיה זו באמצעות סקירה של חמישה ספרים מאת חמישה סופרים סעודים שונים שיצאו לאור בחמש השנים האחרונות. הראשון, "יהודייה נאמנה" (يهودية مخلصة) מאת ההיסטוריונית והאנתרופולוגית סלמה אל־מושי, יצא לאור בשנת 2015 והוא מגולל את סיפורה של הנערה הושע. הושע שייכת לכת יהודית שאל־מושי מכנה "השמאסים", כת הנשלטת על ידי ממסד שוביניסטי ופטריארכאלי של אנשי דת קיצוניים. אומנם, כת בעלת שם דומה אינה מוכרת בהיסטוריה של יהודי תימן, אולם מוטיבים שבאמצעותם אל־מושי מאפיינת כת זו מהדהדים מסורות שקיימות גם ביהדות. כזו למשל היא האמונה שעם לידתה של אישה, מלוות אותה לעולם תשע קללות. מקורה של האמונה במסורת היהודית, אולם כפי הנראה, המחברת היא היחידה שמייחסת לאמונה זו מקום מרכזי ביהדות. לפי עדותה, הספר מערער על הקביעה שהגאולה שייכת לגברים צדיקים, ומבקש לטעון שגם נשים יכולות לבקש להן ישועה וגאולה וליצור משמעות. דרך סיפורה של הנערה הושע, המבקשת ישועה לנפשה, מספרת אל־מושי גם את סיפורה של הקהילה היהודית בתימן מראשיתה ועד להגירה ההמונית לישראל בשנים 1950-1949; הגירה שאותה, לדברי מחבר המאמר ח'וויילדי, "מימנו וארגנו בריטניה ואמריקה".
הספר שעמד בלב סערה תקשורתית
ספר אחר שיצא לאור לאחרונה, בינואר 2020, הוא "גלות יהודית" (غربة يهودية) מאת הסופרת הסעודית רג'אא' בנדר. הספר עמד בליבה של סערה תקשורתית כאשר מחברת הספר הקודם שהוזכר סלמה אל־מושי טענה שבנדר העתיקה רעיונות ותכנים מספרה; הביקורת על הספר נסבה גם על העיסוק ביחסים בין גברים לנשים ובמיניות. הספר מגולל את סיפורה של עפראא', נערה שמתגוררת עם אימה היהודייה בצנעא. לאחר מות האם, עוברת עפראא' לחיות עם אביה המוסלמי, אשר מבקש להביא את בתו לאמץ את אורח החיים שלו; אולם היא נותרת עצמאית, במחשבתה כמו גם בדתה, וממשיכה לחיות כיהודייה. המחברת מעידה שספרה "מבקש להפנות את הזרקור אל הילדים בחברה שלנו שהוריהם מגיעים מתרבויות שונות והם סובלים מכך". יש לציין כי כנראה אין זה מקרה ששמה של גיבורת הסיפור הוא השם שבו מוכרת בעולם הערבי הזמרת עופרה חזה – עפראא' הזאע.
ספר נוסף הוא "קאע אל־יהוד" (قاع اليهود) מאת הסופר עלי אל־אמיר, אשר יצא לאור בשנת 2018. קאע אל־יהוד הוא שמה של שכונה יהודית בצנעא שבתימן, ובה מתרחש סיפור העלילה. זהו סיפור אהבתו של גבר מוסלמי בשם ח'אלד לרקדנית יהודייה בלהקת מחול של חתונות, לוזה שמה. לוזה מסתירה מח'אלד את יהדותה משום שהיא ומשפחתה חוששים שיתנכלו להם, בהיותם היהודים האחרונים שנותרו בשכונה; אולם לבסוף מגלה לוזה לח'אלד את זהותה האמיתית, ומגוללת בפני אהובה את סיפורה של הקהילה היהודית בתימן. נקודות הציון בסיפור זה מגלות פן מרתק של האופן שבו נתפסת ההיסטוריה של יהדות תימן בעיני סופר סעודי: החל בסיפור המקראי על שלמה ומלכת שבא, עבור בסיפור מהקוראן על אכזריותו של המלך היהודי שמלך בדרום תימן יוסף ד'ו־נואס וכלה בהיסטוריה המודרנית של יהדות תימן: ההגירה לארץ ישראל וחטיפת ילדי תימן. בקיאותו של המחבר בתרבות היהודית מתבטאת גם בעלילת הספר עצמה: המחבר לא מצהיר על כך, אולם קשה להתעלם מן הדמיון בין קווי העלילה של ספרו לאלו של מגילת אסתר התנ"כית.
