בחרנו באמנות הפלסטית הפלסטינית בישראל לנושא הגיליון הנוכחי של מנבר: במת ון ליר לדיון ולמחקר על יהודים ופלסטינים בישראל, בתקופה שבה סוערות הרוחות סביב שאלת מעמדו של האדם (האזרח) הפלסטיני ומקומו במרחב הציבורי הישראלי. גיליון מיוחד זה אינו חותר להעלות את סוגיית היצירה בתחומי האמנות הפלסטית, מגמותיה, והתמות השונות שלה בתגובה על הטענות אשר מטילות ספק בקשר של היוצר עם חברתו, או בתגובה לטענות אחרות שלפיהן האמן הפלסטיני עוסק בעיקר בהדגשת העובדה שהוא חלק מעם בעל זהות לאומית ותרבותית ייחודית. ענייננו כאן הוא בהכרה ובגילוי של מחוזות בלתי נודעים ביצירתם של אמנים ואמניות אשר מעלים סוגיות חשובות בעיצוב הזהות האמנותית הייחודית של כל אחד ואחת מהם. הזהות האמנותית הזאת החלה לפרוץ את גבולות התחום המקומי ואף חותרת להגיע אל העולם הרחב, למרות מצב המצור וההגדרות הפוליטיות הרדוקטיביות של הערבים החיים בישראל: ישראלים, ערביי 48', הפלסטינים של ה"פְּנים" וכדומה. הגדרות אלה ממעיטות בערכם של הפלסטינים והפלסטיניות בעלי האזרחות הישראלית, ובכללם האמנים והאמנויות הפלסטינים, והופכות למעין כתב אשמה נגד הפלסטיני שחי על אדמת אבותיו, שמולו הוא חייב להגן על עצמו.
הגיליון הנוכחי כולל סקירות של יצירות שונות אשר חותרות לפרק את הנוסחה הקשה של האמנות הפלסטית המודרנית, זו הסובבת סביב צירי החומר, הפורמציה והטכניקות. הרעיון פוקד את רוחו של האמן היוצר ואינו מניח לו עד שהופך ליצירה קונקרטית, ומתוכה בא הוויכוח העיקרי על ביקורת האמנות והתפקיד שלה במעשה האמנותי.
בגיליון מאמרים העוסקים בענפים הרבים והמגוונים של האמנות הפלסטית הנעדרת מעצם מהותה תבנית אחידה. במאמר הראשון מנתח אסמאעיל נאשף את הניסיונות של האמן הפלסטיני לחדור אל האבסטרקטי תוך כדי עמידה מול הריאליזם – שתי פרספקטיבות מנוגדות או שמא שני צדדים של אותו מטבע.
מאמרה של טל בן צבי עוסק בניסיונות של האמן הפלסטיני לפרוץ את הגבולות אשר ממסגרים אותו, וזאת באמצעות ההשתתפות בתערוכות "החג של החגים", והתפקיד שממלא המקום בעיצוב בזהותו הייחודית של האמן הפלסטיני בישראל. מכל המקומות, דווקא ואדי ניסנאס בחיפה הופך למרחב מתאים להצגת זהות לאומית ואמנותית אשר משחקת תפקיד במרחב הציבורי הישראלי.
אסד עזי מעלה את המחשבה המטרידה את רוחו של האמן הפלסטי על אודות הקשר שלו עם מה שמתרחש מסביב ברמה הפוליטית והחברתית. הוא דוחה את ההגדרות החד-ממדיות של האמנות הפלסטית הפלסטינית, ומציג את רעיון הגיוון והחידוש בתפיסה של האמן הפלסטיני, המתקיימים למרות המכשולים והמגבלות העומדים מולו וחונקים את החופש שלו. לטענתו של עזי ייתכן אף שמכשולים אלה, ואיבוד המולדת הלאומית, הם אשר מהווים מקור השראה לתהליך היצירה.
האמן והמשורר פריד אבו שקרה מתייחס במאמרו למרכיב ההומור השחור באמנות הפלסטית הפלסטינית. הוא מתאר כיצד אימצה קבוצה של אמנים פלסטינים את ההומור המקאברי, והשתמשה בו כסגנון ייחודי הנובע מהמודעות העמוקה למציאות הטרגית אשר חווה היוצר הפלסטיני. בבואו להתמודד עם המציאות הקשה הופך מעשה היצירה למפלטו היחיד של האמן.
