בחירות במערכות דמוקרטיות משולות להתפרצויות הר געש: הן מעצבות זרמים ושינויים פוליטיים וגם משקפות אותם. שלושת סבבי הבחירות בשנים 2019–2020, ובמיוחד שני הסבבים האחרונים, עיצבו ושיקפו בין השאר את עלייתה של ה"אופציה הערבית״ בעיני חלק מהפוליטיקה היהודית הציונית, דהיינו את הניסיון להפשיר את הגוש הערבי החסום ולהופכו לגוש חוסם במסגרת קואליציה חוץ–ממשלתית, או לפחות לגוש משמעותי ומשפיע בפוליטיקה הפרלמנטרית הישראלית.
כידוע, אופציה זו לא מומשה, ובתוך הרצף שקצותיו המנוגדים הם גוש חוסם וגוש חסום נדמה שהפוליטיקה הערבית נותרה קרובה יותר לאחרון. עם זאת, מתחת לפני השטח רוחשות תמורות מהותיות, שנקודת הזמן הנוכחית אינה יכולה לשקפן.
על בסיס עיון במציאות הפוליטית וניתוחה, אנו סבורים כי עליית האופציה הערבית מבטאת תהליכי עומק שהתחילו או הואצו בהשפעת שינויים פנימיים וחיצוניים – פוליטיים, משפטיים וחברתיים – הנוגעים לשאלת האזרחות הישראלית. עיקרי התהליכים הללו הם עליית הפוליטיקה הדו–גושית בישראל, התחזקות תודעת השותפות בפוליטיקה הערבית, וחקיקת חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי (להלן חוק הלאום).
עידן נתניהו עומד בסימן התגבשותה של פוליטיקה דו–גושית המורכבת מגוש ימין ומגוש הממוקם משמאלו, הכולל את המפלגות הערביות. המפלגות היהודיות מהגוש הנגדי לימין נצרכו, מכורח הנסיבות, להפשרת האופציה הערבית לצורך התגברות על גוש הימין. לצד זאת התרחבה ההכרה של חלקים בו בכך ששותפות עם המפלגות הערביות היא תגובה הולמת ומתבקשת לעיגונה של עליונות יהודית בחוק הלאום. אפשר להציע כי הכרה זו נובעת מהבנה הולכת וגוברת בקרב אותם שחקנים כי הנוסחה החוקתית "יהודית ודמוקרטית", המקובלת עליהם, אינה חוסמת עקרונית, בוודאי לא באופן מוחלט, שותפות דו–לאומית במוקדי הכוח השלטוניים.
לצד זאת, העלאת אחוז החסימה הולידה את הרשימה המשותפת, שחיזקה בתורה את תודעת השותפות הפוליטית בקרב האוכלוסייה הערבית. תהליך זה מקשה על חזרה לפוליטיקה שקדמה להעלאת אחוז החסימה, כפי שמעיד אחוז ההצבעה הנמוך בקרב האוכלוסייה הערבית (49.5%) בבחירות מועד א' ב-2019, שבו התפרקה המשותפת לשתי רשימות נפרדות. מעמד הביניים הערבי המתרחב תרם גם הוא לעלייתה ולהתחזקותה של תודעת השותפות. נוסף על כך, ההסתה שלוחת הרסן וחסרת התקדים נגד הפוליטיקה הערבית והאזרחים הערבים, מצד גוש הימין בהובלת נתניהו, דווקא ביצרה את תחושת הכוח והאחריות בקרב המפלגות הערביות. זו התבטאה ברצון להשפיע על הפוליטיקה הישראלית, ובמיוחד בסיסמה הפוליטית "לבד לא נוכל ובלעדינו אי–אפשר", המזוהה לרוב עם יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה.
