מקובל לומר כי הדמוקרטיה נבחנת ביחס המדינה למיעוט שחי בתוכה. הפוליטיקה בישראל ויחסה לקבוצת המיעוט שלה, האוכלוסייה הערבית, אין להם אח ורע בעולם הדמוקרטי. ההפליה המתמשכת וההדרה ממעגלי קבלת ההחלטות מעוררות ייאוש בקרב האזרחים הערבים, ועם זאת יש בקרבם רצון עז להשתלב בחברה ובכלכלה ולחפש אפיקי שילוב חדשים. הכעס והמרירות על המשך המצב הקיים אינם מופנים רק כלפי קברניטי המדינה ומוסדותיה, אלא גם כלפי ההנהגה הערבית, שאיננה מצליחה לחלץ את האוכלוסייה ממצבה העגום.
האם הנבחרים הערבים לכנסת באמת יכולים לעשות יותר ולהשיג יותר לטובת בוחריהם? התשובה היא בהחלט כן. הדבר מצריך שינוי פאזה, שינוי סדר יום, שינוי תפיסות. יש צורך בהתייחסות רצינית יותר לאזרחות שלנו. אי-אפשר להמשיך ללכת עם האזרחות הישראלית ולהרגיש בלי. הפוליטיקה הערבית אינה יכולה להמשיך להיות רק מגיבה ולא יוזמת. היא מוכרחה לדבר אל כלל אזרחי המדינה ולא רק אל הערבים. זירת הכנסת נעשתה זירת התגוששות והתנצחויות בלבד, ולא זירה לדיאלוג ולבניית קואליציות שיביאו לחקיקת חוקים שמיטיבים עם האזרחים הערבים. פוליטיקה זו מצטיירת בעיני רבים, ערבים ויהודים כאחת, כפוליטיקה לעומתית; פוליטיקה של מחאה ושל צעקות.
מאז אירועי אוקטובר 2000 לא שינו חברי הכנסת הערבים דבר בעבודתם הפרלמנטרית ולא חידשו בה דבר. החברה הישראלית היא חברה דינמית, ואילו החברה הערבית, ובייחוד הפוליטיקה הערבית, קופאת על שמריה. שינוי סדר היום נתפס כמעט כבגידה. על ההנהגה הערבית להביא בחשבון את השינויים החברתיים והכלכליים שעוברים על האזרחים הערבים במדינה. ישנו מעמד ביניים ערבי שמתחזק ורוצה בשילוב. הוא אמנם מצליח להבקיע חומות בכלכלה הישראלית, אך זקוק לסיוע אזרחי מצד מנהיגיו. כמה דוגמאות לנושאים שההנהגה הערבית הזניחה בכנסת ה-18:
• הנגב. סכנת הפקעת עשרים אלף דונם בגליל ב-1976 הובילה את תופיק זיאד וחבריו ליום האדמה הראשון. והיום ממשלת נתניהו עומדת להפקיע כחצי מיליון דונם מן הבדואים באמצעות אימוץ תוכנית פראוור, וקולם של חברי הכנסת הערבים בקושי נשמע.
• התיקון לחוק האזרחות. העברת התיקון לחוק זה פגעה באלפי משפחות פלסטיניות. מה עשו המפלגות הערביות? מדוע הן משאירות את המאבק בנושא חשוב זה לחברה האזרחית הערבית ואינם פועלים נגדו?
• השירות הלאומי. מדוע להסתפק בהתנגדות למיזם הממסדי? למה לא להציע חלופה ערבית פטריוטית, בניהול ערבי, שבסופו של דבר תשרת את האזרחים הערבים עצמם ותשפר את מעמדם? יש לציין שאלפי צעירים ערבים לא נענו לקריאות הפוליטיקאים וכבר משרתים במיזם הממסדי של השירות הלאומי.
• האלימות הגואה בחברה הערבית. בעיה זו מחייבת טיפול שורש רציני. אי-אפשר להסתפק רק בהאשמת המשטרה, גם אם היא מוצדקת חלקית. היו אמנם כמה יוזמות בתחום זה בכנסת ומחוצה לה, אבל השפעתן מועטה.
