לחפש את שורשי הסכסוך
כפי שמעידה החלטת הקבינט של ממשלת נתניהו השישית המתוארת לעיל, תהליך "הלבנת" הקולוניות הלא חוקיות בגדה המערבית פותח פרק חדש ב-2023. זוהי נקודת פתיחה הולמת לחיבור הקצר שלפנינו, שבו אטען שאימוץ של מסגרת ניתוח קולוניאלית הכרחי להבנת הסכסוך הציוני–פלסטיני, ובהשלכה – גם לפתרונו הדו-לאומי. זו איננה רק הבנה היסטורית או רעיונית; זו תפיסה המחייבת תכנון פעולות של דה-קולוניזציה למען פיוס אפשרי ופירוק משטר האפרטהייד המתגבש בין הירדן לים.
אחת הסוגיות המרכזיות בפתרון סכסוכים היא איתור שורשיהם, כלומר סיבות העומק להיווצרותם ולהתמשכותם. הניסיונות לדלג על סיבות אלה מוּעד בדרך כלל לכישלון, כמוהו כחבישה של פצע מוגלתי בלי לנקותו. יתרה מזו, התעלמות מגורמי העומק לסכסוך מולידה תרבות של הכחשה והטעיה, אשר הופכת עם השנים למכשול בפני עצמו.
עד לאחרונה, ולאורך למעלה משבעה עשורים, הגישה הרווחת הייתה שמוקד הסכסוך בארץ הוא מאבק גבול בין שתי תנועות לאומיות שבמסגרתו מתקיים כיבוש ישראלי זמני של שטחים פלסטיניים, ושסיומו כרוך ביצירתן של שתי מדינות השוכנות בשלום זו לצד זו. גם הקהילה הבינלאומית והחוק הבינלאומי עדיין תומכים בחלוקת הארץ לשתי מדינות אתנו-לאומיות. תובנה זו מעוותת את הדינמיקה של הסכסוך, שכן על בסיסה מתעלם השיח השולט בתקשורת, באקדמיה, בפוליטיקה, ואפילו ברוב ארגוני השלום, משני גורמי עומק חשובים לא פחות: תהליך הקולוניזציה הנמשך של פלסטין, והריבוד האתנו-מעמדי. בחיבורי זה אגע בגורם הראשון ובצורך בהנעה של תהליך דה-קולוניזציה כתנאי לפיוס במולדת המשותפת.
התהליך הקולוניאלי
ישנם כמה סוגים של קולוניאליזם, בעיקר צבאיים וכלכליים. כאן אתמקד בקולוניאליזם מיישב (settler colonialism), שהוא סוג מובחן ונפוץ של קולוניאליזם, המוגדר כתהליך מאורגן שבו קבוצה או מדינה משתלטת על אזור, על תושביו ועל משאביו, מיישבת אותו בחברי הקבוצה הפולשת ומנהלת אותו בהנהגת מדרג גזעני. בתהליך זה האוכלוסייה הילידית לרוב נדחקת, מגורשת ומאבדת את מרבית שטחיה, משאביה וכוחה הפוליטי. התהליך הקולוניאלי יכול להיות חיצוני – מעֵבר לגבולות המדינה, ואז הוא מוגדר פשע מלחמה; או פנימי – כלפי אוכלוסיות ילידיות מוחלשות, שבמהלכו נגרמת פגיעה חמורה בזכויות אדם אישיות וקולקטיביות, ומתבצע מיסוד ארוך טווח של משטר אפרטהייד – כמו בדרום ארצות הברית, צפון אירלנד או דרום אפריקה. בתקופה המודרנית, תהליכים קולוניאליים מיישבים ברחבי העולם הבעירו סדרה ארוכה של עימותים רצחניים שחלקם מבעבעים עד היום. בארץ, תהליך מתמשך של קולוניאליזם מיישב חיצוני ופנימי עומד בבסיס הסכסוך הציוני–פלסטיני עד היום, כפי שעולה מן הידיעה על דבריו של נתניהו אשר להסדרת "ההתיישבות הצעירה" שבה פתחנו.
חשוב לציין שבניגוד לקולוניאליזם כלכלי או צבאי, שפתרונו בא בדרך כלל עם הסתלקות הכוח הכובש – כפי שהיה למשל בהודו, בניגריה, באינדונזיה או באלג'יריה – במדינות שהוקמו בתהליך של קולוניאליזם מיישב, האוכלוסייה המיישבת נשארת. אוכלוסיית המתיישבים היא גורם מרכזי בתהליך הפיוס, כפי שמתרחש בעשורים האחרונים בדרום אפריקה, בצפון אירלנד, בניו זילנד, באוסטרליה, במקסיקו או בבוליביה. תובנה זו חשובה כדי להרגיע את חששם של היהודים מדרישה לא לגיטימית להסתלקותם מהארץ. כמו במדינות מתיישבים אחרות, על פיוס אמיתי לכלול הכרה הדדית על כל ממדיה.
קולוניאליזם בארץ?
האיור שלהלן מציג תהליך עקבי ועמוק של קולוניזציה יהודית של הארץ שבמסגרתה הוקמו כמעט 1,200(!) יישובים יהודיים, שכמה עשרות מהם פונו. בד בבד הרסה ישראל כ-450 יישובים פלסטיניים; גירשה כשני שליש מבני העם הפלסטיני, שהיו לפליטים במהלך ה"נכבה" של 1948 ואיבדו את אדמותיהם למדינה המיישבת; וחסמה את שיבתם לאדמתם. לאחר 1967 המשיך ייהוד המרחב והתבסס על כיבוש צבאי מעבר לגבול, הפקעת קרקעות, הקמת כ-250 התנחלויות, וסיפוח דה-פקטו של אזור סי.
