שלוש המערכות האלקטורליות בשנה וחצי האחרונות – הבחירות לכנסת ה-21, ה-22 וה-23 – מעלות תובנות רבות באשר לתמורות שהתרחשו בשני העשורים האחרונים בחברה הערבית הפלסטינית בישראל. הן מעלות גם תובנות באשר לאופציות העתידיות לבניית מחנה פוליטי חדש שיכלול בתוכו ערבים ויהודים ושתכליתו לשנות את התרבות הפוליטית השלטת במדינה, את מדיניותה של ישראל ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני ואת מעמדו של המיעוט הערבי במדינה. הרשימה המשותפת הוקמה בינואר 2015. מנהיגי המפלגות המרכיבות אותה התפארו במה שהם תיארו כהישג היסטורי, שלטענתם מבטא את היענותם למאווייו של הציבור הערבי שהביע כמיהה לאיחוד שורות זה שנים רבות. יש גם מי שרואה בהקמת הרשימה המשותפת תוצאה בלתי נמנעת של העלאת אחוז החסימה, שבגללה חששו מנהיגי המפלגות המייצגות את הציבור הערבי שלא יעברו את אחוז החסימה ויפסידו את הייצוג הפרלמנטרי שלהן בכנסת. אמנם אין להתעלם משני ההסברים האלה, אך כאן אטען כי הקמת הרשימה המשותפת היא בעיקר תגובה לשבר פרדיגמטי בפוליטיקה הלאומית הערבית בגרסת בל"ד. שבר זה, עליו אעמוד בהרחבה, מחולל וגם משקף תהליכי התמרכזות שמתרחשים בקרב הציבור הערבי מאז שנת 2010 בעקבות שינויים רבים, שעיקרם פרוץ אירועי "האביב הערבי".
השיח פוליטי הדומיננטי בפוליטיקה הערבית השתנה והפך משיח רדיקלי, בהובלת התנועה האסלאמית הצפונית, גורמים בבל"ד ושרידי תנועת בני הכפר, לשיח השתלבותי, חברתי ואזרחי יותר. השיח הרדיקלי שלט בכיפת המערכת הפוליטית הערבית לאחר אירועי אוקטובר 2000 והגיע לשיאו עם פרסום מסמכי החזון בשנת 2006. הוא התבטא בירידה ניכרת בשיעורי ההצבעה בבחירות לכנסת, בקמפיינים להחרמת הבחירות ובעלייה במספר ארגוני החברה האזרחית. הדומיננטיות שלו הביאה חלקים רחבים במערכת הפוליטית הערבית לראות בייצוג הפרלמנטרי סוגיה שנויה במחלוקת, והיו שערערו על האפקטיביות והיעילות שלה. אחד מביטוייה של מגמה זו נראה כבר בשנת 2001, ערב הבחירות לראשות הממשלה בין מועמד השמאל-הציוני אהוד ברק למועמד הימין אריאל שרון. באותה מערכת בחירות הצביעו רק 18% מהאזרחים הערבים בעלי זכות הבחירה. כך הייתה דרכו של מועמד הימין לבית ראש הממשלה בטוחה מתמיד. יוזמות אזרחיות ערביות-יהודיות משותפות הפכו לא רלוונטיות ואף נחשבו לא לגיטימיות ונוגדות את רוח התקופה, שהדגישה את העוצמה הפנימית של המיעוט ובניית מוסדותיו הפוליטיים האוטונומיים. יתרה מזו, השיח הרדיקלי אף טשטש את הגבולות בין הזרמים השונים בתנועה הציונית וראה אותה כעשויה מקשה אחת, ללא כל הבדל בין שמאל, מרכז וימין; תמר זנדברג לא נתפסה כשונה מיעל גרמן, ממשה כחלון או מבצלאל סמוטריץ'.
לעומת זאת, שיח ההשתלבות התחזק עם פרוץ אירועי האביב הערבי והגיע לשיאו בשנה האחרונה בהובלתו של איימן עודה, מנהיג הרשימה המשותפת. הוא מבטא את תהליכי המרכוז שעוברת המערכת הפוליטית הערבית וגם החברה הערבית בכללותה, ומבקש לקדם את מעמדה של האוכלוסייה הערבית באמצעות הכרה בלגיטימיות הפוליטית שלה וגם באמצעות שיפור מצבה החברתי-כלכלי ופתרון הבעיות שמדירות שינה מעיניו של הציבור הערבי. שיח ההשתלבות מבחין בין הזרמים השונים בתנועה הציונית ומנסה לבנות גשרים ושיתופי פעולה עם הזרמים שנמצאים במרכז ובשמאל כדי להפיל את שלטון הימין, שאינו מכיר בלגיטימיות הפוליטית של הציבור הערבי ומוביל חקיקה גזענית, פוגענית ואנטי-דמוקרטית נגד הערבים. הוא מקבל חלק מהמציאות הפוליטית הקיימת, ומעלה תביעות ודרישות מהותיות לשינויה; הוא תובע זכויות קולקטיביות ובה בעת מקבל עקרונית את מסגרת האזרחות הישראלית ותובע להפוך אותה ממסגרת מדירה המבוססת על שיוך אתנו-לאומי למסגרת אזרחית ליברלית ומכלילה.
