המחלוקת סביב עיגון חוקתי לחזון המדינה, אם בצורת חוק לאום ואם בצורה אחרת, מחדדת שאלות נוקבות בנוגע למעמדו של המיעוט הערבי במדינה. אני סבורה כי התמקדות בהצעות חוק הלאום ובמחלוקות סביבו אינה מקדמת חשיבה ודיון בסוגיה זו, ואינה מתמודדת עם האתגרים הטמונים בה. זו אחת הסיבות שבהמלצותיי לשרת המשפטים1לקריאת המסמך המלא של ההמלצות שהגישה פרופ' גביזון לשרת המשפטים ציפי לבני ראו רות גביזון, 2014. "עיגון חוקתי של חזון המדינה: המלצות לשרת המשפטים", נובמבר,http://www.metzilah.org.il/webfiles/files/gabizon.pdf. אני ממליצה שלא לחוקק בכנסת את חזון המדינה.
בעיניי, במקום להתמקד בחקיקה כזו או אחרת, חשוב יותר להתמודד ישירות עם השאלה: האם חזונה של מדינת ישראל – הכולל את היותה המקום שבו יהודים מממשים את זכותם להגדרה עצמית לאומית ברמת המדינה – יכול לכלול גם דמוקרטיה תוססת, גם אזרחות שווה ומלאה, וגם שותפות משמעותית בכל שדרות המדינה עם אזרחים שאינם יהודים, ובייחוד עם בני המיעוט הערבי-פלסטיני החיים בישראל. אם התשובה לשאלה זו חיובית – כפי שאני מאמינה – השאלה האמתית, החשובה והבוערת צריכה להיות איך אפשר לממש את החזון הזה הלכה למעשה בדרך הטובה ביותר. התנסות ארוכת שנים בקבוצות דיון ושיח יהודיות-ערביות לימדה אותי שמוטב להתרכז בשאלה השנייה (שאלת מימוש החזון) גם אם נצטרך להסכים שלא להסכים על התשובה לשאלה הראשונה.
ההתרכזות בשאלה הראשונה, ובסוגיות העקרוניות של יכולת ההתיישבות של מדינה יהודית עם דמוקרטיה ושוויון, מוליכה פעמים רבות לדרך ללא מוצא, שכן דיונים בשאלות אלו "נתקעים" לעתים קרובות ברמה המושגית וההצהרתית, וגם בסכסוך המתמשך בין ישראל ובין העולם הערבי בכלל, והסכסוך הישראלי-פלסטיני בפרט. הקושי להתמודד עם סוגיות אלו גובר כמובן כאשר הסכסוך הבלתי פתור בין יהודים לפלסטינים, וברמה הפוליטית בין ישראל להנהגה הפלסטינית, מתפרץ בצורה של פעולה צבאית מסיבית או באלימות הדדית, כפי שקורה בחודשים האחרונים. הסוגיות של "הכיבוש" (1967), "הנכבה" (1948) והמעמד האזרחי של הערבים אזרחי ישראל כיום מתערבבות אלה באלה, וקשה (ואולי גם לא נכון) להפריד ביניהן. בשל כך קשה מאוד להגיע להסכמות על השאלה העקרונית וההצהרתית.
אפשר להבין שנציגי המיעוט הערבי בישראל (הנקראים בערבית "ערביי 1948" או "פלסטיני 1948") אינם רוצים לתת יד לעיגון חוקתי של מרכיב יהודיות המדינה, שמקבע ומכשיר הצהרתית את המציאות הלא ניטרלית של מדינת ישראל. אפשר גם להבין כי בעיני חלק מהרוב היהודי, התנגדות זו היא חתירה תחת הלגיטימיות של רעיון ההגדרה העצמית היהודית, ולכן הוא נחוש לעמוד מאחוריו ולהגן עליו. הקושי להכריע בסוגיות אלו קשור גם לעובדה ששאלת גבולות המדינה ואפיון האוכלוסייה והחברה שיתקיימו בה עדיין פתוחה בעיניהם של לא מעטים ממנהיגי הציבור הערבי והיהודי. מכאן שבעצם אי-אפשר לדון דיון מלא בשאלת מעמדם של הערבים בתוך מדינת ישראל (בגבולות 67' או בגבולות מוסכמים אחרים) כל עוד לא ברור מה יהיה ההסדר הפוליטי בכל ארץ-ישראל/פלסטין, מה יהיה מעמד התושבים הערבים בישראל, מה יהיה מעמד האזרחים הלא-יהודים האחרים בה, מה יהיה ההסדר בנוגע למימוש הדרישה הפלסטינית ל"זכות השיבה" של פליטים פלסטינים וצאצאיהם, ועוד. הוויכוח, בתמצית, הוא אפוא על זהות היחידה הטריטוריאלית, על הרכב האוכלוסייה שתחיה בה, ועל ההשלכות של שתי אלה על ההסדר הפוליטי המתאים למדינה שמדובר בה. דיון זה הוא חשוב עד מאוד, אך סופו אינו נראה באופק, ובינתיים בתוך ישראל מתקבעת מציאות חברתית-פוליטית שכולנו צריכים להשתתף בגיבושה.
