כאשר הוקמה הרשימה המשותפת מארבע המפלגות המרכיבות אותה, לפני הבחירות לכנסת ה-20 שהתקיימו במרץ 2015, נועד הדבר להבטיח את נוכחותן של המפלגות בכנסת גם לאחר העלאת אחוז החסימה מ-2% ל-3.25%. העלאת אחוז החסימה איימה על יכולתן של מפלגות אלו, או לפחות של חלקן, להיכנס לכנסת ישראל. מאז הקמת הרשימה המשותפת עברו חמש שנים. בתקופה זו נערכו ארבע מערכות בחירות, ובשלוש מתוכן היא התמודדה כרשימה אחת (באפריל 2019, בבחירות לכנסת ה-21, היא התחלקה לשתי רשימות). במאמר קצר זה לא אעסוק בנסיבות הקמתה של הרשימה או במערך האינטרסים הפוליטיים, המפלגתיים והאישיים שמאחוריהן, וגם לא בביצועיה בתוך הכנסת ומחוצה לה או בנושאים חברתיים והתפתחויות בפוליטיקה המפלגתית הפלסטינית בתוך ישראל. אתמקד כאן בשני סבבי הבחירות האחרונים – זה של ספטמבר 2019 וזה של מרץ 2020, אחרי שארבע המפלגות חזרו להתמודד כרשימה אחת – ואבחן את התמורות בשיח של הרשימה המשותפת, בתפקידה ובתפקודה, כדי לנסות להבין את ההתפתחויות ביחסים בין האזרחים הפלסטינים בישראל ובין המדינה ואת מדיניותה כלפיהם. נוסף על כך, עלינו להתבונן גם בדיון הפנימי בין חלקי העם הפלסטיני, על זהותם הלאומית, מעמדם ואזרחותם במדינה היהודית, ולבחון את יחסיהם עם המדינה ועם הרוב היהודי של אזרחיה.
הקדמה זו דורשת מאיתנו לשאול שאלות שיעוררו מאמץ פוליטי, מחשבתי ותיאורטי לגבי הידע של העמים המדוכאים והנכבשים ולגבי מאבקם, התארגנותם ועשייתם בצילם של משטרים קולוניאליים מדירים. כיצד עלינו לפרש את "שיח ההשפעה" של הרשימה המשותפת, שעניינו השפעה על המערכת הפוליטית מבפנים והשפעה במובן הרחב יותר, על הרוב היהודי? האם עם שהוא "מיעוט" (מיעוט ילידי במקרה זה) יכול באמת לבנות כוח פוליטי משפיע במדינה המגדירה את עצמה באופן גזעני ומדיר כלפי כל מי שאינו יהודי? האם זה באמת תפקידו של מיעוט כלפי הרוב וכלפי משטר שמתייחס אליו בגזענות, באמצעות מערכת חוקים וחקיקה מתוכננת ומערכתית? באותו הקשר, כיצד אפשר לפרק את שיח זכויות האזרח במדינה היהודית ומהם גבולותיה של אזרחות זו עבור מי שאינו יהודי? האם הרשימה המשותפת באמת מבטאת את "רצונו של עם", כפי שקובעת סיסמתה וכפי שחבריה חוזרים ואומרים? ומה רצונו של העם הזה, ומה האינטרסים שלו באמת? מי קובע את האינטרסים האלה, מי מייצג אותם, וכיצד?
הצעתי הראשונית כאן, שאולי תעזור להגיע לתשובות בשלב מאוחר יותר, היא שהרשימה המשותפת מציגה את דבר קיומה כהישג – שהרי היא מקיימת עבודה פוליטית משותפת בין צדדים פוליטיים, מפלגתיים ואידיאולוגיים מנוגדים, ובכך היא מגדילה מספרית את ייצוגם של האזרחים הפלסטינים בכנסת; אך היא משלה את עצמה ואת הציבור כשהיא טוענת כי ביכולתה להשפיע ולהרחיב את גבולות האזרחות של האזרחים הפלסטינים במדינה היהודית.
