בסדרת כתבות משנת 2021, בכותרת "סיפורי הבריחה, הגירוש והדו־קיום – היזכרות ביהודים הערבים", מתחקה האתר הערבי הביקורתי רציף 22 אחר עקבותיהם של היהודים בארצות האסלאם. הסדרה מכילה כתבות על תשע מדינות – ירדן, עיראק, אלג'יריה, תוניסיה, לוב, סודאן, מרוקו, מצרים ולבנון, ונעה הלוך ושוב בין ההיסטוריה, ההווה והזיכרון והאופנים שבהם הם מעצבים זה את זה. הסדרה, שתנותח להלן, חושפת ניסיונות מרתקים של הצד הערבי להבין ולעצב מחדש את הזיכרון הקולקטיבי, ובכך את הדימוי העצמי של מדינות אלו לאור סוגיית היהודים.
בספרו הקלאסי "הזיכרון הקולקטיבי", ביקש הסוציולוג הצרפתי מוריס הולבאך (Halbwachs) לאפיין מושג חמקמק זה, שמאז הפך נכס צאן ברזל. הזיכרון הקולקטיבי, לדעת הולבאך, נבדל מן הזיכרון האישי של כל אחד מחברי הקבוצה, והוא שייך לקבוצה ככלל. הוא גם נבדל מן ההיסטוריה "כפי שהייתה באמת", או כפי שכותבים אותה היסטוריונים על פי עדויות אמפיריות, ועם זאת הוא איננו מיתוס, מכיוון שהוא מתייחס לאירועים, למקומות או לאנשים שהם דמויות היסטוריות. הזיכרון הקולקטיבי הוא גם בררני באופן קיצוני – הוא "זוכר" רק אותם אירועים שחשובים עבור זהותה של הקבוצה ועבור תפיסת העולם שלה ורק באופן המשרת תפיסת עולם זו. מרחב מתעתע זה מקיים יחסים מורכבים הן עם ההיסטוריה והן עם המיתוס – מוחק, מעצב מחדש, וממציא.
לפי הולבאך, הזיכרון הקולקטיבי הוא ישות חמקמקה המתהווה "מעצמה" מתוך התודעה העצמית של הקבוצה. ברם, מבקריו טענו כי הזיכרון הקולקטיבי נתון כל העת תחת השפעתם של תהליכי עיצוב, הפצה ומאבק, שבהם כרוכים אינטרסים זהותיים ופוליטיים. מאחר שהזיכרון הקולקטיבי נושא עימו כוח ולגיטימציה, קבוצות שונות בחברה מבקשות לעצבו לטובתן. הזיכרון הקולקטיבי נוגע לעבר, אך הוא שחקן בהווה, ומבטו אל עבר העתיד.
המדינות המכוסות בסדרה מגוונות ביותר – הן מצד עצמן והן מבחינת עוצמת הנוכחות היהודית בהן והאינטראקציה בין היהודים ליושבי המקום האחרים. ברם, רובן ככולן חולקות כמה מאפיינים: אלו מדינות פוסט־קולוניאליות שקיבלו עצמאות במהלך החצי השני של המאה שעברה. בחלקן הגדול הייתה נוכחות יהודית מסיבית, שהידלדלה לאורך תהליך התגבשותן כמדינות עצמאיות. במקומות רבים, הסיבה לעזיבת היהודים הייתה קשורה לכך שדעת הקהל של הרוב הערבי-מוסלמי, כמו גם השלטון במדינות אלו, זיהו את היהודים עם מדינת ישראל ועם הפרויקט הציוני. זיהוי זה היה מאיים באופן כפול: ראשית, מפני שמדינת ישראל הייתה האויבת של מדינות ערב הסובבות אותה ומאחר שהוקמה בשטח ערבי-לשעבר; ושנית, מפני שנאמנותו וזהותו הלאומית של המיעוט היהודי ויכולתו להשתלב במדינות ערב הטריות הוטלה בספק חמור, בין השאר עקב הקמת מדינת ישראל כמדינה יהודית. ספק זה בא לידי ביטוי סמלי חריף בפרשת "עסק הביש", שבה גויסו יהודים אזרחי מצרים לרגל עבור ישראל – פרשה שאף זוכה לאזכור בכתבה על מצרים. ליהודי היה מעמד דו־ערכי: הוא גם בן הארץ, אך גם זר ופוטנציאלית אויב.
