פלסטינים ויהודים חיים לרוב לא רק במרחבים גיאוגרפיים ופוליטיים נפרדים, אלא גם במרחבי תודעה וזיכרון שונים. כל קהילה שקועה בהנצחת גיבוריה וקורבנותיה, בעולם סגור שכמעט אינו קשור לעולמו של הצד השני. כפי שניסח זאת הלל כהן, "גיבוריו של האחד […] הם בהכרח הנבלים של הצד האחר"1הלל כהן, תרפ"ט: שנת האפס בסכסוך היהודי–ערבי, ירושלים: כתר ועברית, 2013, עמ' 394.; בצד השני כולם רוצחים צמאי דם ואילו מחננו טהור. היכולת לערער, ולו במעט, את התפיסות הללו, היא אחד האתגרים המרכזיים שעומדים לפתחנו, אם אנו רוצים לפעול לשינוי המצב הנוכחי. במאמר קצר זה אני מבקש לזהות אפיק פעולה אפשרי אחד ליצירת מרחבי זיכרון משותפים.
מתרפ"ט ועד אירועי מאי 2021, בעת גלים של אלימות רחוב בין יהודים לפלסטינים – להבדיל מאלימות צבאית מאורגנת – התרחשו כמעט תמיד גם מעשי הצלה: פלסטינים חירפו את נפשם כדי להגן על יהודים מתקיפות מצד פלסטינים אחרים; יהודים הגנו בגופם על פלסטינים מפני יהודים שביקשו לעשות בהם לינץ'. המקרים הללו כמובן אינם שכיחים, אבל הם נפוצים יותר ממה שרובנו משערים.
הנה כמה דוגמאות מכותרות בתקשורת בשנים האחרונות: "עברו לינץ' בכפר בצפון וחולצו ע"י תושבים ערבים" (רשת 13, 16.5.2021); "הם באו לאור עקיבא כדי 'להגן עליה מערבים', ומצאו עצמם מצילים ערבי מלינץ"' (הארץ, 26.5.2021); "הרופא הערבי הגן בגופו על הפצוע היהודי" (כיכר השבת, 13.5.2021); "סייע לערבים שהותקפו בים: 'אם לא הייתי מתערב – היו רוצחים אותם'" (Ynet, 26.8.2018). כאמור, זוהי תופעה שחוזרת על עצמה לאורך השנים: "נהגי מוניות הגנו בגופם על ערבים לאחר הפיצוץ בת"א" הייתה הכותרת בעיתון חדשות ב-11 בספטמבר 1990, בדיווח על נהגי מוניות בתחנה המרכזית שהגנו על עוברי אורח פלסטינים מפני תקיפות של יהודים. ויש דוגמאות רבות נוספות.
אלו הם סיפורים דרמטיים, מעוררי השראה – ולרוב נשכחים או מושכחים. רק מקצתם מוצאים את דרכם לתקשורת; יש שנותרים כפוסט נידח בפייסבוק או כשורה בספר, ורבים נשארים רק בזיכרונות אישיים או משפחתיים. מלבד כמה יוצאי דופן – הצלת יהודים בחברון בתרפ"ט, המקרה של בלה פרוינד שהגנה על פלסטיני שנתפס לאחר שדקר ילדים בשוק בירושלים ב-1992 – סיפורי ההצלה כמעט לא מותירים משקע בזיכרון הקיבוצי.
מה אפשר ללמוד ממעשי ההצלה הללו או ללמד באמצעותם? הנכחת סיפורי הצלה במרחב ובשיח הציבורי עשויה לתרום לחינוך מוסרי, ללמד ש"הם" לא כולם רעים – וגם ש"אנחנו" לא כולנו טובים. לעיתים סיפור על ישראלי שהגן על פלסטינים מתקיפה של ישראלים אחרים הוא הדרך היעילה ביותר להתמודד עם הכחשות של תקיפות כאלה. מלבד הערעור על הדימוי האחיד של הקהילות השונות, הנכחת מעשי ההצלה בשיח עשויה להעלות על נס את היכולת להתנגד לאלימות, לעיתים בהצלחה. במילים אחרות, מעשי ההצלה מראים לנו שיש אפשרות לסולידריות אנושית חוצת קהילות, גם בזמנים האיומים ביותר; שיש רוצחים גם בצד שלנו, ושלא כולם רוצחים בצד השני; ושלא חייבים לעמוד מן הצד לנוכח אלימות.
ובאופן רחב יותר, לסיפורים הללו הכוח לתרום להבנות שונות מהמקובל של המושג "גבורה": דמויות המצילות והמצילים עשויות לאתגר את ההנחה שהגיבור הוא זה שהורג באויב. האם מינה אלברט – שאת סיפורה מביא הלל כהן בספרו – שהצילה פלסטינים מלינץ' בידי יהודים בירושלים בתרפ"ט, תוכל להיות לגיבורה בעיני יהודים ופלסטינים כאחד, במקום או לצד הגיבורים ה"צבאיים"? אולי לא במהרה, בוודאי לא בעבור כולם; אבל כל עוד דמויות כאלו נעדרות כמעט לחלוטין מן המודעות ומן הזיכרון, קשה יותר לערער על תפיסות הגבורה הקיימות.
