תהליך הפיכתה של ישראל למדינת עליונות יהודית דתית-לאומית שהתבטא באישורו של חוק הלאום ביולי 2018 קיבל חיזוק משטרִי בבחירות 2022, עם עלייתו לשלטון של הימין הקיצוני בראשות הטרויקה סמוטריץ–בן גביר–רוטמן. השלישייה הזו מקדמת משטר של עליונות יהודית בין הירדן לים ועימו סיפוח שטחים בגדה המערבית – צירוף שיִסתום את הגולל על רעיון שתי המדינות הקלאסי.
המציאות הגיאוגרפית והפוליטית שנוצרה במרחב שבין הים לירדן מאיצה תהליכים שמצד אחד עומדים בניגוד לפתרון ההפרדה שבו דגל השמאל הציוני בסיסמה "אנחנו פה והם שם", ומצד שני יקשו על הימין היהודי להחיל את הריבונות הישראלית על שטחים שנכבשו ב-1967. המציאות הסבוכה הזו מבשרת אופק חדש לפתרון הסכסוך.
בשני העשורים האחרונים העצימו ממשלות ישראל את אחיזתן בגדה המערבית. בעוד העולם עוסק במשברים בינלאומיים ואזוריים אחרים ומזניח את העניין הפלסטיני, הרחיבו ממשלות נתניהו את מפעל ההתנחלויות אשר הגיע לממדים אדירים. לפי ארגון "שלום עכשיו" (דוח 2022), מספר ההתנחלויות עומד כעת על 132 ומספר המאחזים עומד על 147. לפי הפלסטינים קיימות 471 נקודות התיישבות יהודיות בגדה המערבית: התנחלויות, מאחזים, חווֹת רועים, אתרי תיירות וכן פארקים של תעשייה ומחנות צבא. מהצהרות הממשלה החדשה עולה בבירור שהיא מתעתדת להרחיב עוד את ההתיישבות היהודית בשטחים ובכלל זה "להלבין" למעלה ממאה מאחזים ולהפקיד רשות אזרחית על ניהול ההתנחלויות – ובכך להאיץ את סיפוח ההתנחלויות למדינה. נוסף על כך, ישראל היהודית שולטת בכל מעברי הגבול ולכן היא השַליטה הבלעדית על מי שנכנס אל הארץ שבין הירדן לים ויוצא ממנה. זאת ועוד, כל תעודות הזהות הפלסטיניות במרחב שבין הים לירדן כתובות גם בעברית, ובכללן אלה של תושבי עזה. עם זאת, בד בבד עם הסיפוח דה פקטו הולכת האוכלוסייה הפלסטינית וגדלה, וב-2021 הראה מחקר של מכון INSS למחקרי ביטחון שבאותה שנה בפעם הראשונה עלה מספר הפלסטינים בין הים לירדן על מספר היהודים; כלומר – מתהווה בארץ שלטון של מיעוט.
בין שייכות לבעלות
שני העמים, הפלסטיני והיהודי, חיים במרחב שבין הים לירדן ותובעים עליו בעלות. שניהם שרים למולדת ומתכוונים לאותו השטח: כאשר היהודי שר "אנו אוהבים אותך מולדת", הערבי שר "בלאדי בלאדי לכי חובי ופואדי"; וכאשר הערבי שר "אל-ארד תתכלם ערבי", היהודי שר "אין לי ארץ אחרת, רק מילה בעברית חודרת". היהודי רוקד לצלילי "קח מקל קח תרמיל בוא איתי אל הגליל", והערבי עונה לו בשיר משלו: "ג'לילנא מאלכ מת'יל ותראבכ אע'לא מן אלד'הב" (הגליל שלנו אין כמוך ועפרך יקר יותר מזהב).
הקהילה הבינלאומית רואה את הסכסוך הישראלי–פלסטיני כסכסוך לאומי שפתרונו חלוקת הארץ לשתי מדינות עצמאיות וריבוניות. אולם פתרון של שותפות ולא של הפרדה הוא שהולם את הנתונים הגיאוגרפיים-פוליטיים המקומיים. נתון מפתח הוא העירוב הדמוגרפי הבולט בתוך ישראל עצמה: שישים אחוזים מתושבי הגליל הם פלסטינים ולמעלה משליש מתושבי הנגב הם בדואים-פלסטינים. התופעה לא פוסחת גם על הערים, והעירוב אף מתגבר עם התרחבותו של מעמד הביניים הערבי-פלסטיני הבוחר להגר לערים יהודיות כדי לשפר את איכות חייו.
זאת ועוד, החברה הפלסטינית נוטה להתעלם מן הקו הירוק. על אף חוק האזרחות המפלה נגד פלסטינים המקימים משפחה עם בני עמם מהשטחים או מארצות ערב, תופעת הנישואים חוצי הגבולות ממשיכה, אף שבממדים קטנים יותר. התפתחות מעניינת נוספת היא שפלסטינים אזרחי ישראל קונים קרקעות ובונים בתים ביישובים פלסטיניים בגדה המערבית, כביטוי לחיבור המתמשך שלהם לעמם ולמולדתם. לכל אלה יש כמובן להוסיף את השאלה הרגישה ביותר בסכסוך – שאלת המתנחלים. כיום המתנחלים היהודים הם כ-14 אחוזים מתושבי הגדה המערבית ולמעלה משליש מתושבי מזרח ירושלים. קשה לראות פתרון פוליטי שיעלים סוגיה זו. גם שיבה אפשרית של פליטים פלסטינים, שהיא תנאי מרכזי של הפלסטינים להסכם שלום, כנראה תגביר את העירוב בין שני העמים.
