מחקרים רבים נכתבו על ההתערבות הלשונית הנרחבת של השפה העברית בשפה הערבית המדוברת בישראל. מחקרים אלו מדגישים שהתערבות זו לא נבעה רק מן העובדה שהשפה העברית היא שפת רוב, אלא גם משום שהיא הייתה השפה השימושית בתהליך המודרניזציה של החברה הערבית הפלסטינית בישראל. מה עוד שידיעת שפה זו נחשבת מאז קום המדינה לאמצעי חשוב להגיע לרמה כלכלית, חינוכית ותרבותית נאותה בחברה הישראלית.
עם זאת, בחברה הפלסטינית בישראל עולים באופן תמידי קולות המזהירים מהתרחבות תופעת ההתערבות הלשונית העברית, וקוראים לשמור על טהרת השפה הערבית. השפה, בעיני אותם גורמים, איננה רק אמצעי תקשורת, אלא היא מרכיב חשוב בזהות הלאומית. קולות אלו קיבלו בוודאי עידוד מהקיטוב הפוליטי והחברתי הנובע מהסכסוך הערבי-הישראלי ומתחושת הקיפוח שהתלוותה אליו במישור האזרחי אצל האזרחים הפלסטינים בישראל.
על כן נשאלת השאלה: האם התערבות זו של השפה העברית בשפה הערבית המדוברת יוצרת באופן אוטומטי התערבות מקבילה של השפה העברית בשפה הערבית הכתובה? והאם התערבות זו ניכרת באותו היקף בכל הטקסטים הכתובים בערבית, או רק בסוגים מסוימים של טקסטים?
אין ספק שהשוני בין הטקסטים הכתובים יכול להביא להבדלים בתדירות ההתערבות, בהיקפה ובגיוון צורותיה, מאפייניה ורמותיה. אפשר לקבוע כמעט בוודאות שבטקסטים המתורגמים ישירות מהשפה העברית יש סבירות גבוהה להתערבות לשונית ולגיוון רב ברמות ההתערבות. זאת ועוד, גם בטקסטים המבוססים על תרגומים חלקיים או כאלה המושפעים ישירות או בעקיפין מהשיח העברי, כמו הטקסטים העיתונאיים העוסקים בנושאי אקטואליה בישראל, יש סבירות גבוהה להתערבות לשונית.
ומה באשר לטקסטים הספרותיים? ובכן, המבקרים והחוקרים הפלסטיניים הדגישו את חשיבות השפה ואת תפקידה בספרות הפלסטינית בישראל. חלקם אף טענו כי היא לא רק אמצעי ביטוי ברומן הפלסטיני המקומי, אלא היא לרוב תכלית בפני עצמה, כאמצעי התנגדות. לא פלא שתופעת ההתערבות הלשונית העברית בספרות זו לא זכתה לתשומת לב מספקת. ייתכן שהסיבה לכך היא שהתופעה נתפסת כשולית בעיניהם, או אולי בשל האמונה שלהם כי העיסוק בתופעה זו יכול להתפרש כהטלת ספק במעמד השפה הערבית וחשיבותה כאמצעי ביטוי של הזהות הפלסטינית.
עם זאת, פה ושם במהלך הדיון ביצירות ספרותיות מסוימות אנו מוצאים אמירות שמשתמעות מהן שתי עמדות מנוגדות כלפי תופעה זו. כמה מבקרים וחוקרים נוטים להפחית בערכה של תופעה זו על ידי קישורה לתופעות סגנוניות ואמנותיות למיניהן, ואילו אחרים מדגישים את עמדתם המסתייגת מתופעה זו, ומבהירים את תוצאותיה ואת סכנותיה לא רק לספרות הפלסטינית המקומית, אלא לחברה הפלסטינית כולה.
על כל פנים, ההתערבות הלשונית העברית לבשה צורות שונות בספרות הפלסטינית וגם ידעה תהפוכות במהלך השנים בהתאם לשינויים שחלו במישור הלשוני, הפוליטי והחברתי בחברה הפלסטינית. לדעתי, אפשר להבחין בין שלושה שלבים של צורות ומגמות של התערבויות לשוניות:
בין 1948 ל-1967: הסופרים הפלסטינים, שרובם היו בתקופה זו בעלי ידע מוגבל בשפה העברית, כמעט נמנעו משימוש במילים עבריות ביצירותיהם. רובם רצו מאוד לשמור על טוהרה וצחותה של השפה הערבית, אך הם גם היו מודעים לחוסר הידע בשפה זו בקרב קהל היעד שלהם, ועל כן חלקם הצביעו מפורשות על חוסר מיומנות הדמויות שלהם בשפה העברית. ולא רק זאת, אלא שהדמויות הסיפוריות היהודיות שהופיעו ביצירותיהם "דיברו" גם הן בערבית. לכן אנו מוצאים מעט התערבויות לשוניות עבריות ביצירות שפורסמו בתקופה זו, והן מתבטאות בעיקר בהופעת מעט מאוד מילים עבריות.