• המחאה החברתית. המחאה בישראל עברה לידם של האזרחים הערבים אף שאנו הנפגעים הראשונים מהמצב הכלכלי בישראל. מדוע אנחנו כמעט תמיד חושבים על ה"נגד" ולא על ה"בעד"? מדוע לא הייתה קריאה מפורשת של ההנהגה הפוליטית הערבית להצטרף למחאה?
זאת ועוד, צריך להודות שהאביב הערבי עובר לידנו זה שנתיים, וכל מה שלקחנו ממנו הוא התגברות השיח העדתי: מוסלמי ונוצרי, שיעי וסוני, דרוזי ובדואי. כיום אי-אפשר להרכיב רשימות לכנסת בלי להביא בחשבון את העדתיות הזאת. פעם עשינו את זה בבושה, היום בלי בושה. ההשתייכות העדתית היא שקובעת במפלגות שאמורות להיות דמוקרטיות.
דרוש סדר יום חברתי
סדר יום חדש מחייב חיזוק שיח אזרחי על חשבון השיח הלאומי, בלי נטישת הלאומי. האזרחים הערבים מאותתים למפלגותיהם, בייחוד בעשור האחרון, על הצורך לשנות ולהשתנות. אחדות השורות והליכה משותפת ברשימה אחת הן משאת נפשם של המצביעים הערבים, אך זה מעולם לא נוסה כאן. בדיקה זהירה מראה שהצבעת חברי הכנסת הערבים במליאת הכנסת ובוועדות היא הצבעה זהה המתקרבת למאה אחוז! אז מדוע הם אינם מתלכדים כדי לחזק את כוחם-כוחנו?
נוח למתנגדי ההליכה המשותפת לטעון שאחדות פוגעת בייצוג ובמגוון הדעות בחברה הערבית, אך טיעון זה מופרך מול המציאות שאנו מתמודדים עמה כמיעוט מודר ומופלה. הוא אינו מביא בחשבון את המשקל המוסרי ואת האינטרסים של מיעוט לאומי. האם למשל חבירה לרשימה אחת לא תפחית את הסיכוי לפסילת רשימות או חברי כנסת פרטיים? האם העלאת אחוז החסימה לא תפגע בייצוג הערבי המפוצל? יתרה מזאת, טיעון זה נגד האיחוד איננו מדעי ואיננו מעיד על למידה מניסיונם של מיעוטים לאומיים אחרים בעולם. מיעוט דוברי הגרמנית בצפון איטליה, למשל, המונה כחצי מיליון תושבים בלבד במדינה ענקית של שישים מיליון, בוחרים במחוזם האוטונומי, דרום טירול, רשימה אחת ומשיגים הישגים רבים במדינתם. וזו רק דוגמה אחת.
הפוליטיקה הערבית בישראל סובלת ממצור כפול – מצור חיצוני שהממסד הישראלי מטיל עלינו, ומצור פנימי שאנחנו מטילים על עצמנו. ברור לנו שגבולות האזרחות הישראלית חופפים לגבולות הלאום היהודי ולא לגבולות הגיאוגרפיים המוכרים של המדינה. יש סתירה מובנית בין יהדותה של המדינה ובין היותה דמוקרטית. מי שמחכה שישראל תהפוך לדמוקרטיה מלאה יתאכזב, אולם גם במציאות היום אפשר להגדיל ולהגביר את ההישגים של אוכלוסיית המיעוט במידה ניכרת.
ולבסוף נשאלת השאלה: על רקע התחזקות הפרסונליזציה והנסיגה מאידיאולוגיה בפוליטיקה הערבית, ולאור הרצון העז של האזרחים הערבים להשיג יותר הישגים חומריים שהמפלגות הערביות לא יכולות לספק, איך ייראה עתידו של המיעוט הערבי בישראל? מה יהיה מצבם של אזרחים אלו בעוד חמש או עשר שנים? האם נראה תהליך ממסדי גובר של שילוב מעוות מעל ראשיהם של חברי הכנסת הערבים וההנהגה הערבית? האם זה יוביל לסוף עידן המפלגות הערביות? ימים יגידו.
* ד"ר ת'אבת אבו ראס הוא מרצה לגיאוגרפיה פוליטית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ומנהל משרד "עדאלה" בנגב.