עלייתה של האופציה הערבית הושפעה גם מתהליכים חיצוניים. תהפוכות ה"אביב הערבי" חשפו בפני האזרח הערבי בישראל את החולשה והפריכות הפוליטית, המוסדית והחברתית של הקבוצות הלאומיות השונות במרחב הערבי, והניעו תהליך של תזוזה מהקוטב הרדיקלי של הפוליטיקה הערבית בישראל אל הקוטב הרפורמי, שמדגיש שינוי הגדרתי מבפנים. אף שמקור ההשפעה הזה אינו בהכרח מודע או נדון בשיח הציבורי הערבי, ובוודאי לא בשיח הפומבי של האליטה הפוליטית הפלסטינית–ישראלית, אי–אפשר להתעלם מחשיבותו.
מעניין להעיר שגם השמאל היהודי הסתכל ״החוצה״ בשנים האחרונות וניכרים בו תהליכים פנימיים וזהותיים בעקבות שינויים בעולם ובישראל. השיח על ההיסטוריה של מחנה השמאל בישראל בהקשריו המעמדים, האתניים והלאומיים, המושפע גם מהשיח המתרחש בעולם, פתח אופק למחשבה מחודשת על בעלי ברית ולאתגור גבולות הגזרה של המחנה. העובדה שהשמאל הציוני הממוסד נמצא בשפל המדרגה מבחינה אלקטורלית ומוסדית מחזקת את התנאים המאפשרים פתיחות לכיוונים ולרעיונות חדשים.
מתוך הבנה של התהליכים המתוארים לעיל התכנסה בשנת 2020 קבוצת החשיבה "לאומיות ושותפות" בתחום "ישראל במזרח התיכון" במכון ון ליר, בשיתוף פעולה עם "השותפות" ובית הספר לשלום בנווה שלום/וואחת א–סלאם. תכלית הקבוצה היא לפתח תחביר של שותפות בין שני הלאומים החיים בישראל וחולקים זה עם זה זמן, מרחב, אזרחות וחוויה יומיומית. במונח "תחביר" כוונתנו לשפה, דמיון, מסגרת של הנמקה, פילוסופיה מוסרית, ובאופן כללי – גישות אינטלקטואליות מעולמות מחשבה ומשמעות שונים, שלצידן חיבורים, שימושים והשתמעויות פוליטיות אפשריות. אנו חותרים לניסוח של כלים ותוכן שיסייעו לפענוח, לפרשנות ולפרשנות מחודשת של העבר, ההווה והעתיד. תחביר זה עשוי לשמש בסיס ל"פוליטיקה דו–לאומית מתערבת" שתאפשר לפוליטיקה הערבית–פלסטינית, או לחלקים ממנה, מרחב תמרון גדול יותר בתוך הפוליטיקה הישראלית ומול הפוליטיקה היהודית–ציונית, ותפתח בפני האחרונה (או חלקים ממנה) הזדמנויות לשיחה פוליטית ולאומית פרודוקטיבית יותר עם הפוליטיקה הערבית–פלסטינית.
קבוצת החשיבה מעוגנת בראש ובראשונה בערכי יסוד של צדק, שוויון, שגשוג, רווחה, ביטחון והגשמה עצמית, והיא מפתחת את רעיונותיה בהתייחסות לחמישה צירים או ממדים: הממד ההיסטורי, הממד המבני, הממד הנרטיבי, ממד היחסים הבין–קבוצתיים וממד היחסים התוך–קבוצתיים. הממד ההיסטורי עניינו תנאי המפגש ההיסטוריים בין שתי הקבוצות הלאומיות, ובמיוחד האפיזודה ההיסטורית של מלחמת 48', אשר עם ההפסד לצד הפלסטיני הביאה לשרשרת עוולות ובהן נישול, גירוש, ביזוי, מניעת עצמאות מדינתית ויצירת פליטות. בממד זה אנו מתייחסים לעוולה שבהולדה (wrongful birth) לא רק כאל מסגרת אנליטית אלא גם כדי לבחון את הקשרים המוסריים, הפוליטיים והמשפטיים בין ההולדה לעוולה או בין העוולה להולדה לצורך תיקון צודק. ממד המבנה עניינו שאלת ההסדרים המשפטיים–חוקתיים שיכולים להביא לרגולציה לאומית חברתית, תרבותית ופוליטית מוסכמת של היחסים בין שתי הקבוצות. במילים אחרות, אנו מבקשים להציע עיצוב מחדש לתווי פניו של היילוד. לעומתו, הממד הנרטיבי עניינו בעיקר פיתוח אתוסים מכוננים, לאומיים ודו–לאומיים, הקודמים לממד המבנה ויכולים לכוננו, להצדיקו ולסייע בשימורו.