בדעת הקהל הערבית, הזיהוי בין יהדות לציונות ולישראל תקף עד ימינו. כפי שמציינת ההקדמה לסדרה, אחת הסיבות לכך שסוגיית יהודי ארצות ערב צפה על פני השטח היא "האירועים הפוליטיים האחרונים"
בדעת הקהל הערבית, הזיהוי בין יהדות לציונות ולישראל תקף עד ימינו. כפי שמציינת ההקדמה לסדרה, אחת הסיבות לכך שסוגיית יהודי ארצות ערב צפה על פני השטח היא "האירועים הפוליטיים האחרונים", כלומר העובדה שהנורמליזציה עם ישראל, שנחשבה עד לאחרונה לטאבו בעולם הערבי, נעשתה אפשרות ממשית לאחר "הסכמי אברהם" וההסכמים הנוספים שבאו בעקבותיהם. במידה מסוימת, סדרת הכתבות הזו מהווה תגובה להסכמים אלו המנסה להלך בין הטיפות – היא מבקשת למתוח קווים בין העבר של יהודי ערב להווה באופן שמנסה לעקוף את מדינת ישראל ואת הפרויקט הציוני.
לסוגיית היהודים ומקומם בזיכרון הקולקטיבי ישנם היבטים בעייתיים נוספים הקשורים לא רק לעבר הערבי אלא גם להווה. דחיקת היהודים מארצות ערב, שלילת אזרחותם והפיכתם לאויב הן לכאורה פשע מוסרי וכתם בעבר של מדינות ערב. פשע זה ממשיך עד ההווה, ומתבטא בעובדה שברוב מדינות ערב קשה לחיות כיהודי מחמת הזיהוי של יהדות עם ציונות. היהודי ככזה מזוהה כאויב, ובשל כך יהודים הגרים ברוב ארצות ערב נאלצים להסתיר את זהותם. כל זאת מציג את ארצות ערב באור בעייתי הן כמדינות מודרניות, שהלגיטימציה שלהן תלויה בהבטחת חירות ושוויון לאזרחיהן, והן ביחסן לישראל, שאותה הן מאשימות בביצוע פשעים דומים כלפי הפלסטינים.
זאת ועוד, העבר מסרב להיעלם: הוא חקוק ב"אתרי הזיכרון" – בתי הקברות ובתי הכנסת. גורלם של אתרי הזיכרון הללו מסמל את המידה שבה ניתנים מקום ולגיטימציה לזיכרון היהודי. אך מעבר לכך, מקומות עשויים להיות מושא לתביעה משפטית – יהודים עשויים לתבוע בחזרה את רכושם בטענה כי הוא נגזל מהם, וכי הם אולצו לעזוב כנגד רצונם.
שאלת היהודי כמבחן האולטימטיבי של המודרניות של מדינה באה לידי ביטוי דווקא במדינה יוצאת הדופן ביותר בסדרת הכתבות: ירדן. בירדן, מבקש הכותב להדגיש, אין כלל עבר יהודי. עד החצי השני של המאה ה־20 היה זה אזור מאוכלס בדלילות על ידי פלאחים ובדואים שבטיים. ברם, כעת רוב אוכלוסיית המדינה היא פלסטינית, ומפאת הזיהוי של היהודי עם הציוני, הביאו איתם הפלסטינים את הסוגיה היהודית אל תוך המדינה. הכתבה מתמקדת ביהודי אמריקאי בשם ג'ייקוב. ג'ייקוב הוא מעין אקזמפלר של יהודי לא־ציוני פעיל כנגד הכיבוש שהתגורר בירדן כדי ללמוד ערבית. למרות זאת, הוא נאלץ להסתיר את זהותו כיהודי מחשש לפגיעה בחייו. ג'ייקוב דיווח כי "זכה" לשמוע ברחוב הירדני חירופים וגידופים כלפי יהודים ואף דעות קדומות אנטישמיות. למעשה, טוענת הכתבה, הזיהוי בין יהודים לציונים הוא עיוות טיפוסי של הזיכרון ההיסטורי שהעובדות מפריכות, ושיש לו השלכות חמורות על זהותה של החברה. אם כן, מתגלה לפנינו פן אחד בזהותו של היהודי: היהודי הוא "אחר" חיצוני; הוא עבר הזרה מוחלטת מן הערבי, הנוטה לראות אותו כאויב. בכך הוא מותח את גבולות המחויבות המוסרית של המדינה ומאתגר את זהותה המוסרית.