כדי לתמוך בטענה זו יש לנתח את גישתה של הרשימה המשותפת, את סיסמאותיה הפוליטיות והחברתיות ואת הביצועים של נציגיה ומנהיגיה בקמפיינים בתקופות הבחירות ואחריהן, על במות התקשורת והפוליטיקה במרחב החברתי הפנים-פלסטיני – כלומר החברה הפלסטינית וציבור הבוחרים בה – וגם במרחב הישראלי שמחוץ לה, וכאן אני מתכוונת לחברה הישראלית ולמפלגות הישראליות. הרשימה המשותפת עברה מטקטיקה שאני מכנה "ריאל פוליטיק" –ברית המבוססת על אינטרסים משותפים ושמירה על המשכיותן של המפלגות המרכיבות אותה ועל הייצוג הפרלמנטרי של האזרחים הפלסטינים בכנסת – לטקטיקה חדשה של "שיח השפעה", שעניינו השפעה פוליטית באמצעות הפלת משטר הימין ומניעת הישארותו בשלטון בבחירות ספטמבר 2019 ומרץ 2020. הרשימה המשותפת התוותה לעצמה את תפקיד החייאתו של השמאל הישראלי וביקשה להוביל אותו, לשמור על הדמוקרטיה הישראלית ולמנוע את התפשטות הפשיזם; ולצד זאת היא יצרה שיח חדש שיש בו שני מרכיבים עיקריים. המרכיב הראשון הוא נושא ההשפעה והשינוי: השפעה על הפוליטיקה הישראלית הרשמית, ושינוי הכיוון שאליו מובילים הימין והימין הקיצוני בראשות בנימין נתניהו. סיסמאות הבחירות של הרשימה המשותפת בשני סבבי הבחירות האחרונים עסקו בהפלתו של נתניהו ובהבסת הימין, ובסבב הבחירות לכנסת ה-23 – אחרי שארצות הברית הכריזה על "עסקת המאה" – הן עסקו גם בהפלת העסקה. כדי להצדיק את הסיסמאות הללו הדגישה הרשימה המשותפת כי כדי להגשים את המטרות האלה, מן ההכרח להגדיל את הייצוג שלה בכנסת. המרכיב השני בשיח הוא נושא האזרחים הפלסטינים בישראל, כלומר ציבור המצביעים והתומכים שהרשימה המשותפת שואפת לייצג. כאן מודגשות הזהות האזרחית הישראלית וזכויות האזרח במובן הצר שלהן – דרישות "ריאליות" לשירותים ולחלוקת תקציבים – והן מתועדפות מעל הזהות הלאומית, הפרטית והקולקטיבית.
במציאות, המטרות וההבטחות האלה לא התגשמו גם לאחר שהרשימה המשותפת זכתה ב-15 מנדטים בבחירות מרץ 2020. כלומר, השפעתה על התרכובת הפוליטית בישראל, יצירת שינוי בה או הרחבת ההשתתפות בה אינן אלא אשליה. הייצוג אמנם גדל מספרית, אך הדבר לא הגדיל את המשקל בפועל. אף שהרשימה המשותפת המליצה לראשות הממשלה על בני גנץ, ראש "כחול לבן", מה שהתרחש לאחר הבחירות הללו במשא ומתן על הרכבת הממשלה – והברית בין גנץ לנתניהו, שהביאה להרכבתה של ממשלת חירום לאומית – מסמן בבירור את גבולות התפקיד הפוליטי שהמדינה היהודית מוכנה לאפשר לאזרחיה הפלסטינים ולנציגיהם בבית הנבחרים שלה.
נוסף על כך, בהיבט הפנים-פלסטיני טמון סיכון נוסף בהאדרת תפקידה של הרשימה המשותפת על ידי מרכיביה וחבריה, על חשבון גופים לאומיים ובראשם ועדת המעקב ותנועות פוליטיות שאינן שואפות להגיע לבית הנבחרים, כמו תנועת בני הכפר ותנועות אחרות (מאורגנות יותר או פחות), המחרימות את הבחירות. קיימת סכנה כי כוחות פוליטיים אלו ודעותיהם יודרו, וכי התנועה הפוליטית תוגבל לדרכה של הרשימה המשותפת, העוברת דרך המערכת הפוליטית הישראלית והייצוג הפרלמנטרי – למרות מוגבלותו וייחודו בישראל. בהקשר הזה עלינו לזכור שהרשימה המשותפת היא רשימת בחירות; אין זו מפלגה פוליטית בעלת היסטוריה ואידיאולוגיה ברורה, מוסדות ובסיס חברתי, אלא גוף כלאיים שעלול להתפרק – בגלל מגבלות השיח המשותף שלה, בגלל דרכי הפעולה וקבלת ההחלטות של הגורמים השונים בה ובגלל הבדלים פנימיים אידיאולוגיים, מפלגתיים, אישיים וארגוניים. הרשימה המשותפת מייצגת בפועל את מי שנתן לה את קולו בהקשר פוליטי וזמני מסוים מאוד; היא אינה יכולה לטעון שהיא מייצגת פרויקט לאומי מאחד ומצליח.