שלושת הממדים האלה הללו מונחים על הממד הדו–לאומי, המניח מבחינה אונטולוגית, פוליטית, נורמטיבית ומוסרית את קיומם של שני לאומים הזכאים לשמר את זהותם. הדיון אפוא אינו על הסרת הגבולות הסימבוליים בין שני הלאומים אלא על גובהם של גבולות אלו, על עוביים, ובעיקר על משמעותם. ולבסוף, הממד התוך–קבוצתי מבטא הכרה בשונות תוך–קבוצתית, תוך–לאומית, בעיקר כדי להימנע ממונוליתיות, זהותנות והפשטה של המציאות התרבותית הקבוצתית. הוא גם מאפשר לבחון את מערך הקשרים שבין תתי–קבוצות בתוך כל צד לאומיוהקשרים של תתי–קבוצות מכל צד עם הקבוצה הלאומית האחרת.
גיליון זה הוא בבחינת אסופה ראשונית של טקסטים, הערות ראשוניות למחקר ופעולה, של חברות וחברי הקבוצה. מטבע הדברים לא יכולנו להתייחס לכל הממדים הללו או להרחיב לגביהם, משום שאנו מצויים בשלבי ההתחלה של הפעילות. עם זאת, אוסף המאמרים הקצרים הללו מציג כיווני חשיבה מעניינים לקראת המשך פעילותה של הקבוצה.
מיכאל מנקין בוחן את המשמעויות השליליות של מוסכמה מרכזית בתפיסה של הלאומיות היהודית הציונית: הצורך ברוב יהודי מטעמי ביטחון. אחת ההצדקות הרווחות בשיח היהודי–ישראלי לַצורך להבטיח ביטחון פיזי קיומי היא ההיסטוריה העגומה של רדיפות שסבלו היהודים מזולתם. במידה רבה לא פחות, הצורך הזה מוצדק גם בהתייחסות לערבים – ובהם גם הפלסטינים אזרחי ישראל – כאל אויב פוטנציאלי תמידי. לכן הדרישה לרוב יהודי מסיבות ביטחון טומנת בחובה הנחות מהותניות לגבי אופי היחסים בין שתי הקבוצות. קיימת אפוא סתירה בין התוכן השלילי של הצורך ברוב ובין הרצון המוצהר בקרב חלקים מהציבור היהודי לשלום בין שני הלאומים.
אמיר פאח'ורי מציע הסתכלות שמתמקדת במִבנה המציאות שמחולל המבנה החוקתי "יהודית ודמוקרטית", במקום להתמקד במציאות המִבנה. מציאות המבנה נלמדת מפרשנות המומחה המוסמך לטקסט החוקתי, ואילו מבנה המציאות מורכב מפרשנות הסובייקט שאינו מומחה לטקסט החוקתי ואשר מַבנה משמעות בתוך הטקסט, במנגנון סיבתי מורכב ומסועף של תהליכים סוציו–פוליטיים. לפי פאח'ורי, כאשר מתמקדים במבנה המציאות ולא במציאות המבנה, השאלה אם יהדות המדינה חוסמת בפועל שוויון אזרחי חומרי – שאלה המנוסחת, באופן בלעדי או לפחות דומיננטי, כשאלה משפטית, תיאורטית או אידיאולוגית – הופכת לשאלה סוציו–פוליטית, אמפירית ופנומנולוגית הבוחנת פרקטיקה של שבעים שנות ישראליוּת, שעולה וצפה מתוך מיליוני בחירות שונות של אזרחים יהודים ישראלים (וגם של אזרחים ערבים, אם כי באופן משני) הפועלים בתוך המבנה ותחת השפעתו לאורך הזמן.
