מעמדה של השפה הערבית בישראל סבוך ומורכב. ערבית מוגדרת כשפה רשמית מכוחה של הוראה מנדטורית – סימן 82 בדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922 עד 1947. הוראה זו, שאומצה לחקיקה הישראלית עם הקמת המדינה, מעניקה טווח רחב של זכויות לדובריה. מנגד, מעמדה המעשי של השפה הערבית רחוק מרחק רב מזה המעוגן בהוראה המנדטורית, גם על פי הפרשנויות המצומצמות יותר להוראה זו.
זה יותר מעשור חוזרות ומועלות הצעות לביטולו או לעדכונו של סימן 82 לעניין מעמדה הרשמי של הערבית. בשנת 2001 עלתה לדיון בכנסת הצעת החוק של ח"כ מיכאל קליינר שבאה, בין היתר, בתגובה לבג"ץ 4112/99, עדאלה נ' עיריית תל אביב-יפו, שחייב שימוש בערבית בשילוט עירוני בערים מעורבות. ההצעה דרשה לשנות את סימן 82, לבטל את מעמדה הרשמי של הערבית, ולהשאיר את העברית שפתה הרשמית היחידה של ישראל (פ/579 1999 נספחות). ההצעה ירדה מסדר היום, והסוגיה שבה להעסיק את הזירה הפוליטית בשנים 2006–2007 על רקע פעילותה המאומצת של הכנסת ה-16 לקדם חקיקת חוקה אשר תכלול בין היתר גם סעיף "שפה".
דיוני ועדת החוקה לא הגיעו לידי מיצוי, אך העניין חזר ועלה מאז בעקביות בהצעות חוק. ח"כ רוברט טיבייב הציע כי עברית תיוותר שפה רשמית, ואילו השפה הערבית תהיה "שפה רשמית משנית" לצדן של הרוסית והאנגלית (פ/1088/18, מאי 2009). ח"כ אריה אלדד העניק לעברית את המעמד "שפת המדינה" ואת דוברי ערבית הציע לזכות ב"תשומת לב מיוחדת" הבאה לידי ביטוי בהנגשת הודעות הנוגעות לאוכלוסייה הערבית ובשילוט באזורי מגוריהם (פ/1259/18, יוני 2009). "הצעת חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי" שקידם ח"כ אבי דיכטר בשנת 2011 עוסקת במגוון זירות בעלות אופי סמלי, ובהן גם השפות הרשמיות, ומוצע בה כי מעמדה הרשמי של הערבית יבוטל לטובת "מעמד מיוחד" (פ/3541/18 אוגוסט 2011). בגרסתו החדשה של חוק זה, שהציע ח"כ יריב לוין בחודש שעבר, נקבע מעמדה של העברית בלבד, ולמחוקק ניתנה הרשות לדון בצורך להכיר במעמדן של שפות נוספות.
עד לשעה זו נוסח החוקה עדיין רחוק משלב הכרעה, וגם סימן 82 בעינו עומד. ואולם הסוגיה כבר עלתה ונדונה בשיח הציבורי, והשאלה המתבקשת היא כיצד להזין את הדיון בדרך שתקדם אותו אם וכאשר יגיעו סוגיות אלו לכלל הכרעה. הדגם הנכון להערכתי הוא דגם המאפשר מדרג רשמי בין עברית לערבית אך גם מכיר בתכנים סמליים למעמד רשמי.
כוחו של דגם מדרג הוא באיזון שהוא מסוגל ליצור. מצד אחד, להבטיח מעמד ראשוני לשפה העברית ומן הצד האחר, לייחד מקום לשפה הערבית ולתת לה עדיפות על פני שפות מיעוטים אחרות בהיותה שפתו של מיעוט בעל מאפינים לאומיים-ילידיים. מבין מגוון אופציות המדרג, ההייררכיה בין שפות רשמיות (להבדיל מ"מעמד מיוחד") מאוזנת יותר.
