בספר Minorities at Risk סקר טד גור (Gurr), אחד החוקרים הבולטים והחשובים בתחום קונפליקטים פוליטיים, 230 קבוצת מיעוט ברחבי העולם. גור הגיע למסקנה כי בפני מיעוט עומדות שלוש בחירות אסטרטגיות – מאבק בלתי אלים; מאבק אלים; ומהפכה, הפיכה או מרי אזרחי. לעומת המאבק על שני סוגיו, שמטרתו להפעיל לחץ על מקבלי ההחלטות בניסיון לשנות מדיניות כך שתיטיב עם המיעוט, מטרתה של המהפכה היא לשנות מן היסוד סדרי ממשל ויחסי כוח בין הקבוצות. כאשר קיים גורם חיצוני חזק המתערב למען המיעוט, המיעוט יגביר את תביעותיו. לעומת זאת, מיעוט שאינו נהנה מתמיכה כזאת או שנתמך על ידי גורם חלש יסבול מנחיתות פוליטית ויסתגל למדיניות הדיכוי של הרוב. איכות הדמוקרטיה משפיעה גם היא ישירות על תביעות המיעוט.
במאמר זה אטען שהדרך למימוש מטרותיו של המיעוט הפלסטיני בישראל היא שותפות יהודית–ערבית עמוקה, וששלוש מערכות הבחירות האחרונות תרמו רבות לכך. תביעותיו של המיעוט הפלסטיני בישראל הן תביעות מהסוג השלישי – מהפכה, והאסטרטגיה היחידה העומדת בפניו היא אסטרטגיה של מאבק בלתי אלים. זאת ועוד, הוא אינו זוכה לתמיכה של גורם חיצוני חזק המתערב למענו, ומדינת ישראל אינה מצטיינת בדמוקרטיה איכותית במיוחד בכל הקשור ליחסה למיעוטים. כדי להגיע למימוש התביעות הפוליטיות של הפלסטינים בישראל, הכוללות שינוי יסודי של סדרי הממשל ויחסי הכוחות בין הקבוצות, יש להציע נוסחה שבה שתי הקבוצות יוצאות נשכרות. לשם כך יש לאמץ שיח של אינטרסים משותפים ולא שיח מוסרני המדבר על צדק היסטורי, שצד אחד בו חוזר מאה שנים אחורה והצד השני חוזר אלפיים שנים אחורה.
אפשר לבנות שיח של אינטרסים משותפים כשמכוננים שותפות פוליטית עמוקה בין יהודים לערבים, כזאת שבה הכרה בנרטיב של הצד האחר היא אינטרס של הצד האחד. שותפות פוליטית אמיתית תוביל לפיוס בין שני העמים שביסודו הכרת ישראל בנכבה כאירוע שהיא האחראית הראשית עליו, ומשכך היא נושאת באחריות לתיקונו ההיסטורי; ומנגד – הכרת הפלסטינים בזכות ההגדרה העצמית של היהודים במדינת ישראל, שתתרום להפגת החשש מהצד היהודי, שפופוליסטים רבים מנצלים אותו למניעים המנוגדים לדמוקרטיה ולרבים מן העקרונות שחשובים לרוב היהודי במדינת ישראל.
כשמתרחש שינוי פוליטי והמערכת זזה מנקודה 0 לנקודה 1, היא לא תשוב לנקודת המוצא גם אם יהיה שינוי שלטוני, אלא תמשיך קדימה. דוגמאות לכך אפשר למצוא בכל מערכת פוליטית, מקומית ובינלאומית. כך למשל, בהקשר של יחסי המדינה עם הפלסטינים בישראל, אחרי שממשלת רבין השנייה אישרה בשנת 1992 תוכנית לגישור על פערים בין יהודים וערבים, כמעט כל ממשלה שבאה אחריה מנופפת בתוכנית כזאת. האחרונה הייתה תוכנית 922, שאושרה בממשלת נתניהו הרביעית ביום האחרון של שנת 2015, וסביר שממשלת נתניהו החמישית תגבש ותאשר גם היא תוכנית חדשה לפי אותו עיקרון. לרוב, המרחק בין נקודה 0 לנקודה 1 קצר; שינוי פוליטי הוא בדרך כלל תהליך רצוף בצעדים קטנים, ולא צעד גדול אחד. מעת לעת יש צומת מכריע (או קריטי), רגעים מיוחדים שמובילים לשינוי מוסדי מהותי ול"נקודת הסתעפות שממנה ההתפתחות ההיסטורית נעה אל מסלול חדש", כפי שטענו פיטר הול ורוזמרי טיילור. אירועים כאלה קרו פעמיים בשנים 1992–1995, האחד כשרבין כרת ברית עם הערבים והשני כשרבין נרצח. בראשון ניתנה לגיטימציה לקול הערבי ולמשקל הפוליטי של הערבים, והדבר אִפשר את הובלתם של תהליכים היסטוריים. בשני נלקחה הלגיטימציה הזאת, והדבר תרם לעצירת אותם תהליכים היסטוריים.