מקרה דומה אך שונה של היהודים כנייר לקמוס פוליטי וזהותי מוצג בכתבה על לבנון. כתבה זו עוסקת במפגש של בני הפזורה הצרפתית-לבנונית שארגנה השגרירות הלבנונית בפריז, מפגש שאליו הוזמנו גם יהודים. לכתבה מרואיינת יהודייה צרפתייה ממוצא לבנוני, הבוחנת, דרך רפלקציה על מפגש זה, את זהותה המשולשת – לבנונית, יהודית וצרפתית. מערבולת זו של זהויות יוצרת שרשרת של סתירות: מצד אחד, היא מתראיינת בעילום שם מפני שהיא איננה חפצה בדעות הקדומות שמהן היא עשויה לסבול כלבנונית וכיהודייה בצרפת. מנגד, הכתבה טורחת לציין כיצד מוצאה הלבנוני ניכר בעורה השחום, כלומר הזהות היא דבר החקוק בגוף באופן פיזי ממש. המרואיינת מודעת לזהותה היהודית, אך מתקוממת כנגד הזיהוי האוטומטי של יהדותה עם ישראל, ומבקשת לבדל את עצמה מישראל וממדיניותה: "בלבנון אני ישראלית, ובצרפת אני לבנונית". לפי דברי השגריר הלבנוני בפריז, המפגש, שכלל נציגים מכלל העדות הלבנוניות השונות, נועד להציג מצג של לבנון ליברלית ופלורליסטית בפני המערב. אם כן, מערבולת הזהויות של המרואיינת, המאיימת להטביעה, היא מטפורה למערבולת הזהויות המאיימת להטביע את לבנון עצמה, מאחר שלבנון היא מדינה שבה היריבות בין הזהויות הדתית והעדתית מאיימת כל העת על היכולת לגבש זהות לאומית אחדותית ומדינה לכידה.
במדינות אחרות שסדרת הכתבות עוסקת בהן, מתגלה פן הפוך לחלוטין: ניסיון להציג את יהודי המדינה כחלק אינטגראלי מזהותה, ובכך לעצב סביבם גרסה רב־תרבותית של זהות פטריוטית. ניסיון זה בולט במיוחד בתוניסיה ובמרוקו. בתוניסיה, נעשה ניסיון להעניק הילה ספק-מיתית ספק היסטורית ל"פסיפס התרבויות" המתקיים בג'רבה, האי שבו נותרה הקהילה היהודית המשמעותית ביותר בתוניסיה. השורשים המיתיים של יהדות ג'רבה מגיעים עד ימי שלמה המלך, ובני הקהילה מוצגים כשומרים של אחד מבתי הכנסת העתיקים בעולם – בית הכנסת "אל־ע'ריבה" בג'רבה – אתר עלייה לרגל שזוכה לסיפור ייסוּד מיתי משלו. בכך מובנים היהודים הג'רבאים כנציגים של יהדות שהיא דתית בלבד – מעין מקבילה יהודית למוסד "שריף מכה" המוסלמי. בכך האיום של קולקטיב יהודי לאומי מנוטרל, ויותר מכך, הקהילה היהודית הדתית נרתמת לטובת עיצובה של ג'רבה כאתר מורשת תרבותי שתוניסיה יכולה להתגאות בו.