מדוע מעשי ההצלה אינם מוצאים את דרכם למרכז התודעה וההנצחה? אחת הסיבות היא בדיוק הפוטנציאל החתרני שלהם: איננו רוצים לערער את הנרטיב שלנו, לא רוצים לשמוע על רוצחים מקִרבנו ומצילים מקרבם. וגם יש מי שאינו רוצה לחגוג את ההצלה: בעיני ישראלים רבים המעשה של בלה פרוינד, למשל, ראוי לגינוי ולא לשבח. אבל חשוב להדגיש כי אין צנזורה מכוונת – הבעיה מתוחכמת יותר: סיפורי ההצלה אינם משתלבים במסורות הזיכרון הקיימות. אין לנו תבניות, נוסחאות, שלפיהן אפשר לעצב את סיפורי ההצלה. לכן, מעשי ההצלה בדרך כלל מתוארים באופן "רזה", ללא הקשר וללא אִזכור של מעשי הצלה קודמים – שלא כדיווח על מעשי אלימות, שמייד מעוצב בהתאם לדפוס היסטורי. המציל או המצילה אינם נמנים עם סדרת הדמויות המוכרות שבאמצעותה אנו ממסגרים אירועים ומבינים אותם: הקצין האמיץ, עובר האורח הנבהל, הצעיר חמום המוח וכדומה. הקושי למסגר את המצילים בדפוסים קיימים מקשה על שילובם במפת הזיכרון; לכן, גם כשהם עולים לאוויר לרגע, הם נעלמים מהתודעה הציבורית במהירות.
ישנה דוגמה נדירה ואולי ייחודית של הנצחה של מעשה הצלה, והיא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל – וגם על המגבלות של היוצא מן הכלל: בפורים 1992 עבד אל-ג'אני, תושב יפו, ניסה להגן בגופו על בני נוער יהודים שתקף בסכין פלסטיני מעזה. אל-ג'אני מת מפצעיו ועימו אילנית אוחנה, אחת הנערות שעליה ניסה להגן. שנה לאחר מכן נקרא רחוב קטן ביפו על שמו של אל-ג'אני, וגן סמוך נקרא "גן השניים", על שמו ועל שמה של אוחנה. אך אין בגן, לפחות לפי שעה, שלטי הסבר או פינת הנצחה מסודרת, ולכן המבקרים בו אינם יכולים ללמוד על ניסיון ההצלה. ההנצחה במקרה זה נוגעת רק להצלת יהודים מידי פלסטינים; והיעדר ההדדיות בולט בפרט על רקע הזנחתם של ערביי יפו ואפלייתם. אל-ג'אני לא הפך לדמות בולטת בזיכרון הלאומי היהודי או הפלסטיני, ונראה שלא נמצא מי שימשיך באופן שיטתי להפיץ את סיפור המעשה. אחד הלקחים מכך הוא שלהנצחת מצילים תהיה כנראה השפעה רבה יותר אם תתבצע כפעולה יהודית–ערבית משותפת. פעולה כזאת תסייע גם להימנע מהצגה מניפולטיבית של מעשה ההצלה, כפי שנעשה לפעמים בתקשורת וברשתות החברתיות, שלא פעם מציגות פלסטינים שסייעו ליהודים בבחינת "הערבי הטוב" שרק מוכיח שכל השאר רוצחים.
במקרים רבים, הניסיונות להצביע על עבר או על הווה של "דו-קיום" נוטים להיות נאיביים ולהתעלם מן הכיבוש ומן האלימות, כמו בפנייה הנוסטלגית למפגשים "על מנה של חומוס". סיפורי ההצלה חסינים יחסית לסטריליות התמימה הזו: הם נובעים מאימת הלינץ' ורוויים בה, הם נטועים באלימות ההדדית מעצם קיומם ומאלצים אותנו לחשוב על סולידריות ואנושיות דווקא על רקע האלימות ומתוכה, ואפשר למצוא אותם בשני הצדדים.
כאמור, ברובם המכריע של המקרים מעשי ההצלה אינם זוכים להתקבע במודעות ובשיח. אחת הסיבות היא היעדר פעולה מכוונת של סוכני זיכרון למען נושא זה; בלעדיה קשה לסיפור לשרוד בתחרות הקשה על תשומת לב היסטורית ועל משאבי ההנצחה. ואם מה שאינו מונצח נשכח, יש צורך במאמץ מודע ומכוון כדי להנכיח את מעשי ההצלה במפה התודעתית. אומנם, היבטים רבים של הנצחה תלויים בהחלטות של גופי המדינה הרשמיים, אבל יש מגוון אפיקים הפתוחים לחברה האזרחית. אפשר לקרוא מפעל כלשהו על שם מינה אלברט; אפשר להציב שלטי הסבר בגן השניים; אפשר להפיק סרט תיעודי על נהגי המוניות בתחנה המרכזית ב-1990; אפשר לבנות אתרי אינטרנט שיהיו בהם ערכות לימוד על מעשי ההצלה – יהיה מי שישתמש בהם. הנכחה רחבת היקף של סיפורי ההצלה במרחב התודעתי של פלסטינים וישראלים לא תביא את השלום, אבל היא עשויה לכרסם מעט בשנאה ובתפיסה החד-צדדית של האחר. בימינו אין לזלזל באפשרות הזאת.
- 1הלל כהן, תרפ"ט: שנת האפס בסכסוך היהודי–ערבי, ירושלים: כתר ועברית, 2013, עמ' 394.