צילום: מארק ניימן
תהליך ההתמרכזות בפוליטיקה הערבית מתחדד עתה עוד יותר על רקע הצהרותיו של עודה ורצונו (המותנה) להיות חלק מהקואליציה, ההמלצה על בני גנץ לראשות הממשלה וקריאתו של עודה לבניית מחנה דמוקרטי עם גורמים ברחוב היהודי על בסיס מצע שכולל שלוש נקודות עיקריות: פתרון מדיני והתנגדות למהלכים חד-צדדיים, שוויון מלא בין ערבים ליהודים, וצדק חברתי – מצע שכל אזרח ישראלי שמגדיר עצמו משמאל ל"ימין" יכול להסכים עימו במידה מסוימת.
תהליך זה מתבטא גם בסקרי דעת קהל, המראים כי רוב האוכלוסייה הערבית תמכה בהמלצה על בני גנץ, תומכת בהצטרפות לממשלה ותובעת מחברי הכנסת הערבים להתמקד בסוגיות אזרחיות יותר מאשר לעסוק בסכסוך הישראלי-פלסטיני. בסקר שנערך במסגרת הקמפיין לעידוד ההצבעה בקרב החברה הערבית לפני מערכת הבחירות לכנסת ה-22 התבקשו אזרחים ערבים להביע את עמדתם ביחס להמלצה של הרשימה המשותפת על בני גנץ, מועמד מחנה המרכז-שמאל, לראשות הממשלה. רוב האוכלוסייה הערבית הסכימה עם ההמלצה ואף תמכה בה (56%, לעומת 8% שהתנגדו). באותו סקר נשאלו המרואיינים מה חשוב להם יותר: פתרון הסוגיה הפלסטינית או שיפור מצבם החברתי-כלכלי. 62% מהמרואיינים ציינו שיש לפעול על מנת לשפר את מצבם החברתי-כלכלי, לעומת 37% שהעדיפו פעולה לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. באותו סקר עלה כי רוב הציבור הערבי תומך בהצהרותיו של עודה (52% תומכים, 17% תומכים במידה בינונית ו-31% לא תומכים). הסקר שיקף באופן חד-משמעי את השינויים המתחוללים בפוליטיקה הערבית.
יתרה מזו, ההתמרכזות באה לידי ביטוי בשתי ההמלצות של הרשימה המשותפת על בני גנץ לראשות הממשלה על אף רפיסותו באופן כללי ולמרות יחסו הקר כלפי הנהגת הציבור הערבי והתנערותו מסדרי העדיפויות של האוכלוסייה הערבית. משמעות הדבר היא שהערבים בחרו להיכנס למגרש; במקום לשבת בקהל או על ספסל המחליפים ולחכות להזדמנות שייתן להם המאמן, הם בחרו להיות שחקנים פעילים כדי לקדם אג'נדה וסדר יום פוליטי אלטרנטיבי השונה מהקיים. כלומר, חלק הארי של האוכלוסייה בחר באסטרטגיה שתביא שוויון זכויות מלא בין ערבים ליהודים – אך במסגרת האזרחות הישראלית, ובחר בשותפים שאינם בהכרח מסכימים על אותו נרטיב לאומי, ואף בכאלה שעמדותיהם סותרות חלק מהנחות היסוד שלו עצמו.
נשאלת השאלה אם השינויים והתמורות הללו ותהליך ההתמרכזות במערכת הפוליטית הערבית עשויים לשמש קרקע פורייה לשיתופי פעולה בין ערבים ויהודים. האם שינוי פרדיגמטי כזה ביכולתו להציע מסגרת פוליטית יהודית-ערבית שתציע אלטרנטיבה לשלטון? והאם מחנה כזה יוכל לשנות מן היסוד את מדינת ישראל ולהפוכה ממדינה יהודית אקסקלוסיבית מדירה למדינה אזרחית ומכלילה?