בתוניסיה, נעשה ניסיון להעניק הילה ספק-מיתית ספק היסטורית ל"פסיפס התרבויות" המתקיים בג'רבה, האי שבו נותרה הקהילה היהודית המשמעותית ביותר בתוניסיה
במרוקו הכתבה מתמקדת במוזיאון למורשת יהודית בא־סווירה (الصويرة), מוזיאון שהוא היחיד בעולם המוקדש לשימור מורשתם של יהודי ארצות ערב, כפי שהכתבה מציינת בהבלטה. המוזיאון הוא מעין שיא של מדיניותו הרב־תרבותית של מלך מרוקו חסן השני, שמתאפיינת לא רק בהענקת זכויות מלאות לאלפים הבודדים של יהודים שנותרו בה, אלא גם בהעלאת תרבותם על נס ובאינטגרציה של מורשתם התרבותית למורשת התרבותית הרב־תרבותית של מרוקו. גם כאן הרב-תרבותיות מגויסת לעיצוב תודעה קולקטיבית של המדינה כליברלית וכמתקדמת. במקרה של מרוקו, ניכר בבירור כיצד עיצוב הזיכרון מנכיח עובדות מסוימות, ומדיר אחרות. שכן הסיבה לכך שהרוב המוחלט של יהודי מרוקו עזבו אותה לבלי שוב הייתה חשש מיכולתם להשתלב בפועל במדינה המרוקאית העצמאית, שהקמתה לוותה באפיזודות של עוינות ואף בפוגרומים, אך הכתבה נמנעת לחלוטין מדיון בסוגיה זו.
בין הקטבים של היהודים כנוכחים-נפקדים לבין ניסיון אינטגרציה מלא שלהם נפרש ספקטרום עשיר ומגוון של אופנים לעיצוב הזיכרון היהודי במדינות ערב. היהודי נע בין היותו זר ודחוי לבין היותו חלק מן העבר ולעיתים אף מן ההווה. לעיתים, אין לדבר משמעויות פוליטיות ממשיות, ומדובר בהתקוממות כנגד ההשכחה של היהודים מן המורשת הלאומית במקומות שנוכחותם נעלמה לבלי שוב, אך הייתה משמעותית בעבר. כזה הוא המצב בכתבות העוסקות בעיראק ובמצרים, מדינות שלשתיהן עבר שהיה כרוך באיבה פוליטית ואף צבאית ממשית למדינת ישראל. במצרים מדובר במצב המלחמה הבלתי־פוסק כמעט ששרר בינה לבין ישראל מאז הקמתה ועד הסכם השלום ב־1979, ובעיראק – באיבה של סדאם חוסיין למערב ולארצות הברית, שהובילה לעיתים להיתקלויות צבאיות עם ישראל, החל בהפצצת הכור העיראקי וכלה במלחמת המפרץ שבמהלכה הותקפה ישראל בטילי סקאד.
בעיראק, מספרת הכתבה את סיפורה של העדה המוסאווית, קבוצה של יהודי עיראק שלא הזדהתה עם הציונות וסירבה לעזוב את עיראק לישראל. הכתבה מזכירה שיהודי עיראק היו חלק מהותי ממורשתה של עיראק ומבניין האומה העיראקית לאחר עזיבת הבריטים. הקהילה בעיראק, שמנתה מאות אלפי אנשים וכללה כמה מן האישים הפוליטיים החשובים במדינה, היגרה רובה ככולה מעיראק בעקבות עוינות הולכת וגוברת כלפי חבריה, ובתגובה לכך, עיראק שללה מן המהגרים את אזרחותם. לבני הקהילה המוסאווית המעטים שנשארו בעיראק הוענקו אזרחות וזכויות מלאות, אך רובם בחרו להגר מן המדינה מפני שלא מצאו בה את מקומם. גיבורי הכתבה הם אחרון בני העדה – ט'אפר מוחמד אליהו, שנפטר זה עתה, ובית הקברות של הקהילה. אליהו היה דמות מוכרת ואהובה בעיראק, אך הסתיר את זהותו היהודית, שנודעה לרבים רק לאחר מותו. בית הקברות, שהיה בעבר באחריות משרד ההקדשים העיראקי, הועבר, באקט סמלי של התנערות, לאחריותם של גולי העדה המוסאווית, המתחזקים אותו כמיטב יכולתם. הטרגדיה הכפולה של יהודי עיראק מגולמת באופן מובהק אם כן באנשים שהמדינה העיראקית פלטה מתוכה על אף בקשתם להזדהות עימה ובמחיקה איטית אך יזומה של עקבותיהם החומריים, השקולה לדחיקתם מן הזיכרון הקיבוצי.