היהודייה שיופייה מעביר גברים על דעתם
בניגוד לשלושת הספרים הקודמים, "המשוגע ולילא היהודייה" (مجنون ليلى اليهودية) מאת הסופר הסעודי חמד חמיד א־רשידי איננו מתרחש בתימן, כי אם בקהיר. בעיר, על רקע המהפכה של ינואר 2011, פוגש צעיר סעודי בשם שאכר את לילא שלום, יהודייה שיופייה ועיניה המסתוריות מעבירים גברים על דעתם. היא משדלת אותו לבגוד באשתו, ומבקשת לערער את האידיאולוגיה המדינית שלו ולהקהות את הביקורת שלו כלפי ישראל. האגדה שממנה שואב הספר את שמו עוסקת בקייס, גבר שהתאהב באישה בשם לילא, ומשלא נענתה לו והתחתנה עם גבר אחר – השתגע, זכה לכינוי מג'נון (משוגע) וברח למדבר, שם כתב בחול שירים לאהובתו.
הספר האחרון שסוקר ח'וויילדי במאמרו הוא הדרמה ההיסטורית "ליידי תאלין – אל־אחסאא' 1912" (اللّيدي تالين – الأحساء 1912) מאת הסופר הסעודי פאוזי צאדק. הרקע ההיסטורי לסיפור הוא סוף המאה ה־19, אז הגיעו מהגרים יהודים מבצרה שבעיראק לשכונת אל־אחסאא' שבעיר אל־הופוף (כיום בסעודיה), כחלק מפרויקט התפשטות קולוניאלי בהובלת האימפריה העות'מאנית. על רקע המתחים החברתיים שנוצרים בין המהגרים החדשים לבין תושבי השכונה המקוריים, מתפתח סיפור אהבה בין ליידי תאלין לנגר מקומי. הספר מבוסס על אירועים אמיתיים, וביסודו עומד יומנה של ליידי תאלין ההיסטורית.
בקיאות בתרבות של היסטוריית יהודי ערב
מסקירת הספרים הללו עולה כי כותביהם בקיאים בתרבות ובהיסטוריה של יהודי חצי האי ערב, והם כותבים עליהן מתוך עניין ומתוך תפיסות עולם מוצקות. מניין נובעים העניין והידע הללו? בחלקו השני של מאמרו, מביא ח'וויילדי התייחסויות של הסופרים לעיסוק ביהדות בספריהם. המוטיבציות של הסופרים הסעודים לעיסוק ביהודים מרתקות. כך, רג'אא' בנדר, מחברת "גלות יהודית", מספרת שבגילאי הילדות תפסה את היהודים כאויב המוחלט, כאחר אכזרי ומרוחק; זאת בין היתר בשל השנאה לישראל והביקורת על יחסה לפלסטינים, שעליהן התחנכה מגיל צעיר ביותר. אולם, בגיל שתים עשרה, היא ניהלה באחת הרשתות החברתיות שיחה נוקבת עם יהודי ממוצא תימני, והופתעה לגלות את הרהיטות שבה הוא מדבר ערבית ואת מידת ההיכרות שלו עם מדינות ערב. מפגש זה עורר בה סקרנות לגבי יהודים שחיו ביחסי שכנות עם הדורות שקדמו לה, והוביל אותה לבקש להעניק בספריה ייצוג ל"דמות האויב, המוקף שדות מוקשים וקווי גבול אדומים", הכול במטרה ליצור סקרנות ולעורר שאלות אצל הקוראים.
גם אצל פאוזי סאדק, מחבר "ליידי תאלין", הונעה הכתיבה על היהודים מן ההיסטוריה העשירה שלהם במדינות ערב. את העניין ביהדות הוא פיתח כבר בגיל צעיר: הן בעקבות ילדותו בעיר אל־אחסאא', ששמות של אתרים ושל מקומות שונים בה עודם משמרים את זכר תקופת מגורי היהודים במקום; והן בנעוריו בבחריין, שבה עד היום חיה קהילה יהודית. אלא שהעיסוק ביהודים בכתיבה ספרותית נחשב בגדר טאבו, מה שמנע ממנו את הכתיבה. הוא התגבר לבסוף על האיסור רק כאשר שמע מקשישה בחריינית את סיפור אהבתם של המהגרת היהודייה והצעיר בן שכונת מולדתו שלו, ולא יכול היה להתגבר על הדחף לספר את סיפורם.
