אחד הגופים בעלי ההשפעה בזירה הבינלאומית הוא האיחוד האירופי. זהו גוף שבכוחו לשחק תפקיד חשוב בתהליך המעבר מפרדיגמת השלום הנוכחית לפתרון הסכסוך בישראל-פלסטין, המבוססת על הפרדה לשתי מדינות לאום, לפרדיגמת שלום חלופית המבוססת על שותפות ועל שוויון בין שתי קבוצות הלאום.
הטענה שלאיחוד האירופי עשוי להיות תפקיד חשוב וייחודי בתהליך נשענת על שני אדנים: ראשית, לאירופה ניסיון רב בהסדרים שלטוניים וחוקתיים המבוססים על שותפות בשלטון ועל חלוקת הכוח בין קבוצות אתניות-לאומיות שונות, ובקידום הסדרים פוליטיים לפתרון סכסוכים אתניים. דוגמאות לכך הן ההסדרים בבלגיה, בשווייץ, בצפון אירלנד ובבוסניה-הרצגובינה, ואף האיחוד האירופי עצמו, שהוא תוצר מוצלח של תהליך פיוס היסטורי בין צרפת לגרמניה. תהליך האינטגרציה האירופית התחיל לאחר מלחמת העולם השנייה, כבר ב-1950, קודם כול בקהילת הפחם והפלדה. זה היה הסדר כלכלי מצומצם יחסית בין ההנהגות הפוליטיות בהובלת צרפת וגרמניה, שהכפיף את ייצור הפחם והפלדה של שש המדינות המייסדות של האיחוד – צרפת, גרמניה, איטליה, בלגיה, הולנד ולוקסמבורג – למוסדות משותפים על-לאומיים. אך תהליך הפיוס שהחל כתלות הדדית בייצור פחם ופלדה הלך והתרחב לתחומים רבים נוספים ואף זלג מלמעלה למטה, לציבור הרחב. השלום ביבשת אירופה המדממת לא היה מבוסס על הפרדה אלא להפך, על טיפוח של שותפות כלכלית, על יצירת תלות הדדית, על גבולות פתוחים ועל הקמת מוסדות פוליטיים משותפים שגוברים על מדינות הלאום. בישראל-פלסטין אפשר ללמוד מתהליך זה ולקבל ממנו השראה.
שנית, לאיחוד האירופי קשרים כלכליים ופוליטיים עמוקים עם מדינת ישראל. הקשרים בין ישראל לקהילה הכלכלית האירופית הם בני כמה עשורים והם מפותחים ביותר בתחומים רבים. נוסף על כך, האיחוד האירופי תורם במידה ניכרת לרשות הפלסטינית ולארגוני החברה האזרחית הן בישראל והן בשטחים הפלסטיניים הכבושים, בעיקר לארגונים העוסקים בקידום אג'נדה של שלום, של דמוקרטיה ושל כיבוד זכויות אדם.
עם זאת, בהקשר של הסכסוך הלאומי והפוליטי המורכב שבו אנו עוסקים, יש לזכור כי האיחוד האירופי הוא ענק כלכלי אך גמד פוליטי. זהו ארגון שהוא בעיקרו שוק משותף אשר עסוק בהסדרה, בקביעת תקנים ובפיתוח קשרי מסחר עם מדינות מחוץ לגוש. הניסיונות שנעשו בשנות התשעים להפוך את האיחוד האירופי לשחקן פוליטי מרכזי בזירה הבינלאומית, שיקדם מדיניות חוץ וביטחון משותפת, נחלו בסך הכול כישלון. בסוגיות של מדיניות חוץ וביטחון, מועצת שרי החוץ של האיחוד האירופי מקבלת החלטות פה אחד ולא בהצבעה, ונדרשת הסכמה של 27 הממשלות החברות בו. בכל הנוגע למצב בישראל-פלסטין, המדינות החברות באיחוד חלוקות ביניהן במידה ניכרת. לאור הפילוג והשיתוק בתוך שורות האיחוד האירופי אשר לשאלת ישראל-פלסטין, כל החלטה רשמית של האיחוד מתבססת על המכנה המשותף הנמוך ביותר בין המדינות, ובשנים האחרונות לא מתקבלות כל החלטות חדשות בנושא. ההחלטות חוזרות אוטומטית, ככתבן וכלשונן, על הקו הרשמי של האיחוד: תמיכה בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית לצד מדינת ישראל בגבולות 1967, וקריאה לשני הצדדים לחתור למשא ומתן לקראת פתרון זה. האיחוד האירופי ממשיך להחזיק בעמדה העקרונית המבוססת על החוק הבינלאומי ועל החלטות האו"ם כי גבולות מדינת ישראל הם קווי 1967; אך הוא אינו עושה הרבה כדי לתרגם עמדה עקרונית זו להשפעה מעשית על מדיניות הסיפוח הישראלית.