במצרים מוצג סיפור הפוך לכאורה העוסק בהתעוררותה של התעניינות בהיסטוריה של יהודי מצרים בקרב הציבור המצרי. כמעט שלא נותרו יהודים במצרים, ויהודי מצרים סובלים מדימוי שלילי כרוני. למרות זאת, בשנים האחרונות, יש עיסוק הולך וגובר בעבר היהודי, בעיקר באמצעות ספרים על המורשת היהודית, שזוכים לפופולאריות הולכת וגוברת. הספר "מצרים" (במקור בתעתיק ערבי למילה העברית) מאת מדחת עבד א־ראזק, שבו הכתבה מתמקדת, עוסק בייסוד הכלכלה המצרית העצמאית בידי טלעת חרב, אפיזודה שבה שיחקו היהודים תפקיד מהותי. הספר מבקש לתקן את הדימוי הפופולארי השלילי של היהודי כמעין "סוחר מוונציה", נקמן, חמדן ונצלן. באופן מעניין, העניין המחודש במורשת היהודית במצרים מקושר לספרו של חוקר יהודי-אמריקאי ג'ואל ביינין – "פזורת יהודי מצרים", ספר שרבים במצרים התרעמו על הפופולאריות שלו מפני שתפסו אותו כמקדם נורמליזציה עם ישראל.
כאשר מוצגת תביעה ממשית על ידי יהודים בני המדינה לשעבר, עולות שאלות בוערות יותר. מקרה כזה, המציג קשר בהיר בין עבר להווה הפוליטי, הוא המקרה הסודאני. בסודאן לא הייתה קהילה יהודית עתיקה, אך סוחרים יהודים רבים החלו להגיע אליה במהלך המאה ה־19, לאחר כיבושה בידי שליט מצרים דאז מוחמד עלי. לאחר עליות ומורדות, חל בסודאן רנסנס של מסחר יהודי באמצע המאה ה־20. הנוכחות היהודית נעלמה מן המרחב הציבורי בשנות שלטונו המוסלמי-פונדמנטליסטי של ג'עפר אלנומיירי, ועם חילוף השלטון היא עולה שוב אל פני השטח. ברם, יש לשיבה זו סיבה נוספת – תהליך הנורמליזציה והתחממות היחסים בין ממשלת ישראל וסודאן. כאן, מתמקדת הכתבה בבית הקברות היהודי, מוטיב שאותו כבר ראינו כשדנו בעיראק. בית הקברות היהודי בח'רטום, שהפך, מילולית, למזבלה, שופץ לאחרונה בעקבות התחממות היחסים כמעין מחווה של רצון טוב. אך יחד איתו, התעורר החשש שתיפתח תיבת פנדורה של הרכוש היהודי בח'רטום – רכוש הכולל, להלכה, אפילו את בניין משרד החוץ הסודאני.