גבריאל אבן צור טוען כי מדינת ישראל, במבנה החוקי הנוכחי שלה ובשיח הפוליטי שהיא מקדמת, מעצבת מחדש את הזהות היהודית באופן שמרוקן אותה ממרכיבים שהיו מהותיים בה במשך הדורות. המציאות הזאת אינה מאיימת רק על אזרחיה הלא–יהודים של המדינה אלא גם על אלה היהודים, בכל הנוגע להמשך קיומה של הזהות היהודית המסורתית. לפי אבן צור, זוהי יהדות ללא תוכן שהיא סיבת עצמה, האמצעי והמטרה גם יחד. כך, השימוש הפוליטי במושג "יהודי" בישראל הוא תמיד מעגלי: המדינה היא יהודית, לכן היא צריכה לחזק את הזהות היהודית, כדי שזהות זו תחזק את הגדרתה כיהודית. יוצא כי בחוק הישראלי הקיים "יהדות" אינה הצדקה לשימוש לגיטימי בכוח מצד המדינה, אלא היא הכוח עצמו. אבן צור טוען כי זהו עולם שבו היהדות עדיין במרכז, אך תפקידה התהפך; תחת מערכת חוקים אלוהיים שהציבה אלטרנטיבה לסדר הפוליטי הקיים הפכה היהדות ללאומיות צרה שמחזקת את המבנה החוקי של המדינה, שבפועל היא מבנה–כוח דתי מחולן לחלוטין.
בחלק השני של המאמר אבן צור טוען כי קידום שותפות יהודית–ערבית יכול למלא חלק חשוב בנטרול מבנה הכוח הישראלי, לטובת שתי הקבוצות. רוב המודלים לשותפות יהודית–ערבית המוצעים כיום מבוססים על רעיון ליברלי שתובע משתי הקבוצות שנלחמו (ועודן נלחמות) על עצמאותן הלאומית "להתבגר" ולהתמזג במסגרת אזרחית. אבן צור סבור כי המודלים הללו בעייתיים, משום שבנסיבות הפוליטיות והחברתיות הקיימות בישראל המטרה איננה – ואינה יכולה להיות – זהות אזרחית חדשה; המטרה צריכה להיות שחרור של שתי הקבוצות מהקטגוריזציה ומצמצום הזהות שהוטלו עליהן. שותפות יהודית–ערבית צריכה אפוא לאפשר לכל אחת מהקבוצות רציפות בין העבר שלה לעתידה, כדי ליצוק משמעות בהווה.
הלל בן–ששון מזהה פרדיגמה דומיננטית ביחסי יהודים וערבים בתוך האזרחות הישראלית, ולפיה בין הציונות לזהות הלאומית הפלסטינית מתקיים משחק סכום אפס (ראו גם מאמרה של חדאד חאג'-יחיא בגיליון זה). לפי פרדיגמה זו, הצד הערבי הפלסטיני מתבקש לוותר על נרטיב הנכבה ולקבל את ההגמוניה היהודית, ואילו הצד היהודי הציוני נתבע לוותר על הממד היהודי בזהות החוקתית של המדינה ולהסכים למעבר לדמוקרטיה דו–לאומית הסדרית.