ההתניה של התקדמות בנושאים המעשיים הקשורים למעמד המיעוט הערבי בישראל בתשובות מוסכמות לשאלות הרחבות יותר פירושה אפוא עיכוב פעולה משמעותית להתמודדות עם המציאות בישראל עצמה: זו שיש בה רוב יהודי יציב, שרובו רואה במדינה את ביתו הלאומי, ומיעוט ערבי גדול שרוצה לממש את אזרחותו הישראלית אף אם יש לו הרהורים בנוגע להצדקה וליציבות של המציאות הפוליטית הקיימת. כמי שחפצה בהמשך קיומה של ישראל כמדינה שבה יהודים הם רוב בעל זכות להגדרה עצמית ושליטה בגורלו, אינני רוצה לקדם תהליכים החותרים תחת מטרה זו. עם זאת, אני גורסת כי לצד חשיבות לאומיותה היהודית של ישראל (כמדינה שהוקמה כדי לתת ליהודים מקום אחד בעולם שבו הם רוב, החי כעם חופשי בארצו והיכול לשלוט בגורלו) חייבת לבוא – במקביל ולא כמשחק סכום אפס – ההכרה כי במדינה הזו ישנו, ויוסיף להיות, מיעוט ערבי מקומי גדול הקשור קשרי משפחה, תרבות, לאומיות ודת עם העולם הערבי בכלל, ועם הפלסטינים בגדה, בעזה ובעולם כולו בפרט. מהכרה זו גם צריכים להיגזר כללי היסוד של החיים בישראל: מימוש ההגדרה העצמית של הרוב היהודי יתקיים תוך כדי מחויבות מלאה לחיים אלה לצד אלה של הקבוצות הדתיות והחברתיות והלאומיות במדינה שהיא מדינה דמוקרטית, המעניקה לכל אזרחיה ותושביה שוויון וכבוד.
חוסר הנכונות העקרוני להתדיין על הפרקטיקות ועל ההשלכות – החוקיות, המעשיות, הפוליטיות, החברתיות והכלכליות – של מציאות מורכבת זו ושל הכרה זו בחיים המשותפים בארץ, הן מהצד היהודי והן מהצד הערבי, הוא בעיניי החמצה נוראה. הטיעון כי העקרונות האלה – הגדרה עצמית יהודית, דמוקרטיה וזכויות אדם – אינם מתיישבים, ולכן חייבת להיות בחירה ביניהם, מקשה במידה ניכרת על היכולת לממש בישראל דמוקרטיה משמעותית ומכילה. אני הייתי רוצה לראות בישראל הכרה בכך שיהודים וערבים יהיו תמיד חלק ממנה, ולכן יש לתושביה אינטרס ללמוד לחיות יחד – לרווחת המדינה, לטובת כלל אזרחיה, החברה האזרחית, וכל אחת משתי הקבוצות. החיים ביחד יהיו מבוססים על דמוקרטיה של שוויון, חירות וכבוד הדדיים, ויבטיחו את המסגרת המשותפת להצלחת המדינה, שבתוכה יתנהלו מאבקים פוליטיים ורעיוניים, לרווחת כל תושביה וקבוצותיה. במילים אחרות: המנהיגות בישראל, היהודית והערבית כאחד, צריכה לקבל על עצמה את ניהול המחלוקות בין הקבוצות – שהן עמוקות ובעלות חשיבות רבה – מתוך המסגרת הזאת ובתוכה.
אני יודעת שהאמירות האלה נשמעות חיוורות בתוך הסערות הפוקדות אותנו חדשות לבקרים, הכוללות לא מעט אלימות מילולית ואלימות פיזית. בוודאי כך הדבר כאשר אנחנו נכנסים לאווירת בחירות, שבה הדגשת השונה והמייחד גוברת על ההקפדה על המסגרת המשותפת. אך נסיבות אלו לא הופכות את הסוגיות שתיארתי כאן לפחות קריטיות להצלחתה ולחוסנה של המדינה ולניהול יחסים נכון בין הרוב היהודי למיעוט הערבי.
כדי להשיג את המטרה צריכים אפוא לשנות כיוון. במקום לדון ב"חוק לאום" בגרסה כזו או אחרת, יש לפעול בשטח במשולב בכל הרמות: ההצהרתית-חוקתית, הפוליטית והחינוכית. התרכזות רק באחת מהן, מתוך התעלמות מן האחרות, לא תסייע. יש לייצר אווירה שתאפשר למנהיגים פוליטיים – ולא רק לאנשי שטח או מטה – לפעול לקידום פתרונות מעשיים של בעיות ממוקדות, ובה בשעה להחזיק בעמדות עקרוניות שאינן מתפרשות כ"שיתוף פעולה" עם קבוצה שיש לה עקרונות מנוגדים, או כ"כניעה" לעמדותיה. צריך לדבר על אזרחות משותפת בתוך ישראל. אזרחות זו צריכה לקבל משמעות אמתית גם ברמת השיח. בשמה מותר, רצוי וחשוב להצהיר הצהרות ולעשות פעולות שתומכות גם במסגרת המשותפת, ולא רק בקידום התפיסה, הנרטיב, והשאיפות של קבוצה אחת בציבור.
השאלה אינה רק של המנהיגים, אלא גם שלנו, האזרחים. ניתן את קולנו רק למנהיגים שיודעים לשלב בין מאבק נחוש וגאה לטובת האינטרסים הקבוצתיים השונים ובין שיתוף פעולה, מתוך כבוד הדדי, לטובת האינטרסים המשותפים. רק השילוב הזה יביא אותנו, את כולנו, לחברה פתוחה, דמוקרטית ומשגשגת.
* רות גביזון היא פרופסור בקתדרה ע"ש חיים ה. כהן לזכויות האדם באוניברסיטה העברית בירושלים, נשיאה מייסדת של מרכז מציל"ה ועמיתת מחקר בכירה במכון ון ליר בירושלים.
- 1לקריאת המסמך המלא של ההמלצות שהגישה פרופ' גביזון לשרת המשפטים ציפי לבני ראו רות גביזון, 2014. "עיגון חוקתי של חזון המדינה: המלצות לשרת המשפטים", נובמבר,http://www.metzilah.org.il/webfiles/files/gabizon.pdf.
