בחיבור זה אבקש לטעון שעל הפתרון לסכסוך הישראלי–פלסטיני להידרש למאפיינים הקולוניאליים הבולטים של הסכסוך, יותר מאשר לניסיונות הכושלים לפתרון על ידי חלוקה. הפיוס ינבע ממאבק פלסטיני-יהודי משותף בתמיכה בינלאומית, ויביא לפתרון בדמות מדינה אחת דמוקרטית ודו-לאומית בין הירדן לים.
תוצאות הבחירות לכנסת בנובמבר 2022 ועליית הימין נתפסים כאירוע רב חשיבות בתהליך של צמצום האפשרויות להסדיר את הסכסוך על ידי חלוקה טריטוריאלית על בסיס גבולות 67'. אך זוהי טעות נפוצה בהבנת הסכסוך ולכן גם באיתור הפתרון. ראשית, שורש הסכסוך אינו בכיבוש של 1967 אלא בתוצאות מלחמת 1948 ובניצחון מיזם הציונות כקולוניאליזם מיישב. מיזם זה נולד באירופה ובמסגרתו התפתחה תודעה של קבוצת לאום יהודית מודרנית. התנועה הציונית הצליחה להנחיל לעולם את הרעיון של הגדרה עצמית ליהודים בפלסטין, ובכלל זה לשכנע את מקבלי החלטות במעצמות דאז לתמוך במימושו. בשנת 1947 קיבל המיזם הציוני גושפנקה חסרת תקדים בהחלטת האו"ם 181 – החלטת החלוקה – שבה תמכו שתי מעצמות העל, ברית המועצות וארצות הברית. בכך התקבלה תמיכה דה-פקטו לטיהור אתני ולהעלמת הפלסטינים ממולדתם כתוצר הכרחי של הקמת מדינה יהודית.
שנית, החלוקה הטריטוריאלית של פלסטין, שהיא רעיון קולוניאלי, שימשה את ישראל, או לפחות מגזרים מסוימים בה, כדי להראות שהיא מעוניינת בהסדרת הסכסוך; ובעת ובעונה אחת להמשיך במלאכת הטיהור האתני, הגירוש וההשתלטות. מנגד, הרעיון שימש את מקצת המנהיגות הפלסטינית כדי לטפח שאיפה לעצמאות ולהגדרה עצמית בחלק מהמולדת הפלסטינית; בכך היא ביססה את שלטונה כמי שתומכת בפתרון הסכסוך. בד בבד משמש רעיון זה את הקהילה הבינלאומית, ובכללה רוב מנהיגי העולם הערבי, כדי להימנע מהתמודדות עם השאלה המרכזית שמבצבצת מהמציאות שנוצרה בפלסטין לנוכח הסכסוך המתמשך זה יותר ממאה שנים.
התמודדות עם המציאות האובייקטיבית היא המפתח לפתרון צודק בפלסטין. בארץ קיים קולוניאליזם התיישבותי שבמסגרתו התבסס במשך השנים משטר אפרטהייד. אכן, הממשלה האחרונה של נתניהו מבטאה מציאות זו ביטוי ברור וחד, אך זהו המצב מאז 1948 ועד היום. מי שמבקר בגליל, בנגב או בערים המעורבות, ואף מסתכל בעין ביקורתית על מוסדות ציבוריים ובהם אוניברסיטאות, מוסדות המשפט, גופי התקשורת וספֵרות אחרות שהן לכאורה ניטרליות, יבחין בקלות בהדרה, בדומיננטיות האתנית ובהפליה הלאומית. ייתכן שהממשלה הנוכחית בישראל תחריף את המצב, אך היא לא תיצור מציאות חדשה, כפי שחלק מהניתוחים שמתפרסמים כיום מציעים.
לעומת זאת, ייתכן מאוד שהצעדים שהממשלה החדשה כבר הכריזה שבכוונתה ליישם יהיו דווקא אבן דרך חשובה בתהליך השינוי שיש לבצע בפלסטין שבין הים לנהר. לפי הערכה זו, הממשלה הנוכחית תתרום להעמקת הקולוניזציה ולכן לחשיפת האפרטהייד הקיים ולסתימת הגולל על ההערכות בדבר הרלוונטיות של ההפרדה לשתי מדינות. כן היא תחדד את החלופות האפשריות לעתיד: אפרטהייד, או פיוס במסגרת מדינה אחת. בכך היא עשויה לתרום במידה ניכרת, גם אם בעקיפין, למאבק להפסקת תהליך הקולוניזציה וההשתלטות ולשינוי סדר היום, מהסדרה על ידי חלוקה למיגור מצב האפרטהייד. על השינוי להתרחש לא רק במישור המשטרי, אלא גם בערים ובשכונות – בביטול ההפרדה האתנית בהן. יש לחדול מלמנוע מערבים להתגורר ביישובים מסוימים ואף להנהיג שינוי חוקי, סמלי ומבני.
שרטוט מחדש של המאבק הוא חובה פוליטית ומוסרית של כל העוסקים במלאכה בארץ ובעולם, אך היא בעיקר משימתם של הפלסטינים, או ליתר דיוק – של האליטות הפלסטיניות בתוך הקו הירוק ומחוצה לו, ובכלל זאת בגלות הפלסטינית. אומנם הפלסטינים הם הקורבן העיקרי של המציאות במולדתם, אך אני שולל את הטענה שאין זה מתפקידו של הקורבן להציע דרך מוצא; ההפך הוא הנכון, ולו רק משום שהאינטרס הבסיסי של הפלסטינים הוא לשנות את המצב ולהביא להתחלתו של תהליך, ארוך ככל שיהיה, כדי להגיע להסדרה הוגנת בפלסטין.