בסודאן כמו בירדן קשה לדבר על זהות יהודית מקומית, והזכות היהודית המשפטית נצבעת בצבעי ההווה ומתווכת פחות על ידי הזיכרון
סודאן מדגימה את הקשר האמיץ והמורכב בין הסמליות של המרחב, מושג הזכות והמשמעות המוענקת לכל אלו בעקבות ההתרחשויות הפוליטיות בנות הזמן. אך בסודאן כמו בירדן קשה לדבר על זהות יהודית מקומית, והזכות היהודית המשפטית נצבעת בצבעי ההווה ומתווכת פחות על ידי הזיכרון. לעומת ספק דרישה עמומה להכרה בזכויות הקניין של יהודי סודאן, יהודי לוב דורשים משהו אחר לגמרי – הכרה בהיותם בניה של לוב, וכתוצאה מכך – "זכות שיבה" ממש כמו הפלסטינים בישראל. באופן כמעט ייחודי לכל המדינות, בלוב לא נותר כל זכר לנוכחות יהודית. כבר אחרי 1948, אולצו היהודים לשאת תעודות זהות מיוחדות. אחרי 1967, נעשה מצבם בלתי־נסבל, ויהודים רבים עזבו כדי לשוב. ב־1970 גורשו יהודי לוב כאיש אחד עם הקולוניאליסטים האיטלקים, גירוש המונצח עד היום כ"יום הנקמה" החל ב־7 באוקטובר. עם האביב הערבי החלו לצוף דרישות ל"זכות השיבה" מטעם ארגוני פזורת יהודי לוב. ראש התאחדות יהודי לוב אף ביקר בטריפולי וביקש לבקר בבית הכנסת דאר בישי, אך נעצר על ידי המון זועם שקרא: "אין מקום ליהודים בלוב". לפי הכתבה, רעיון השיבה הוא חלום באספמיא בשל הסנטימנטים העממיים החזקים כנגד מדינת ישראל ובשל הקיצוניות האסלאמית, אך לא פחות מכך – בשל העובדה שבלוב אין כלל משטר פוליטי יציב, ושהיא נקרעת בין כוחות פוליטיים וצבאיים יריבים. סוגיית המצב הפוליטי שבה וקושרת בין היהדות למימושה הפוליטי – הלוא היא מדינת ישראל. לא רק שנציגי היהודים נפגשו עם שני הצדדים הנאבקים בלוב, אלא שהללו האחרונים עצמם נפגשו עם נציגים ישראלים כדי לקדם נורמליזציה. אם כן, ייתכן שדרישת היהודים שימשה קלף מיקוח, וכך עניינם נקשר שוב לעניינה של ישראל. אך הבעיה איננה מצטמצמת לתחום הפוליטי: האפשרות לדון בזכות השיבה היהודית הייתה עשויה לסמן, אולי, את הגעתה של לוב לשלב מיוחל של בגרות פוליטית, אך ההתנגדות ליהודים חקוקה עמוק בתודעה הלובית. זאת לא רק מכיוון שהיהודים מזוהים עם ישראל, אלא משום שהם חקוקים בזיכרון הקולקטיבי כסמל לשלילתה של המדינה הלובית – הקולוניאליזם האיטלקי.
סוגיה אחרונה זו נבחנת לעומקה בכתבה שהיא אולי המעוגלת והעשירה ביותר בסדרה מבחינה היסטורית: זו העוסקת ביהודי אלג'יריה. המקרה של אלג'יריה מציף בגלוי מתח שהיה בעצמו נוכח-נעדר בכמה מקרים שכבר דנתי בהם: האפשרות של היהודים להשתלב במדינות הלאום הערביות העולות. בעיית המיעוטים לא פסחה כמעט על אף פינה בעולם הפוסט־קולוניאלי, ובפני האינטגרציה של היהודים במדינות ערב עמדו מכשולים רבים. בחלק ממדינות ערב הייתה סוגיית ישראל-פלסטין המכשול המרכזי. אך באלג'יריה, כמו בלוב ואף יותר, היהודים זוהו כאחר דווקא מפני ש"התמערבו" וזוהו עם הכובש הקולוניאלי בשל הסיטואציה ההיסטורית הייחודית שלהם כפי שאסביר להלן.