למִסגור המושגי של הציונות כקולוניאליזם מתלוות שתי הסתייגויות. ראשית, רוב היהודים הגיעו לארץ במחצית הראשונה של המאה העשרים כפליטים חסרי בית, חלקם לאחר רצח עם מחריד. לכן אפשר לכנות את המפעל הציוני בתחילתו "קולוניזציה של פליטים". מצב דברים זה השפיע מאוד על תחושת הצדק של הציונות ועל תמיכתן של מעצמות המערב בה. שנית, שלא כברוב המדינות הקולוניאליות, הסכסוך כאן לא הוכרע. העם הילידי הפלסטיני ממשיך להיאבק בתהליך הייהוד וחותר להגדרה עצמית.
עקב הנסיבות ההיסטוריות והגיאוגרפיות ומדיניות העליונות היהודית, נוצרו תחת המשטר מעמדות שונים של ערבים פלסטינים – כולם נחותים ממעמדם של היהודים – ובהם פליטים, נתינים תחת כיבוש או מצור, נתינים תושבים בירושלים ואזרחים מדרג ב' בישראל. המוסדות הישראליים-יהודיים – כגון הממשלה, הכנסת, צה"ל, קק"ל, הסוכנות היהודית, החטיבה להתיישבות, רשות מקרקעי ישראל, התנועות המיישבות ועוד – ממשיכים לנהל את המרחב בין הירדן לים אגב הדרה כמעט מוחלטת של מחצית מתושבי הארץ הפלסטינים.
מוסדות אלה הם התשתית העמוקה לאופיו הקולוניאלי המתמשך של הסכסוך, אשר מפורר את ההבדלים החוקיים בין השטחים "המקולנזים" לבין ישראל גופא, ומעצב את אופייה המשטרי של ישראל לא רק כמדינה יהודית אלא כמדינה מייהדת. כאמור, במסגרת זו מתמסד בדור האחרון משטר של אפרטהייד דה-פקטו בין הירדן לים, אשר באמצעותו מבקש המיעוט היהודי בארץ לבסס את עליונותו על בסיס חוק הלאום מ-2018, המבצר עליונות זו כערך חוקתי עליון. ניסיונותיה של ממשלת נתניהו השישית להחליש את הרשות השופטת באים להקל על המהלך שאפשר לכנותו השלטת עריצות המיעוט.
דה-קולוניזציה ופיוס
מדוע חשובה ההכרה בממד הקולוניאלי? בקצרה, משום שדינמיקת ההשתלטות וההתיישבות הקולוניאלית ומיסודה כמבנה העומק של המדינה הם ליבת הסכסוך. מחקרים רבים מצביעים על הקשר בין משטרים קולוניאליים פנימיים ובין גלים של התנגדות, שנאה וטרור. הגדרתם של קולוניאליזם ואפרטהייד פשעים בחוק הבינלאומי מאירה באור בוהק את השפל המוסרי העולה מהם. גם הניסיון העולמי – למשל בצפון אירלנד, בקנדה, בדרום אפריקה, בקוסובו, באוסטרליה או בניו זילנד – מראה שמבחינה פוליטית חלה התקדמות ניכרת לקראת פיוס רק כאשר ממדים קולוניאליים הוחלשו ולבסוף אף בוטלו בחלקם.
ובישראל/פלסטין? גם כאן, אין דרך לעקוף דה-קולוניזציה כחלק מיצירת נתיבים לפיוס שיהיה חייב לכלול הפסקה של ההתפשטות והעליונות היהודית על כל ממדיהן. מובן שזוהי מטרה הנראית רחוקה כמו מזרח ממערב בימים אלה, אך היא הכרחית כדי להניע תהליך פיוס אמיתי ויציב.
נקודת מפתח לקבוצת הדיון הנוכחית היא שעל דה-קולוניזציה אפקטיבית לכלול רכיבים משמעותיים של שיתוף, ועל מרב הקבוצות המתגוררות בארץ לקחת בה חלק. היבט זה דורש הקמת מסגרות ובריתות משותפות לשני העמים בחברה האזרחית, באקדמיה, באגודות המקצועיות, במסגרות על-דתיות ואף בגופים הרשמיים. בתוך כך הכרחי שתתקיים הן הכרה יהודית מלאה בזכויות הפלסטינים והן הכרה פלסטינית בזכויות היהודים בארץ ובצלקות ההיסטוריות העמוקות שהם נושאים. לטעמי, מעבר לזניחת המאבק האלים ולקבלה מודעת של תחולתו של החוק הבינלאומי המכיר בזכויות שני העמים, ציר המפתח לפיוס הדדי הוא טיפוח קשר דו-לאומי היסטורי, רגשי, תרבותי, נופי ופוליטי למולדת המשותפת.
חזון הדה-קולוניזציה מצריך רפורמות מקיפות כמעט בכל תחומי המשטר, שאותן לא אוכל לפרט במסגרת מוגבלת זו. אדגיש כאן את הצעד ההכרחי הראשון, שהוא שינוי השיח ומיקודו בשינוי אופיו הגזעני של המצב הקולוניאלי ומשטר האפרטהייד המתפתח ממנו. את השיח המחודש יש לטפח במסגרות משותפות כגון מכון ון ליר, התארגנויות חברתיות, קמפוסים אקדמיים או תנועות פוליטיות כמו "ארץ לכולם"; קבוצת הלמידה הנוכחית היא דוגמה חיה לשיח שכזה. זיהוי שורשי הסכסוך הקולוניאליים ותיקונם הם בסיס להתחלה אמיתית של תהליך פיוס החיוני להבטחת עתידם של היהודים והפלסטינים במולדת הדו-לאומית המשותפת. אין עתיד אחר.