האמנית מנאר זועבי מתארת את החיבורים בין הגוף לשפה ביצירות שלה בתחום אמנות המיצג. היא מציגה את מרכיבי אמנות המיצג הפלסטיני אשר נובעים מהמציאות של היוצרת. היא אינה מפרידה בין המציאות לחלום, ובין הקיים למדומיין.
המשורר והמבקר ראג'י בטחיש כותב על מוטיב פירוק הגוף הזכרי ותפקידו בהבעת אמירה חדשה בתחום היצירה הפלסטית. הוא בוחן את הנושא דרך העבודות הייחודיות של האמן ראפאת חטאב.
בגיליון מובאים ראיונות עם שתי אמניות, כל אחת מהן יוצרת בסגנונה הייחודי: האמנית הירושלמית חנאן אבו חסיין נאבקת בעבודותיה בטחנות הרוח בתחום המגדרי-פמיניסטי, באמצעות העיסוק האובססיבי והמסויט שלה במעשי האלימות והרצח נגד נשים. האמנית אניסה אשקר מציגה את חוויית הכתיבה על הפָּנים מפרספקטיבה של אישה אשר עוסקת בקליגרפיה. אמנות זו נודעה במשך ההיסטוריה הערבית והאסלאמית כעיסוק גברי מובהק ואקסקלוסיבי. באמצעות אמנות הכתיבה על הפנים ואמנות המיצג מבקשת אשקר לתפוס את מקומה בסצנת האמנות הערבית והעולמית.
ריאיון נוסף, עם סעיד אבו שקרה, מייסד ומנהל הגלריה האמנותית באום אל-פחם, עוסק בין השאר במחסור בחללים ובמקומות המיועדים להצגת יצירות פלסטיות פלסטיניות, בחלקה של הפוליטיקה המקומית בדחיקת האמנות הפלסטינית אל השוליים, ובהיעדר התמיכה הממסדית בהקמת מוסדות העוסקים בתחום. אבו שקרה מציג את הגלריה לאמנות באום אל-פחם בהיותה פרויקט ייחודי אשר מנסה להביא את האמנות הפלסטית אל הקהל הרחב באמצעות התערוכות וסדנאות האמנות המפוזרות ברחבי העיר. אבו שקרה מתאר בריאיון את ניסיונו העיקש, במשך יותר משני עשורים, להקים מוזיאון פלסטיני, הראשון מסוגו בישראל. פעילותו בתחום זה חושפת את הבעייתיות בהצגת האמנות הפלסטית הפלסטינית, ואת סירובו של הממסד להקים מוזיאון עבור העם אשר נאחז באדמתו ובמולדתו.
עוד בגיליון שלוש סקירות ספרים בתחום האמנות הפלסטית הפלסטינית. מרזוק אלחלבי סוקר ספר חדש של החוקרת טל בן צבי על אודות האמנות והנכבה הפלסטינית. אלחלבי מציג את תחומי המחקר האקדמי בישראל ואת הגישה של החוקרת, ודן באפשרות החיבור בין המשתנים ההיסטוריים ובין התוצר התרבותי והאמנותי של עם אשר חווה תבוסות רצופות מתחילת המאה העשרים. חוסני אל-ח'טיב שחאדה סוקר את ספרו של אסמאעיל נאשף על יצירתו של האמן זוהדי קאדרי בתחום האמנות האבסטרקטית, מתוך השוואה עם היצירה של האמנית הירושלמית סופי חלבי. לספרו של נאשף תפקיד חשוב בקישור בין הרקע התרבותי של האמן ובין הבחירות הסגנוניות שלו. יוני מנדל וגל קרמרסקי סוקרים את הספר זהות האמן הפלסטיני: בין מסורת, תרבות, מודרנה וגלובליזציה בעריכת פריד אבו שקרה, ספר וקטלוג שראה אור בשלוש שפות – ערבית, עברית ואנגלית.
גיליון מיוחד זה של "מנבר" חותר להציג את האמנות הפלסטית הפלסטינית בכלל ואת האמנות הפלסטית הפלסטינית בישראל בפרט, כעשייה מרובת פנים ופרספקטיבות. אל מול ההגדרות הרדוקטיביות הרווחות בקרב חלק מהמבקרים, ניסינו לפתוח צוהר המאפשר הסתכלות רחבה על היצירה הפלסטינית התוססת, זו המתרחשת כאן ועכשיו.
אנו מקווים שתמצאו עניין בגיליון זה של מנבר ומצפים להערות ולתגובות.
ד"ר חוסני אל-ח'טיב שחאדה, עורך הגיליון
חברי המערכת: ד״ר שרה אוסצקי לזר, ד"ר יוני מנדל וחנאן סעדי