בניגוד לשאר מדינות צפון אפריקה שהיו קולוניות צרפתיות, אלג'יריה נחשבה לחלק מהמדינה הצרפתית, והייתה בה התיישבות צרפתית משמעותית. אסטרטגיה קולוניאלית נפוצה הייתה בחירת קבוצה מקומית שנתפסה על ידי המקומיים כ"זרה", וניצולה כמתווך של הכובש הקולוניאלי אל מול המקומיים – בתמורה לזכויות יתר. באלג'יריה מילאו תפקיד זה היהודים. אדולף כרמייה, שר המשפטים הצרפתי היהודי, הוביל מהלך שתוצאתו הייתה הענקת אזרחות צרפתית לרוב רובם של יהודי אלג'יריה, זכות שלא ניתנה למוסלמים המקומיים. עבור יהודי אלג'יריה, היה הכיבוש הצרפתי שחר של יום חדש – אפשרות להימלט ממצבם כקבוצת מיעוט דתית מדוכאת, ולהפוך לקבוצה שנהנתה מהגנת הריבון ומזכויות אזרח. רובם נטשו את אורח חייהם המסורתי כבעלי מלאכה וכחקלאים, ועברו אסימילציה תרבותית ולשונית לתרבות הצרפתית. ברם, כמו במקומות רבים אחרים, לדבר היו תוצאות קשות עבורם בתהליך הדה־קולוניזציה. בדרך כלל, קבוצות שזכו ליחס "מועדף" זוהו כסוכן של הכובש הזר. דבר זה הוביל במקומות רבים לטינה, לעוינות ואף לאלימות קשה כלפיהן עם התפרקות המשטר הקולוניאלי. כאשר נפרדה צרפת מאלג'יריה תחת שלטון דה גול בשנת 1962, קבעו ההסכמים כי מתיישבים צרפתים שיעזבו יפוצו על ידי ממשלת צרפת, ואילו מי שיבחר להישאר יקבל אזרחות אלג'יראית מלאה וישמור על זכויותיו. רוב יהודי אלג'יריה בחרו להגר לצרפת.
במצרים מוצג סיפור הפוך לכאורה העוסק בהתעוררותה של התעניינות בהיסטוריה של יהודי מצרים בקרב הציבור המצרי. כמעט שלא נותרו יהודים במצרים, ויהודי מצרים סובלים מדימוי שלילי כרוני. למרות זאת, בשנים האחרונות, יש עיסוק הולך וגובר בעבר היהודי
והינה, לאחרונה החלו מאות יהודים צרפתים לתבוע את רכושם באלג'יריה. ממשלת אלג'יריה, באופן גורף, מתייחסת לטענות אלו בביטול: מצד אחד, הסכמי ההיפרדות קובעים כי באחריות צרפת לפצות את המתיישבים שעזבו אותה, ומאידך גיסא, לפחות להלכה, הייתה ליהודים אפשרות להישאר באלג'יריה ולשמור על זכויותיהם, ולראיה – היו יהודים שאכן עשו זאת.
חלק גדול ממורכבות הסיפור של יהודי אלג'יריה בא לידי ביטוי בכתבה רק במרומז. בזיכרון הקולקטיבי האלג'יראי, שאותו היא משקפת, היו רוב היהודים שבאלג'יריה pieds noirs (רגליים שחורות) – כינוי למתיישבים צרפתים שבאו אליה לאחר הכיבוש. בשל כך, אין שחר לתביעותיהם לרכוש אלג'יראי, שלו לא היו זכאים מלכתחילה כקולוניאליסטים, ושעליו הם בחרו לוותר מרצונם החופשי. כך, מניחה הכתבה שישנם ניגוד והבדל ברורים בין מי שהוא מקומי למי שהוא זר, הנחה המכתיבה את אופן טיפולה בשאלת יהודי אלג'יריה. ניגוד זה מחמיץ במידת מה את המורכבות של המציאות ההיסטורית באלג'יריה ושל מחול השדים של הזהויות שהתרחש במהלך העידן הקולוניאלי ולאחריו.
משהו מן המורכבות הזו נמצא בכתבה. מרואיין בה יהודי ממשפחת עיסא, משפחה שהיגרה לאלג'יריה ב־1944 ושבניה נותרו באל־קסטניה (القسطنية) לאחר ההיפרדות מצרפת. המרואיין מדגיש כי המשפחה שמרה על רכושה וכי יש לו אזרחות אלג'יראית. מנגד, הוא מטעים כי היהודים באלג'יריה נאלצים להסתיר את דתם, בגלל עוינות המוסלמים הסובבים אותם. אנו רואים כי האפשרות של יהודים להישאר באלג'יריה לא הייתה חפה מבעיות עקרוניות, בעיות הנוגעות לעיצוב הזהות של מדינת הלאום הפוסט־קולוניאלית וליכולתה להתמודד עם מיעוטים ועם מי שנתפסו כזרים.
