במאמר שפרסם בכתב העת "ארץ אחרת" לפני יותר מעשור כתב סלמאן נאטור דברים שכוחם יפה גם היום ואשר נכונים גם ליוצרים פלסטינים אחרים הכותבים בארץ וליוצרים יהודים-ישראלים שצמחו בתוך התרבות הערבית והיא חלק ממקורות השראתם הספרותית: "אני שייך לשתי התרבויות, הערבית-פלסטינית, מצד אחד, והעברית-ישראלית, מצד שני. התרבות הערבית-פלסטינית היא מרכיב בתרבות ערבית בת אלפי שנים וחולשת על גיאוגרפיה רחבה מאוד… אני שייך מבחינה תרבותית למרחב הגדול הזה, אני ניזון ממנו.
"היותי עברי-ישראלי הוא עוד מרכיב בזהותי… אני צרכן של התרבות העברית-ישראלית, ומשתמש בשפה העברית לא פחות מאשר בשפה הערבית… אני גם שותף ליצירה העברית המתהווה בארץ, בכתיבה ובהשתתפות בחיי התרבות היומיומיים… במובן הזה אני הערבי-הפלסטיני-העברי-הישראלי. האם יש בכך סתירה או פיצול זהויות? לא. אדרבה, כל אחת משתי התרבויות מפרה את השנייה ומעשירה אותה".
ספרו הזיכרון שוחח איתי והסתלק: חייו ומותו של השיח' מחורץ-הפנים הוא אסופה של טורים שפרסם בכתב העת הספרותי "אלג'דיד" לפני יותר משלושים שנה, בעת היותו העורך. זה איננו מחקר היסטורי על הנכבה, אלא רישומי זיכרון של אנשים שחוו אותה, כפי שסופרו למחבר בעל פה, כמסורת הסיפור הערבי העובר מדור לדור. הסיפורים סובייקטיביים ועברו עיבוד ספרותי שבו הבדיון לגיטימי ממש כמו הזיכרון ולא ניתן להפריד ביניהם.
כבכל יצירה ספרותית – לזמן ולמרחב תפקיד מרכזי כאן. הזמן הפלסטיני שהתרסק ב-48' והניסיון לחבר את השברים קשים מנשוא. המרחב השתנה ללא הכר, זרים חדרו אליו, שפה ושמות הוחלפו. נוכחות ההיעדר חזקה כמו כאבי הפאנטום של איבר שנגדע מהגוף.
המחבר חוזר שוב ושוב אל העבר, מנסה לשחזר את הזמן האבוד ההוא של לפני השֶבר ואת המרחב שנדמה כאוטופי, להדביקם אל ההווה ולהילחם בשכחה.
אנו מודים לסלמאן נאטור על שהעניק לנו את הזכות לפרסם פרק קצר מספרו, בתרגומו היפה של יהודה שנהב-שהרבני:
דרומה
הוא החזיק בידו יומן קטן. אצבעותיו רעדו, כאילו פצחו בריקוד. הוא הפך דפים ובכל רגע נדמה היה שהיומן עומד להישמט מידיו. הוא הידק עליו את אצבעותיו ואמר: "אם היומן הזה ילך, יסתלקו גם חיי. כבר חציתי את גיל השמונים. כל קורותיי מתועדים בו. אני אומר לעצמי: אני אמות, אבל ההיסטוריה תישאר כתובה. אולי יש אנשים שרוצים למחוק את ההיסטוריה. אבל הכול רשום ביומן".
הוא פותח בעמוד מסוים. הוא מעדיף להקריא. הבטנו בשיח' מחורץ הפנים. כאשר חייך התחדדו החריצים הפרושים לאורכן ולרוחבן של פניו. כאשר כעס היו הקמטים נעלמים מפניו הרושפות. במקומם בלטו אז עצמות הלסת והוורידים, שאותם הסתירה שכבת עור דקיקה. אצבעות ידיו רעדו גם כאשר כעס וגם כאשר חייך. מעת לעת הרים את קולו. ביומנו נמצאו סיפורים למכביר שגרמו לו להרים את הקול. לעתים אך לצרוח או לבכות. בפעמים אחרות התלוצץ על מר גורלו.
"סיפרתי לך על אלג'ליל. אבל המולדת אינה רק אלג'ליל. פעם היינו נוהגים להדרים לאורך חוף הים. היינו מעמיסים את הבהמות באלטנטורה לפני שקיעת השמש, ויורדים עד ליאפא ואלרמלה. רק עם רדת החשיכה היינו פורקים את המטענים מן הבהמות. היינו מעבירים לילה. שניים. שלושה. ארבעה, וחוזרים לכפר שלנו. הביקורים נערכו בדרך כלל אחרי עונת הקציר. היינו מביאים לתושבי רמלה מתנובת האדמה שלנו והם היו גומלים לנו בתנובתם. אני מתגעגע כל כך לעלות על חמור ולרכוב לאורך הים עד יאפא.
מה יגידו עליי? מסכן. מג'נון! אולי תתפוס אותי ניידת ותיקח אותי לתחנת המשטרה. יכו אותי ואחר כך יזרקו אותי לים. אני איש מבוגר. הושמתי לקלס וללעג פעמים רבות. כעת, כשהשיבה כבר זרקה בי, לא אסכים להשפלה. לא אני ולא ילדיי".
אין זה דבר פשוט לשכנע את השיח' להיכנס אל המכונית ולרדת איתנו דרומה. אמרנו לו: ניסע לאורך רצועת החוף ונפתח את חלונות המכונית. נשאף את אוויר הים המלוח. כאשר נתקרב אל אלרמלה נריח את ריח הלימון. תוכל גם לראות את צריחי המסגד. יא שיח', הישאר בחברתנו עוד יום או יומיים. הוא סגר את היומן והחליק אותו לכיסו. סידר בידיים רועדות את העקאל שעל ראשו. אחר כך נשען על מקל האלון ונעמד על רגליו.
לפתע תקף אותנו פחד שהוא ימות במהלך הדרך. עם מותו ייעלמו נופי המולדת. ומה אם היומן ייפול למים וייסחף עם הגלים? ההיסטוריה תלך לאיבוד. ואם היא לא תלך לאיבוד, היא תיוותר מושא לפרשנות לאלו שמתעניינים בה. ויהיו מי שיבינו אותה כפי שהם רוצים, ולא כפי שזוכר אותה השיח' מחורץ הפנים. ידיו אמנם רועדות אך הוא לא איבד את הזיכרון.
- סלמאן נאטור, 2014. הזיכרון שוחח איתי והסתלק: חייו ומותו של השיח' מחורץ-הפנים, תל אביב: רסלינג. מערבית: יהודה שנהב-שהרבני.