כלכלה משותפת במולדת?
מאז 1967 התפתחה כלכלה משותפת "במרחב השקל" שייקשה מאוד להפריד את מרכיביה: מאות אלפי פלסטינים עובדים בישראל ובהתנחלויות; עשרות אלפי פלסטינים אזרחי ישראל מבקרים בקביעות בגדה המערבית והם כוח קנייה חשוב בה. אלה גם אלה תורמים תרומה ניכרת לכלכלה הפלסטינית בשטחים. נוסף על כך, הסכמי פריז, שנחתמו ב-1993 במסגרת הסכמי אוסלו, אמנם פעלו לטובת ישראל, אך בה בעת העמיקו את התלות הכלכלית בין הצדדים. לפי ההסכמים, סוחרים פלסטינים משתמשים בנמל חיפה ובנמל אשדוד כדי לייבא סחורות לגדה המערבית ולעזה; לישראל ולרשות הפלסטינית יש משטר מכס אחד; והשווקים הפלסטיניים מוצפים בסחורות ישראליות. כל אלה מעידים על שילוב הולך וגובר של שתי הכלכלות.
תשתיות תחבורה ותקשורת
מרחב הגיאוגרפי שבין הים לירדן מחובר במערכת תחבורה משותפת. מערכת זו פותחה אחרי הכיבוש ב-1967 והתפתחה עם התרחבות ההתנחלות היהודית בשטחים. למשל, כביש 90 שמחבר את צפון הארץ עם דרומה עובר דרך בקעת הירדן; כביש 60 מתחיל בבאר שבע וחוצה את הגדה המערבית משכם ועד חברון; כביש הרוחב 5 מחבר את גוש דן עם ההתנחלויות בשטחים. על אף קיומם של כבישי אפרטהייד רבים בשטחים, כבישים שבהם מנועים הפלסטינים מלנהוג, הפלסטינים – בין תושבי השטחים ובין אזרחי ישראל – משתמשים בכבישים רבים שבהם נוסעים גם יהודים.
תשתיות החשמל והטלפון גם הן משותפות: ערי הגדה המערבית ורצועת עזה מחוברות לחברת החשמל הישראלית ופלסטינים רבים צורכים את שירותיה של חברת בזק. מערכת המים בארץ כוללת את מאגרי מי התהום ואת נהר הירדן, רכיבים שאי-אפשר לחלק לפי גבולות יבשתיים והם מקור המים העיקרי של הארץ כולה. גם המרחב האווירי של המולדת הוא אחד ונמצא בשליטה ישראלית מוחלטת. נוסף על כך, מערכות התקשוב והסייבר נתונות לשליטה ישראלית מוחלטת גם בשטחים הכבושים, וחברות הסלולר הפלסטיניות נדרשות לאישורים מיוחדים מישראל כדי לפעול. סיכומו של דבר, התשתיות הישראליות–פלסטיניות משולבות עמוקות כבר עתה.
לאן מכאן?
אפשר לומר שהגיאוגרפיה הפוליטית של המרחב הישראלי-פלסטיני הולכת ונעשית מעורבת וקשה להתרה. המציאות הדמוגרפית-כלכלית המשותפת, השותפוּת בתשתיות ובמשאבי הטבע, ומעל לכול – התפיסה של שני העמים, שכל אחד מהם מחשיב את המרחב כולו כמולדת, כל אלה מחייבים לזנוח את פתרון ההפרדה הקשיחה וחלוקת הארץ. הקהילה הבינלאומית, שנכשלה בקידום פתרון שתי המדינות הקלאסי, ההנהגה הפלסטינית, שעדיין נאחזת בפתרון זה, וההנהגה הישראלית, שכיום אינה מציעה כל פתרון לסכסוך – חייבות לחשוב מחוץ לקופסה ולקדם שיח העוסק בפתרון אחר.
פתרון של שלום המכבד את הזכויות של שני העמים במולדת חייב להיות פתרון של שותפות ולא של הפרדה. מוצע כי בבסיסו יעמוד מבנה קונפדרטיבי דו-לאומי שיחבר שתי מדינות עצמאיות שגבולותיהן גבולות 1967. בין המדינות תתאפשר תנועה חופשית, ולצורך ניהול המרחב המשותף שבין הנהר לים יוקמו מוסדות דו-לאומיים שוויוניים. ירושלים המאוחדת תהיה בירתן של שתי המדינות, ויוקמו מסגרות דו-לאומיות שינהלו את העיר המשותפת. פתרון זה לא יגרום עוול חדש כדי לתקן עוול היסטורי ולא יעקור תושבים מבתיהם בכפייה – ובו בזמן יאפשר את שיבת הפליטים הפלסטינים למולדתם לפי החלטת האו"ם 194 מ-1948 שעדיין לא מומשה.
ייתכן שהפתרון השיתופי הקונפדרטיבי יהיה קבוע, אבל הוא עשוי גם להיות פתרון ביניים. יישומו יאפשר לשני העמים להסתגל לחיים משותפים, להפחית עוינות ושנאה – ולאחר דור או שניים, ייתכן שהם ירצו להתמזג למדינה אחת. המרחב שבין הים לירדן הוא מרחב משותף טבעי לשני העמים וראוי שהם ימצאו בו ביטוי לזכותם הטבעית והמוכרת להגדרה עצמית; ויפה שעה אחת קודם.