הצעד שבני גנץ לא עשה במרץ 2020, כשהפנה עורף לגוש שהמליץ עליו וחבר לנתניהו, היה יכול להיות "צומת היסטורי קריטי". סביר להניח שהיה מקצר את הדרך לעבר כינון שותפות פוליטית עמוקה, לוקח את כל המערכת הפוליטית למסלול חדש ויוצר הזדמנויות חדשות לחיים משותפים. אך הדבר גם הבהיר למעוניינים בשותפות שאין קיצורי דרך וכי דרוש תהליך ארוך, צעד אחרי צעד ולבנה על גבי לבנה, כדי לבנות את השותפות המיוחלת ולבצר אותה מול מתנגדיה הרבים. השינוי הגדול לקראת שותפות עמוקה הוא תוצר של תהליך ולא של צעד קטן אחד.
ובכל זאת יש שינוי. לפי הגישה הניאו–מוסדית, אחד הגורמים המאפשרים שינוי הוא שיח – תהליך אינטראקטיבי של העברת רעיונות. שהרעיונות הם התוכן המהותי של השיח, אך לא השיח כולו; הוא כולל גם את התהליכים האינטראקטיביים שבאמצעותם הרעיונות מועברים. שלוש מערכות הבחירות לכנסת שהתקיימו בין אפריל 2019 למרץ 2020 החריפו את שיח ההדרה כלפי הערבים, שכלל רעיונות מסוכנים מאוד לדמוקרטיה. בד בבד הן השיבו אל קדמת הבמה את שיח ההשפעה, הכולל רעיונות של שותפות. התהליכים שדרכם עברו הרעיונות האלה יצרו תומכים נוספים ברעיון השותפות. כך, שיח ההשפעה – שמורכב מרעיונות השותפות – עבר תהליך אינטנסיבי בשלוש מערכות הבחירות ויצר מציאות של שותפות: פרשנים פוליטיים בתקשורת המרכזית השמרנית של הרוב היהודי הביאו בחשבון את נציגי הרשימה המשותפת כשהציגו לציבור את המועמדים האפשריים להרכבת הממשלה, וגם מועמדים במפלגות שלאו דווקא תמכו היסטורית בשותפות הערבים בממשלה דיברו על כך ללא היסוס. מהדורות החדשות המרכזיות וכותרות העיתונים עסקו גם הן כל העת בעמדותיהם של השחקנים הפוליטיים השונים לגבי השתתפותה של הרשימה המשותפת בקואליציה או בתמיכתה מבחוץ כגוש חוסם.
השיח הזה לא היה קיים בעבר הלא רחוק, וגם במערכת הבחירות של אפריל 2019 קולו לא נשמע במיוחד. אך הוא קיבל לגיטימציה עם כינונה מחדש של הרשימה המשותפת לקראת הבחירות בספטמבר 2019, והתעצם לקראת בחירות מרץ 2020. כלומר, שנת הבחירות בין אפריל 2019 למרץ 2020 הניעה את התהליך של השותפות הפוליטית ואת הביטוי הרעיוני של שיח ההשפעה. מכאן כנראה אי–אפשר עוד לחזור לנקודת המוצא; אי–אפשר להתעלם עוד מנציגי הציבור הערבי. ומשכך, הדרך לשותפות הופכת להיות הדרך להחלפה מהותית של השלטון בישראל.
