"האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל איננה קבוצה שולית בחברה הישראלית. מדובר באוכלוסייה שהיא בשר מבשרה של הארץ הזו, אוכלוסייה מגובשת בזהות לאומית ותרבותית משותפת שתמיד תהיה מרכיב יסודי בחברה הישראלית" – כך הצהיר הנשיא ראובן ריבלין בכפר קאסם ב-26 באוקטובר 2014 בעת שהשתתף בטקס הזיכרון לטבח שבוצע בכפר לפני 58 שנה.
התייצבותם של הנשיא ורעייתו בראש מורכן מול האנדרטה שעליה חרוטים שמות הנרצחים בערבית, הניצבת ברחוב הראשי של כפר קאסם, היא מעשה נועז באווירה הפוליטית הנוכחית. תמונת הנחת הזר, כשבצדו האחד של הנשיא ראש העיר עאדל בדיר ומייסד התנועה האסלאמית שיח' עבדאללה נימר דרוויש ובצדו השני מזכירו הצבאי תא"ל חסון חסון הדרוזי, שווה אלף מילים. אך גם המילים היו חשובות מאין כמותן. בנאומו הארוך של הנשיא נאמרו דברים מפורשים שטרם נשמעו מפי אישיות ישראלית כה בכירה: הכרה בכך שהערבים הם מיעוט לאומי ושאין לצפות מהם "לשיר את התקווה בעיניים נוצצות"; הכרזה שהארץ היא ביתם ומולדתם כפי שהיא מולדתו של העם היהודי; אמירה נחרצת בדבר הצורך החיוני לשותפות אמת בין שני העמים; וקריאה אמתית, שלא מן השפה אל החוץ, להיכרות, למפגש, ללימוד השפה הערבית ולהבנה תרבותית הדדית. הנשיא גם הדגיש ביום הזיכרון לטבח כפר קאסם כי "חובה עלינו ללמד את הדורות הבאים את הפרק הקשה הזה ואת לקחיו", הצהרה שרק פוליטיקאים יהודים מעטים היו שותפים לה במשך ששת העשורים שחלפו מאז.
למרבה הצער, הנאום לא עורר מספיק תשומת לב בתקשורת ובציבור, אלא אדישות בקרב ערבים ותגובות זועמות מימין ובטוקבקים של יהודים, כולל תמונה של ריבלין חובש כאפייה, שהזכירה את ימי ההסתה האפלים של לפני רצח יצחק רבין. "האתגר הקשה והחשוב מכולם המונח לפתחנו הוא בהתמודדות עם החשדנות, השנאה והעוינות שבין המגזרים", אמר הנשיא, וכאילו לא רק אל הנוכחים באולם דיבר, אלא גם אל שרי הממשלה המטפחים רגשות אלו חדשות לבקרים. נאום זה מיתוסף לשורה של אמירות פומביות דומות שלו בזמן הקצר מאז נכנס לתפקידו ולמעשים סמליים, דוגמת הסרטון המשותף נגד גזענות והפליה, שבו צולם עם ילד ערבי מיפו שנוּדה חברתית עקב שונותו.
צילום: מארק נוימן, לשכת העיתונות הממשלתית
ובהתרסה נוספת נגד אנשי הליכוד המתכנסים בצל תמונת זאב ז'בוטינסקי אך רחקו ממשנתו הליברלית, ציטט ריבלין את מורו ורבו שאמר לפני כשמונים שנה: "הריני נכון להישבע בשמנו ובשם כל נכדינו כי לעולם לא נפעל בניגוד לעקרון שוויון-הזכויות ולעולם לא ננסה לדחוק מישהו מארצנו". היכן הם אותם נכדים? זעק הסאב-טקסט של הנאום ושלח אותם לעיין בכתבי ז'בוטינסקי.
ובדומה לעמדה שמביע פרופ' אסעד גאנם בריאיון המתפרסם בגיליון זה, גם הנשיא סבור שהשותפות היהודית-ערבית בתוך ישראל עשויה להשפיע על הפתרון המיוחל לסכסוך עם הפלסטינים, ולאו דווקא להפך: "כינון השותפות בינינו הוא צורך קיומי. היחסים בין המגזר הערבי ליהודי ישפיעו השפעה מכרעת על עתידנו, על הכלכלה הישראלית, וגם, כך אני מאמין, על הסיכוי להגיע ליישוב הסכסוך בין ישראל לעם הפלסטיני". ואם נזדקק שוב לקריאה בין השורות ייתכן שאפשר למצוא כאן רמז לאופי הפתרון שבו תומך הנשיא, שכידוע אינו מחסידי הססמה "שתי מדינות לשני עמים". האומנם מרמז ריבלין בעומדו בכפר קאסם כי כפי שמצווה עלינו לחתור לחיים של שוויון והרמוניה בין יהודים לערבים בתוך הקו הירוק, מתוך כיבוד השוני הלאומי והכרה בו, כך יהיה גם במדינה המשותפת העתידית שתקום בין הים לנהר? הוא לא אמר זאת במפורש, אך יש להניח כי בעתיד יאזור אומץ ויבחר עיתוי מתאים להביע בגלוי גם עמדה שנויה במחלוקת זו.
נכון שאפשר למצוא בדברי הנשיא גם כמה אמירות שגרתיות ואף כאלה שירגיזו מי מן הצדדים, אולם הזמן והמקום שנבחרו להשמעת הנאום והנחרצות שבה דיבר ריבלין על אזרחותם הישראלית הברורה של הערבים בישראל, ללא סימני שאלה וללא תנאים, הופכים את הנאום הזה לטקסט שחובה לשוב ולקרוא בו, לשוב וללמוד אותו ולצטט ממנו בכל עת.
ולבסוף, הנאום מצטיין גם בכך שהוא מביע תקווה ולא ייאוש, חלום אופטימי ולא סיוטי לילה. בניגוד לנאומי ההפחדות, האיומים, ההסתה והאתנוצנטריות היהודית שהורגלנו להם מפי ראש הממשלה ומפי חברים בכירים בסיעתו ובממשלתו, פנה הנשיא ריבלין, שבקהל שומעיו ישבו גם תלמידי תיכון מכפר קאסם ומהרצליה, אל בני הדור הצעיר והביע אמונה כי בידם להביא לשינוי וכי הם-הם נושאי הדגל של המאבק באלימות ובקיצוניות: "אני מאמין בלב שלם שאם נפנים שאין לנו בררה אחרת, שאם נישא באחריות המשותפת לעתידנו, היחסים בינינו יוכלו להפוך ממוקד של חיכוך למקור של עוצמה; לסמל ליכולתם של ערבים ויהודים, ליכולתנו, בני אברהם, בני יצחק וישמעאל, ללמוד לחיות יחד".