בין 1967 לאמצע שנות השמונים של המאה העשרים: בתקופה זו התרחב הידע בשפה העברית בקרב אנשי הרוח הפלסטינים, אך בד בבד התגבר גם החשש אצלם מחלקה של השפה העברית בשיח האידיאולוגי הציוני-ישראלי המנסה למחוק לחלוטין את הנרטיב הפלסטיני. לכן הם ניסו לקרוא תיגר על השפה העברית כשפת רוב, לא רק על ידי הדגשת העושר הלשוני של השפה הערבית, יופייה וגמישותה, אלא גם על ידי שימוש אירוני וסרקסטי במילים ובמונחים עבריים המייצגים באופן מובהק את השיח הציוני-ישראלי. אחד הדברים שהדאיגו מאוד את הסופרים הפלסטינים הוא החלפת שמות המקומות הערביים בשמות עבריים. בעיניהם, החלפת שמות המקומות הערביים בשמות עבריים מקראיים או חדשים היא חלק מהפקעת הזהות של המקום ומנישול הפלסטיני ממולדתו, והיא איננה פחות חמורה בעיניהם מגירושם של אלפי פלסטינים ממולדתם ומשינוי אופייה ההתיישבותי של הארץ.
מאז אמצע שנות השמונים של המאה העשרים: בתקופה זו העמיקו האזרחים הערבים את הידע שלהם בשפה העברית, הן באמצעות הלימודים הפורמליים והן על ידי החיכוך המתמיד עם החברה היהודית בכל תחומי החיים. בעקבות זאת התרחבה במידה ניכרת ההתערבות הלשונית העברית בשפה הערבית המדוברת ואף בשפה הערבית הספרותית הכתובה. ההתערבות ברובד הלקסיקלי עברה בשלב זה שינוי ניכר, שכן כעת נעשה שימוש לא רק במילים עבריות האופייניות לחברה הישראלית, אלא גם במילים עבריות שאין להן ייחודיות מסוימת, שאפשר למצוא להן בקלות אקוויוולנטים ערביים. זאת ועוד, ההתערבות כללה כעת גם תרגומי שאילה רבים ומבנים לשוניים ותחביריים השאולים מהעברית. ההתערבות נעשתה גם ספונטנית יותר ופחות אירונית. הדבר נבע, כנראה, בעיקר מהתפשטות ההתערבות הלשונית העברית בשפה הערבית המדוברת, אך גם בגלל התקרבותם של סופרים לא מעטים למצב של דו-לשוניות עברית-ערבית במציאות הלשונית היומיומית שבה הם חיים.
לבסוף, אפשר לומר כי תופעת ההתערבות הלשונית העברית איננה רק מנת חלקה של הספרות הפלסטינית בישראל, אלא היא החלה להופיע גם ביצירותיהם של סופרים פלסטיניים בגולה ובגדה המערבית וברצועת עזה. ואולי לא נגזים אם נאמר שתופעה זו נעשתה אחד מסימני ההיכר של הספרות הפלסטינית בכלל.
מקורות
أبو بكر، وليد، 2003. تجليات الواقع في الفن القصصي: قراءات نقدية، رام الله: مركز أوغاريت الثقافي.
خمايسي، راسم محيي الدين، 2013. "أسماء المواقع في بلادنا بين الماضي والحاضر"، المجلة (مجمع اللغة العربية في حيفا)، 4، ص 35-63.
الديك، نادي ساري، 2001. علامات متجددة في الرواية الفلسطينية: دراسة تحليلية نقدية، الجزء الأول، عكا: مؤسسة الأسوار.
كيال، محمود، 2010. "التداخل اللغوي العبري في الأدب الفلسطيني في الأدب الفلسطيني المحلي"، المجلة (مجمع اللغة العربية، حيفا)، ع 1، ص 167-186.
الناشف، تيسير، 1989. "لغتنا العربية المحكية واستخدام عبارات عبرية فيها"، المواكب، ج 6 ع 9-10، ص 42-45.
Abdeen, Wael Abed Lafi, 2002. "Sociolinguistic Aspects of Variation and Change in the Language of the Village of Silwan", Ph.D. dissertation, Bar Ilan University.
Amara, Muhammad Hasan, 1999. Politics and Sociolinguistic Reflexes: Palestinian Border Villages, Amsterdam and Philadelphia: John Benjamins.
Koplewitz, Immanuel, 1990. "The Use and Integration of Hebrew Lexemes in Israeli Spoken Arabic," in Durk Gorter, Jarich F. Hoekstra, Lammert G. Jansma, & Jehannes Ytsma (eds.), Fourth International Conference on Minority Languages, Clevedon, UK: Multilingual Matters, vol. 2, pp. 181–195.
Talmon, Rafael, 2000. "Arabic as a Minority Language in Israel," in Jonathan Owens (ed.), Arabic as a Minority Language, Berlin and New York: Mouton de Gruyter, pp. 199–220.
Weinreich, Uriel, 1953. Languages in Contact: Findings and Problems New York (S.N).
ד"ר מחמוד כיאל הוא ראש החוג ללימודי הערבית והאסלאם באוניברסיטת תל אביב.