המדיניות האירופית הרשמית אשר לסכסוך ולדרך לפתרונו היא סמלית והצהרתית בעיקרה, ויש לה השפעה שולית בלבד על המציאות בשטח. מדיניות הבידול (differentiation) של האיחוד, אשר מבדילה בין ישראל הריבונית של גבולות 1948 ובין שטחי הגדה המערבית, היא בגדר הכחשת המציאות הקיימת של סיפוח דה-פקטו של חלקים נרחבים מהגדה המערבית והתבססותו של משטר אפרטהייד יהודי בין הירדן לים. הכחשה זו של המציאות מאפשרת לאירופה לנהוג כאילו אין כיבוש ולהמשיך להעמיק את היחסים הענפים שלה עם ישראל, בעיקר במסגרת הסכם השותפות בין האיחוד למדינת ישראל שנחתם בשנת 1995. בקיצור, אירופה תקועה.
תהליך המעבר מפרדיגמה של שלום מבוסס הפרדה אל פרדיגמת שלום חלופית, המבוססת על שותפות ועל שוויון, כרוך בשינוי עמוק בַיחס האירופי לסכסוך. ראשיתו של התהליך בהכרה במציאות הדו-לאומית הקיימת בשטח, ללא התעלמות או הכחשה. המציאות היא שזה כמה עשורים שמדינת ישראל מוחקת במדיניותה ובמעשיה את הקו הירוק. העמדה האירופית העקרונית של אי-הכרה בריבונות הישראלית מעבר לגבולות 1967, אף שהיא מעוגנת בחוק הבינלאומי ובהחלטות האו"ם, נעשית פחות ופחות רלוונטית אל מול המציאות המתהווה של משטר אחד של עליונות יהודית במרחב שבין הים התיכון לנהר הירדן. כיצד בכל זאת יכולה אירופה לצאת מן הקיבעון המחשבתי של פרדיגמת ההפרדה ולעבור לגישה אחרת שעשויה להניב תרומה ניכרת לקידום שלום ישראלי–פלסטיני? ואיך לעשות זאת בלי להכיר בסיפוח הישראלי?
ראשית, בהצהרת ונציה מ-1980 הכירה הקהילה האירופית רשמית בזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית והצהירה על תמיכתה בפתרון צודק לבעיה הפלסטינית. בשם עיקרון אוניברסלי זה של הזכות להגדרה עצמית, אירופה תומכת בדרישה הפלסטינית שהתגבשה בשנות השמונים להקים מדינה עצמאית בגבולות 1967. אך כפי שראינו, מאז שנות התשעים הגישה האירופית לפתרון סכסוכים לאומיים ואתניים אינה בהכרח הפרדת האוכלוסיות על בסיס אתני או לאומי והקמת עוד ועוד מדינות לאום הומוגניות זעירות. בתהליך השלום בצפון אירלנד, בהקמת הפדרציה בבוסניה-הרצגובינה וגם בעיראק ובסרי לנקה, דגם השלום האירופי הוא דווקא לאפשר לקבוצות לאומיות שונות לממש את זכותן להגדרה עצמית במסגרות פוליטיות דו-לאומיות או רב-לאומיות, המציעות הסדרים חוקתיים של חלוקת הכוח ושותפות בשלטון. יש בהחלט בכוחה של אירופה לתרום לקידום פתרון פוליטי דומה בישראל-פלסטין, פתרון המבוסס על שותפות ועל תלות הדדית ולא על הפרדה – למשל פדרציה או קונפדרציה.
שנית, זניחת פרדיגמת ההפרדה ואימוץ העמדה שעתיד השלום מבוסס על שותפות ישראלית–פלסטינית תאפשר לאירופה לראות את הפלסטינים אזרחי ישראל כחלק בלתי נפרד מהסכסוך הלאומי וכמרכיב חשוב מהפתרון שלו. למשל, הנציבות האירופית עשויה לקדם שוויון ושותפות בין ישראלים-יהודים לפלסטינים אזרחי ישראל באמצעות דרישה שיטתית לשילובם של הפלסטינים אזרחי ישראל במיזמים משותפים. מעשית, בכל מיזם של האיחוד האירופי עם גופים ישראליים, על אירופה לא רק לוודא שגופים אלה אינם פועלים מעבר לקו הירוק לפי מדיניות הבידול, אלא גם לדרוש מינימום משתתפים מקרב הפלסטינים אזרחי ישראל, שהם כחמישית מאוכלוסיית המדינה. אפשר לקדם שינוי מדיניות ברוח זו באמצעות נציבות האיחוד ולאו דווקא כשינוי במדיניות חוץ וביטחון, שינוי המחייב החלטה פה אחד. למשל, ארגון ה-OECD כבר לחץ בעבר על ממשלת ישראל לפעול לצמצום הפערים בין יהודים לערבים ולשלב את החברה הפלסטינית בישראל בשוק העבודה הישראלי. אירופה יכולה לפעול באופן דומה.
לסיכום, נראה שאירופה אינה רוצה להכתיב לישראל מה לעשות עם השטחים שהיא כובשת מאז 1967, והיא אינה יכולה להכתיב לעם הפלסטיני איך לממש את זכותו להגדרה עצמית. אך אירופה כן יכולה, כפי שעשתה באופן מוצלח למדי בסכסוכים לאומיים-אתניים אחרים, להציע למנהיגות הפוליטית של שתי קבוצות הלאום דרכים חלופיות להתמודד עם המציאות הדו-לאומית הקיימת, ולסייע להן לגבש חזון פוליטי משותף שיהיה רלוונטי למציאות במרחב הישראלי–פלסטיני.