היריעה קצרה מלפרט, אך ברצוני להציע מתווה ראשוני המבוסס על כמה נקודות מוצא. ראשית, הפלסטינים הם קורבן לקולוניאליזם התיישבותי מתפתח ולאפרטהייד מעמיק מ-1948 ועד היום. מכאן שהפסקת הקולוניאליזם וביטול האפרטהייד הם משימת העל שממנה נובעת משמעות שונה מזו שניתנה עד כה למונח "שחרור לאומי". המטרה העיקרית אינה הגדרה עצמית טריטוריאלית בחלק מהמולדת, אלא כינון מדינה ומשטר המבוססים על דמוקרטיה מהותית והגדרה עצמית פלסטינית קהילתית ולא טריטוריאלית, לצד היהודים-הישראלים. מצד אחד, פתרון כזה מחייב שלילה של הציונות כאידיאולוגיה הרשמית של המדינה, אידיאולוגיה המובילה למדיניות של עליונות אתנית; אך מצד שני הוא מבוסס על הכרה ביהודים הישראלים כקבוצה לאומית שיש לה זכות שווה להגדרה עצמית לא טריטוריאלית במולדת המשותפת. נוסף על כך יביא הפתרון המוצע לתיקון של תוצאות הנכּבה והצעדים שבאו אחריה להעמקת הקולוניזציה והאפרטהייד בארץ; בתוך כך תהיה הכרה בזכותם של הפלסטינים לדבוק ברעיון של "מולדת אחת, עם אחד ופתרון אחד" והתחשבות במאפיינים ובתנאים הייחודיים של כל קבוצה פלסטינית – אזרחי ישראל, פליטים, עזתים, ירושלמים ותושבי הגדה המערבית – וכן בזכותם של הפליטים הפלסטינים שירצו בכך לחזור לארץ ולהיות שותפים בבנייתה של מולדת שוויונית.
שנית, הפתרון המוצע מתנגש עם החלטות בינלאומיות ועם מורשת ענפה של תמיכה בפתרון שתי המדינות. משימת השינוי התודעתי מסועפת ומורכבת ודורשת מאמצים רבים מצד הפלסטינים ותומכיהם. התשתית לשינוי כבר קיימת בחלקה. ישראל, המדינה שהוקמה על בסיס החלטת החלוקה, נקטה מדיניות שביטלה כל אפשרות להפרדה טריטוריאלית. היא אשר מחקה בפועל את הרלוונטיות של תוכנית החלוקה ואת האפשרות לפתרון של שתי מדינות, ובכך הציבה את פתרון המדינה האחת בקדמת הבמה. לדעתי, הרעיונות המבוססים על שתי מדינות, או על שתי מדינות במולדת משותפת, אינם תקפים עוד. אנו נמצאים כיום במצב של מדינה אחת שעומדת לפני שתי אפשרויות: העמקת האפרטהייד, או פתרון שמבוסס על מדינה אזרחית דו-לאומית.
שלישית, תהליך השינוי – או בלשון מקצועית, הדמוקרטיזציה של הארץ – יהיה ארוך ומורכב ויידרשו לו שנים ארוכות, אך התשתית בעבורו כבר קיימת. בארץ מתגוררים שני עמים ואין סיכוי להרחיק מי מהם מהמולדת; הבסיס לקיום יחדיו כבר עומד. נוסף על כך יש ניסיון לשיתוף פעולה, ולו צנוע, בדמותן של התארגנויות ופעולות משותפות בארץ שישמשו דגמים התחלתיים לפתרון. כמו כן ישנו ניסיון בינלאומי עשיר בתהליכי פיוס באזורים שסבלו מאותם רכיבים של קולוניאליזם התיישבותי עם אפרטהייד מעמיק. מן התהליכים שהתרחשו במקומות כמו קנדה, צפון אירלנד, דרום אפריקה, עיראק או קוסובו, אפשר ללמוד על אפשרויות של פשרה ופיוס. הניסיון הבינלאומי מלמד כי ישנה חשיבות רבה לפיתוח חזון ברור לקראת דגם דמוקרטי ולדבקות במאבק עממי אזרחי למען דה-קולוניזציה, לצד הדגשת התועלת שתצמח מכך לכל האזרחים במולדת המשותפת, ולא רק לחברי קבוצה אחת.
אני מודע למציאות בארץ ולמשמעויות המסוכנות של עליית מפלגות גזעניות לשלטון במדינה. יש להניח שהקולוניאליזם והאפרטהייד יעמיקו בתקופה הקרובה, אך חידוד הנסיבות השליליות הוא המפתח לשינויָן בעתיד. ייתכן שדווקא כעת יוכלו פלסטינים ויהודים שוחרי שלום ושוויון ותומכיהם בעולם, מקרב העם ומנהיגיו גם יחד, להפיק תועלת מהרוח הגזענית השלטת בישראל. דווקא עכשיו יש להאיץ את המאמצים לביסוס הרעיון שפלסטין היא מקום לכולם בשוויון ובחופש, וכי דרכם של משטרי עליונות אתנית היא להיעלם מהעולם. כך היה באירופה במחצית הראשונה של המאה העשרים, כך היה בכמה מקרים אחרים בעולם במחצית השנייה של המאה העשרים וכך יהיה גם בפלסטין/ישראל, אולי כבר במחצית הראשונה של המאה העשרים ואחת.