מתוך הנחה כי גישור נרטיבי–לאומי בין שתי הקבוצות נידון מראש לכישלון, וכדי לקדם שותפות ושוויון אזרחי, בן–ששון מציע פרדיגמה חלופית המתמקדת במה שהוא מכנה "נתינה מסדר שני", להבדיל מ"ויתור תשתיתי" הכרוך בפרדיגמה הקיימת. לפי הצעתו, על הרוב היהודי הישראלי לוותר על הבלעדיות שבהחזקה בכוח השלטוני, כדי לאפשר חלוקה שוויונית של משאבים מדיניים חומריים על בסיס לאומי. ויתור זה אינו כולל ויתור על עקרון הרוב היהודי (ראו מאמרו של מיכאל מנקין בגיליון זה) ועל ביטויים מעשיים שלו שאינם מהווים אפליה. מנגד, הצד הערבי מתבקש לחזק את הסוכנות הפוליטיות שלו בתוך הפוליטיקה הישראלית, על חשבון תחושת הקורבנות המכוננת בו. פרדיגמה מחשבתית חלופית זו, חותם בן–ששון, יכולה לשמש רעיון פוליטי מארגן.
נסרין חדאד חאג'-יחיא מבקרת את עסקת החליפין הלא כתובה שהמדינה מקדמת מול האזרחים הערבים, שלפיה המדינה תקצה משאבים לטובת שיפור זכויות הפרט, הפיתוח הכלכלי והשוויון האזרחי בקרב הערבים ובתמורה לכך על האוכלוסייה הערבית להשיל מעליה את זהותה הפלסטינית ולקבל במקומה את זו הישראלית. חדאד חאג'-יחיא טוענת שפיתוח כלכלי או רווחה כלכלית אינם יכולים להחליף אינטגרציה נרטיבית או הכלה מדינתית של הנרטיב הלאומי הערבי הפלסטיני. עסקה חליפין זו, היא מוסיפה, נמצאת בבסיס התוכנית הממשלתית 922 הידועה כ"חוק הלאום", וגם ב"עסקת המאה" שהציע ממשל טראמפ; אולם היעדר אינטגרציה נרטיבית מביא לזרות שאינה יכולה לאפשר רווחה כלכלית, או שאי–אפשר לפצות עליה באמצעות רווחה כזאת.
מתוך ניתוח מבנה ההזדמנויות והאילוצים הזמין לאזרחים הערבים, וכדי לקדם שוויון ושותפות בין שני הלאומים בתוך האזרחות הישראלית, סאמר סוויד מציע תביעות וויתורים הן בממד הנרטיבי הן בזה המעשי–חומרי, שיתבטאו באינטרסים של שני הצדדים. לפי הצעתו, הצד היהודי הריבוני יכיר בנכבה ויקבל אחריות על תיקונה, ואילו הצד הערבי הפלסטיני יכיר או יאשרר הכרתו בזכותם של היהודים בהגדרה עצמית. לפי סוויד, מימוש הצעה כזאת יכול להיות "נקודת הסתעפות שממנה ההתפתחות ההיסטורית נעה אל מסלול חדש", כפי שאירע בממשלת רבין השנייה בשנים 1992–1995 או לחלופין כפי שאירע כאשר גנץ דחה את היד שהושיטה לו הפוליטיקה הערבית הפרלמנטרית בבחירות לכנסת ה-23. את ההצעה הזאת אפשר להגשים באמצעות קידום של שיח, באותו האופן שבו שיח ההשפעה קודם אינטנסיבית בשלוש מערכות הבחירות בשנים 2019–2020 ויצר מציאות עדיפה לכינון שותפות.
המאמר של מרב ג'ונס וליהי בן שטרית עוסק בשיח הריבונות הקיים כיום בישראל ובמשמעויות הפוליטיות של המושג "ריבונות" בשיח הציבורי היהודי בישראל. הכותבות טוענות כי הימין הישראלי הצליח ליצוק תוכן חדש למושג הריבונות, כך שבמקום שהמושג יובן כסוברניות שמקורה בברית ובהסכמה הדדית הוא מובן לרוב בקרב הציבור הישראלי כאדנות מדומיינת המוחלת מלמעלה, באופן המכפיף או מחיל שליטה על עם אחר או על טריטוריה זרה. הכותבות מראות כיצד תנועות ויזמי דעה פוליטיים שונים קידמו את מהלך שינוי המשמעות המתואר.