ברם, עצם הזיהוי של יהודי אלג'יריה עם ה־pieds noirs הוא בעייתי. למעשה, חלק משמעותי מיהדות אלג'יריה היה דווקא ממוצא מקומי – עשרות אלפי יהודים "מקומיים" היו באלג'יריה עוד לפני הגעת הצרפתים, עובדה שגם מאוזכרת בכתבה. זאת ועוד, על פי הכתבה, מיעוט מן היהודים הללו בחר שלא לקבל אזרחות זו ולהמשיך באורח חייו המקורי והמסורתי כחקלאים וכבעלי מלאכה זעירים. בכך מטילה הכתבה את האחריות המוסרית לבחירה בזר על היהודים עצמם. ברם, במידה רבה אפילו הסיווג של היהודים כ"צרפתים" או כ"לא־צרפתים" היה תוצאה דווקא של זהות קולוניאלית שנכפתה על היהודים על ידי הצרפתים. הללו תפסו את יהודי דרום אלג'יריה כמקומיים פרימיטיביים, ועל כן העניקו להם פחות זכויות מאשר לאחיהם העירוניים שעברו אינטגרציה. מנגד, היהודים ה"צרפתים", על אף שאכן הזדהו עם התרבות הצרפתית וזכו לזכויות יתר, היו נתונים בסד לחצים שנכפה עליהם גם הוא על ידי הצרפתים, ושהכתיב את התנהלותם במהלך התקופה הקולוניאלית ולאחריה. מצד אחד, הם נעשו שנואים על האוכלוסייה המוסלמית המקומית מכיוון שנתפסו כזרים וכמשתפי פעולה, אך מאידך גיסא, הם גם לא נתפסו כצרפתים של ממש בעיני הצרפתים הנוצרים. יותר מכך, חיבוק הדוב הצרפתי התנקם בהם בסופו של דבר באופן טרגי. יהודים רבים, גם ממוצא מקומי, עזבו את אלג'יריה העצמאית מפני שלא היה להם מקום בה כמיעוט, ובייחוד ככזה שנתפס כמזוהה עם הכובש הזר השנוא. אף שלהלכה ניתנה להם האפשרות להישאר, המקרה של משפחת עיסא מראה כי הישארות זו הייתה כרוכה למעשה בביטול זהותם הייחודית, בין אם זו הצרפתית או היהודית.
כאשר האנתרופולוג הצרפתי-יהודי קלוד לוי-שטראוס דן בחיות הטוטם המשמשות קבוצות "פרימיטיביות" להגדרת זהותן, הוא מסביר כי חיות אלו הן "טובות כדי לחשוב איתן". חיות אלו מוחרגות ממקומן במערכת היחסים הרגילה שבין אדם לחיה, והופכות לכלי לארגון העולם. דבר מעין זה קורה ליהודי ממדינות ערב, שבכתבות האלו הוא הרבה יותר מאשר סך קיומו ההיסטורי. לא פחות מאשר התחקות אחר העבר היהודי, הכתבות הן מסע בעקבות התעצבות הזהויות הלאומיות הערביות והבעיות הכרוכות בהן. היהודי משמש כאן גם כמראה שבה משתקפות בעיות אלו. המציאות הפוליטית והזהות הלאומית בהווה מעורערות שתיהן פעמים רבות, ומיטלטלות בין דרישה לעמוד בנורמות ליברליות-מערביות של קבלת השונה לבין התמודדות עם הפצעים הפתוחים של העבר הקולוניאלי ועם המתחים הזהותיים שהוא הוריש. היהודי, דווקא ככזה שכמעט איננו חבר במערך הכוחות הממשי בתוך מדינות ערב, אך מצד שני כמי שהוא חלק מההיסטוריה שלהן, מאפשר נקודת מבט שונה על בעיות אלו, הכורכות יחדיו את העבר, ההווה והעתיד.