ראשית, על אף אי-בהירותו של המונח "מעמד רשמי" משמעויותיו של "מעמד מיוחד" נהירות אפילו פחות. שנית, המחיר שאופציית המדרג בין שפות רשמיות דורשת הוא ויתור על השוויון (הרשמי) במעמדן של עברית וערבית כיום אך לא ויתור מוחלט על "רשמיות". נראה כי מקבלי ההחלטות נמנעים ממהלכים הכרוכים בביטולו של סעיף 82 בשל החשש מפגיעה לכאורה בסטטוס קוו. אך אם תמורת ויתור זה יתבסס מעמד ברור, עדכני וישים לערבית, זהו מחיר סביר ביותר לשלמו.
ההצעות השונות הנוגעות למעמדה של הערבית מלמדות על המתיחות בין תפקידה של שפה ככלי פונקציונלי ובין תפקידה הסמלי-זהותי. הצד הפונקציונלי בא לידי ביטוי בתפיסה של שפה כמאפשרת לבצע פעולות יומיומיות כגון נגישות לשירותים ומידע, ואילו תפקידה הסמלי קושר את השימוש בשפה גם עם שימורה וטיפוחה של זהות קבוצתית. הדיון במעמדה הרשמי של הערבית מעלה על פני השטח את הצורך להכיר בתפקידה הסמלי של השפה הערבית, כלומר את הצורך לאפשר לשפה הערבית לתפקד ככלי ליצירת זהות קבוצתית הנבדלת מזהותה של קבוצת הרוב, ובה בעת גם כאמצעי לחיזוק השייכות של המיעוט הערבי למדינה ולתחושתו כאוכלוסייה רצויה בה. אין מדובר רק בהכרה בעניין זה כמהותי, אלא גם בתרגומו למעשים שעל המדינה לעשות כדי שהדבר יתממש הלכה למעשה.
מכך נובע כי אי-אפשר לפטור את מחויבותה של המדינה כלפי דוברי ערבית רק בהנגשת מידע ושירותים. תפיסה רחבה זו של תפקידה של שפה בחייהם של מיעוטים וניסיונות להבהרה תיאורטית שיטתית עדיין בראשיתם בשיח הישראלי. עם זאת, כניסתם של מוטיבים אלו לשיח מערערת את הלגיטימיות של עמדה פרו-עברית מובהקת ומסייעת לבסס את מקומן של עמדות בעלות תפיסה לשונית-חברתית ליברלית יותר דוגמת עמדת המדרג. מעבר לכך, הכרה בתכנים סמליים למעמד רשמי מאפשרת להדוף טיעונים והצעות המצמצמים מעמד זה לכדי השפה שבה ניתנים שירותים כאלו ואחרים דוגמת שילוט ומודעות רשמיות. בשיח הנסב על ההצעות הללו עולה שוב ושוב הטיעון כי מעמד רשמי הוא מראה של המציאות (להבדיל מכלי שמתווה את המציאות), ומאחר שמעמדה של הערבית בפועל רחוק מלשקף את מעמדה הרשמי, לא נותר אלא לשנות את מסמך המדיניות, וכך תיווצר הלימה בין המדיניות לפרקטיקה. כאשר מכירים בכך שמעמד רשמי טומן בחובו משמעויות סמליות אין זה מתקבל על הדעת שהרציונל שינחה את קביעתו הוא היכולת לשקף את המציאות נאמנה. מובן שהצהרה על מעמד רשמי שאינה מגובה בתוכן מעשי ברור הנאכף ביעילות תישאר מלל במסמך ותו לא, אך הוויתור מלכתחילה על פוטנציאל הכוח של ההצהרה בשרטוט המציאות הסוציו-לשונית הרצויה הוא מוטעה.
* ד"ר דפנה יצחקי היא מרצה לבלשנות באוניברסיטת בר-אילן ובסמינר הקיבוצים.