עבור סאלמה אל־מושי, מחברת "יהודייה נאמנה", נראה שהבחירה לעסוק ביהודים לא הייתה יכולה להיראות טבעית והגיונית יותר: "היהודים", היא מספרת בריאיון שערך עימה ח'וויילדי, "אינם ספיח של ההיסטוריה או של חצי האי ערב. יהודי תימן הם מן העמים הקדומים ביותר בחצי האי, והם נזכרו בקוראן פעמים רבות". את ההשראה לכתיבה על היהודים שאבה מעבודתה האקדמית כחוקרת תרבויות עתיקות; העיסוק הזה גם צייד אותה בידע היסטורי רב ומקיף על אודות חיי היהודים בחצי האי. יתר הסופרים מספרים גם הם על עבודת התחקיר המעמיקה שביצעו לטובת הכתיבה. מארכיונים של עיתונות תימנית היסטורית, דרך ספרות מקצועית ומקורות ראשוניים וכלה בסרטים דוקומנטריים – המחברים כולם מעידים על עיסוק משמעותי בהיסטוריה של היהדות ושל יהודי חצי האי ערב, שמתבטא בתיאורים ההיסטוריים שמופיעים בספריהם.
את הניסיון לקשור בין העניין ביהודים לבין מגמת ההתקרבות למדינת ישראל שמאפיינת בשנים האחרונות בעיקר מדינות ערביות במפרץ הפרסי, כמו סעודיה, בחריין ואיחוד האמירויות – דוחים המחברים הסעודים באופן נחרץ. פאוזי סאדק מכיר אומנם בכך שכתיבה על היהודים עלולה להיתפס כעיסוק בנושא "רגיש". אולם לדבריו, הספר שלו איננו עוסק בפוליטיקה – אלא בהיסטוריה. רג'אא בנדר מעידה שהטקסט שלה הוא ספרותי בלבד, שאין לו זיקה לפוליטיקה ושלה עצמה אין מה לחשוש מהאשמות בקידום נורמליזציה עם ישראל כי "על האדם לחשוש ממה שקיים במציאות, לא מדברים דמיוניים". חריפים אף יותר הם דבריו של עלי אל־אמיר: "כל ההאשמות שצצות ועולות בנוגע לנורמליזציה רק מעצם אזכורם של היהודים הן עורבא פרח, ויותר מכך: הן מזימה נגדנו, הסעודים. אומנם, ישנם כותבים שעושים שימוש ביהדות ככלי תעמולתי. עבורי, השכונה היהודית שבה עוסק ספרי היא רק פלטפורמה לפעילות ספרותית, ולספר שלי אין דבר וחצי דבר עם אשליות הנורמליזציה".
הגם שכל הסופרים מתנערים ממדינת ישראל ומבחינים באופן ברור בין העיסוק ביהודים לבין האהדה לישראל, בדבריו של ח'וויילדי, מחבר המאמר, מובלעת הטענה ההפוכה. לפי תיאורו, בכל הספרים שנסקרו, היהודים מהווים רקע לסיפור אנושי שמאפשר עיסוק בסוגיות שונות: זהות ומאבק לאומי, נשים ופטריארכיה. אולם, נושאים אלה "ניתן להציג גם ללא שימוש ביהודים, ובמרבית החיבורים הללו נראה שהעיסוק ביהודים שורבב באופן מלאכותי". ח'וויילדי אף אומר, בעודו רומז למגמת נרמול היחסים עם ישראל בשנים האחרונות: "העובדה שכל העבודות הללו פורסמו בזמנים סמוכים מעוררת לא מעט שאלות". גם העובדה שאת כל הסופרים הוא בוחר לעמת עם הקשר בין עבודתם לבין מגמת הנורמליזציה, המשתקפת בין היתר גם בפועלם של אנשי תרבות ורוח ולא רק בזה של פוליטיקאים, מעידה על האופן שבו הוא מנתח את הבחירה לכתוב על היהודים. נותר לקוות שחרף ההאשמות השונות, ימשיכו סופרים ערבים לכתוב על ההיסטוריה של היהודים ושל היהדות בחצי האי ערב ובכלל, ולעסוק בתקופות של שכנות טובה יותר בין יהודים ומוסלמים.