רולא הרדל מתמקדת בשיח ההשפעה שקידמה הרשימה המשותפת בסבבי הבחירות לכנסת ה-22 ולכנסת ה-23. שיח זה התבטא בשני רבדים. האחד הוא הסברה שלפיה יש להוסיף חברי כנסת המייצגים את הפוליטיקה של הרחוב הערבי כדי להפוך לכוח משפיע יותר בפוליטיקה הישראלית, ובמיוחד כדי להביא לתבוסת הימין בהובלת בנימין נתניהו. השני הוא קידומן של זהות אזרחית ישראלית ושל זכויות אזרחיות במובן הצר, דהיינו קבלת שירותים וחלוקת תקציבים, על חשבון הזהות הלאומית האישית והקולקטיבית. הרדל טוענת כי הכישלון למנוע מנתניהו לחזור לשלטון הוכיח כי שיח ההשפעה הוא לא יותר מאשליה מתעתעת.
לדידו של תום מהגר, כדי לבנות מחנה אלטרנטיבי ל"קואליציית החירום" של בנימין נתניהו ובני גנץ צריך תיקון היסטורי, הן מול העם הפלסטיני הן מול הציבור היהודי מזרחי. לשם כך יש להבין כי תהליך דה–קולוניאליזציה בגבולות 48' הוא מרכיב קריטי ואולי אף תנאי הכרחי לסיום הכיבוש של 67'. בהקשר הפלסטיני יש לתת את הדעת על פרקטיקות של נישול וטיהור אתני בתחומים כגון הגירה והתיישבות, ובהקשר המזרחי יש לדון בצורות שונות של הדרה, הכפפה ופשעים גזעניים. לדברי מהגר, העשורים האחרונים מלמדים כי ניסיונות להגיע לפיוס ולשלום תוך נורמליזציה (ואף גלוריפיקציה) של שיטת המשטר בישראל ושל ההיסטוריה הציונית נידונו לכישלון, ולכן הם תורמים להתחזקותו של הימין הישראלי.
מוחמד ח'לאילה טוען כי השיח פוליטי הדומיננטי בפוליטיקה הערבית השתנה והפך משיח רדיקלי, בהובלת התנועה האסלאמית הצפונית, גורמים בבל"ד ושרידי תנועת בני הכפר, לשיח חברתי ואזרחי של השתלבות. לפי תזה זו, השיח הרדיקלי התעצם לאחר מאורעות אוקטובר 2000 והגיע לשיאו עם פרסום מסמכי החזון בשנים 2006–2007. הוא גם קיבל ביטוי בשיעורי הצבעה נמוכים, שהושפעו מהפיחות באמון באפקטיביות של הייצוג הפוליטי הפרלמנטרי, מהתחזקות החברה האזרחית, מהדגשת חשיבותם של מוסדות ייצוג חוץ–פרלמנטריים, ומחוסר ההבחנה בין גוונים שונים בתוך הפוליטיקה היהודית ציונית.
ברם, שיח ההשתלבות התחזק בעקבות מאורעות ה"אביב הערבי" והגיע לשיאו בשנת 2019, בעידן הרשימה המשותפת בהובלת ח"כ איימן עודה. ח'לאילה בוחן סקרי דעת קהל וטוען כי שיח ההשתלבות התבטא ברצון לקדם את מעמדה של האוכלוסייה הערבית בעיקר דרך הכרה בלגיטימיות הפוליטית שלה, וגם דרך שיפור מצבה הסוציואקונומי. עוד הוא טוען כי שיח זה מבחין בין זרמים בתנועה הציונית ומנסה לבנות גשרים ושיתופי פעולה עם הזרמים שבמרכז ובשמאל כדי להפיל את הימין. שיח ההשתלבות תובע זכויות קולקטיביות, מקבל באופן עקרוני את מסגרת האזרחות הישראלית ותובע להפוך אותה ממסגרת מדירה המבוססת על שיוך אתנו–לאומי למסגרת אזרחית ליברלית ומכלילה. לדברי ח'לאילה, תופעה זו עשויה לשקף התמרכזות של האלקטורט הערבי.
