נכתב בתגובה לשירו של עמיר בניון
שמי על פני האדמה הוא אחמד ושמי בשמיים אחמד. אני אוהב את הבוקר ואת הפרחים ואת הטל ואת הציפורים ואת ריח האדמה ואת גניחת חליל הרועים ואת הלחם הכפרי ואת מי המעיין.
אני אחמד שאוהב את הג'רמק (הר מירון) ואת הכרמל ואת אל-ראווחה (רמת מנשה) ואת אל-באטוף (בקעת בית נטופה) ואת אל-מרג' (עמק יזרעאל) ומתגעגע ליפו וחיפה ועכו ולוד ורמלה ונצרת וטבריה וצפת וחש בנשמות משפחתו בסמטאותיהן ובתיהן העתיקים.
אני אחמד בעל הלב הרחב שאוהב אנשים, את כל האנשים, כהי עור ושחורים ולבנים וצהובי עור ושלא שונא אף יהודי או אנגלי או צרפתי או תורכי אבל שונא גם שונא את העושקים ואת המתאכזרים ואת השקרנים ואת הפולשים ואת הסרסורים ואת הרוצחים.
אני אחמד קוץ הצבר בגרונות הגזענים ובגרונו של אותו פשיסט הגמד הטיפש, לא, אני הרסיס שהוא מדמיין שתקוע בישבנו.
אני אחמד שלו שורשים איתנים הנמשכים ומסתעפים ונטועים עמוק באדמה. לא הגעתי אל מולדתי באוניה ולא על כנפי מטוס. אני אלון הגליל ועץ הזית של שגור (בקעת בית הכרם) ועץ השקד של ואדי עארה והדקל של הנגב וצבר הכפרים הנטושים.
אני אחמד שנשאר כאן ורובץ על החזה שלכם כמו סלעי חטין והר הקפיצה ופסגת הכרמל וראש הנקרה וחומות עכו.
אני אחמד שמדיר שינה מעיני אלה ששונאים את עצם מראהו ונוכחותו, מבן-גוריון ועד ביבי. אחמד שנשאר בארצו ודבק בעפר אדמתו ושהתחתן והוליד בנים ובנות ונכדים ונינים ושמבחינתו ימותו הקנאים.
אני אחמד שהאכיל אתכם חומוס ופלאפל ובנה את כפריכם ובתיכם על אדמות אבות אבותיו ושמנעתם ממנו דירה לחיות בה, להתחתן בה ולהביא בה ילדים, ושמשקה אתכם בה קפה ערבי, ואומר לכם: בוקר טוב שכנים. אתם לא מתביישים?
אני אחמד, הרופא המיומן שמטפל בכם במרפאות ובבתי החולים, אני הרוקח שמגיש לכם את התרופה, אני האח הרחמן שלא מבדיל בין צבע לצבע ובין מין למין ובין לשון ללשון.
אני אחמד האדם המסתפק במעט שנאבק מזה שבעה עשורים להיות אזרח שווה זכויות ולא התייאש למרות החוקים שחוקק הפרלמנט שלכם, ואצבעות נבחרי הציבור שלכם, ועדיין צורח בפניכם: חוקקו את חוקיכם, חוק אחרי חוק, והרימו אצבעותיכם, גם אם יהיו מאה ועשרים, כדי שתיווכחו מחדש שאינני אורח במולדת הזאת, אלא אני חלק ממנה, כפי שהיא חלק ממני.
אני אחמד שנתתם לו פירורי דמוקרטיה, והרגשתם שגם זה יותר מדי, אז חוקקתם שהמדינה היא דמוקרטיה רק ליהודים, אך יהודית כלפי בני ישמעאל, ואני עונה לכם: אני הר, הרוח לא תזיז אותי!
אני אחמד שלא ירעב כל עוד יש באדמה זעתר ועולש בר וחלמית (חוביזה) ועכובית הגלגל ושומר, ולא מכופף את גוו ולא כורע אלא בפני האלוהים.
באו הצלבנים והלכו ואני, אחמד, נשארתי כאן.
באו התורכים והסתלקו ואני, אחמד, נשארתי כאן.
באו האנגלים ונמלטו על נפשם ואני אחמד נשארתי כאן.
אתם לא לומדים מההיסטוריה? האם לא הגיע הזמן שתחשבו כיצד אפשר לחיות יחד בכבוד?
תחשבו מסלול מחדש.
אני מלח האדמה וניחוחה.
אני אחמד.
___________________________________________
*מוחמד עלי טהא הוא סופר. המאמר פורסם בערבית בעיתון אל-איתיחאד ב-30.11.2014. התרגום לעברית פורסם לראשונה באתר שיחה מקומית, ובתרגומה של שושנה לונדון-ספיר.
