מאז הקמת מדינת ישראל היו הצהרותיהם של מקבלי ההחלטות בה בנוגע לצורך בפיתוח הכלכלה של החברה הערבית ושיפור תנאי המחיה של האזרחים הערבים לא יותר ממס שפתיים. הצהרות אלה לא הניבו שיפור כלכלי משמעותי בשטח. המטרות הבולטות ביותר של מדיניות הממשלה היו להכיל את הפלסטינים בישראל ולמנוע מהם לפתח את יכולותיהם הכלכליות העצמיות וליהנות מפרויקטים ממשלתיים של פיתוח או מהישגים כלכליים. כלכלתה של החברה הערבית בישראל עודנה מתאפיינת בכפיפות לכלכלה הישראלית ובתלות בה.
בשנים האחרונות החל מסתמן שינוי כלשהו בשיח הכלכלי כלפי הפלסטינים בישראל. השינוי החל בימי ממשלת אולמרט (במיוחד לאחר מלחמת לבנון השנייה, בשנת 2006), והוא נמשך ביתר שאת תחת ממשלות נתניהו, מאז שנת 2009. שיח כלכלי זה נגזר מהבנתם של מקבלי ההחלטות ושל המוסדות הכלכליים שנחיתותה הכלכלית של האוכלוסייה הפלסטינית היא אבן נגף בפני התפתחותה הכלכלית הכוללת של ישראל וחסם בפני השתלבותה המלאה בכלכלה העולמית – הבנה הקשורה באופן ישיר להמלצות ועדת אור וועדת לפיד שבאה אחריה.
שיח זה ממחיש את החשיבות שרואה המדינה בהתמודדות עם הבעיות הכלכליות של האזרחים הערבים, ובפרט עם מצבן הכלכלי של הנשים הערביות. התמודדות זו נתפסת כאינטרס אסטרטגי של הכלכלה בישראל ופיתוחה, והיא קריטית לשם השגת מטרות כלכליות כגון ההצטרפות לארגון OECD מחד גיסא, וככלי להתמודדות עם ה"הקצנה" הפוליטית של החברה הערבית בישראל ולהכלת דרישותיה הפוליטיות מאידך גיסא. ועדת אור זיהתה את קיומה של אפליה כלכלית כלפי האזרחים הפלסטינים, הטילה את האחריות למצב על ממשלות ישראל לדורותיהן ודרשה לתקנו. ועדת לפיד (2004) המליצה לאחר מכן על הקמת רשות ממשלתית לפיתוח מה שהיא כינתה "מגזר המיעוטים" ולטיפול בבעיות הייחודיות למגזרים הלא-יהודיים. בין בעיות אלה ניתן למנות בין השאר ענייני תכנון ובנייה, תקציבים, איסור אפליה, ייצוג הולם במשרות ממשלתיות, שיפור החינוך, והשתלבות בחברה הישראלית ובכלכלתה.
מאז שנת 2007 החל הממסד הישראלי להניח על השולחן תוכניות להאצת השתלבות הכלכלה הערבית במשק ובכלכלה הישראלית לשם הפקת תועלת מן הפוטנציאל הכלכלי שלה, הנרחב יותר מכושר הצריכה של החברה הערבית, ולהציג תוכניות ניאו-ליברליות המבוססות על כוחות השוק. ממשלות ישראל נקטו כמה צעדים מעשיים המשקפים שינוי מסוים במדיניותן הכלכלית, ובפרט הקמת הרשות לפיתוח כלכלי של המגזר הערבי, הדרוזי והצ'רקסי, כמו גם יוזמות להקמת קרנות השקעה שיפעלו לפיתוח הכלכלה הערבית. נוסף על כך, בשנים האחרונות החלו מוסדות ישראליים לפעול לשילוב ערבים בחברות ישראליות פרטיות בתעשיות המתקדמות, תעשיות עתירות ידע ואינפורמטיקה. כך לדוגמה, מספר חברות ישראליות מתחום המחשוב פתחו סניפים ביישובים ערביים במטרה להעסיק עובדים ערבים.
חרף שינוי המדיניות שמייצגים צעדים אלה, הבנה שלהם באמצעות הקשר שלהם למטרות מדיניותה הכלכלית של המדינה מבהירה שאין באמת שינוי יסודי במטרות הכלכליות שהציבה המדינה לפלסטינים, וששינוי המדיניות שהוזכר לעיל לא היה חל אילולא תאם את האינטרסים של המדינה. "סוכני השינוי" בחברה הפלסטינית שממשלות ישראל פועלות מולם הם אנשי עסקים מהמגזר הפרטי שמייצגים את עצמם ואינם מעורבים בשום מיזם כלכלי ציבורי. במקביל, המדינה מדירה מהפרויקטים שלה את ההנהגה הערבית ואת המפלגות הערביות, ואינה משתפת בהם גורמים שיכולים להביא לצמיחה ולפיתוח כלכלי בר קיימא באופן עצמאי וללא תלות בכוונותיה של הממשלה.
בחינת השלכות המדיניות הכלכלית של הממשלה הנוכחית על הכלכלה של החברה הערבית בישראל ותוצאותיו של אימוץ מדיניות כלכלית ליברלית מראה שמטרת המדיניות הנוכחית היא שימור הבידול הכלכלי בין המערכות הכלכליות הערבית והיהודית, הנצחת העליונות של קבוצת הרוב היהודית וכפיפותה של קבוצת המיעוט הערבי לכלכלה הישראלית ולמדינה, והכשלתו של כל פיתוח אמיתי ובר קיימא של הכלכלה הערבית. המדינה היא עדיין הכוח המכוון, המניע והשולט בפיתוח הכלכלה הערבית דרך הרשות הממשלתית לפיתוח הכלכלה הערבית.
השוואת מדדים כלכליים מרכזיים בחברה הפלסטינית בישראל כגון ממוצע ההכנסה, השתתפות בשוק העבודה ושיעור האבטלה בין השנים 2007 ו-2015 מראה שיפור לא מבוטל במצב הכלכלי של החברה הערבית לאורך השנים. עם זאת, השוואה בין החברה הערבית לחברה היהודית מראה שהפערים בין שתי החברות שרירים וקיימים ובחלק מהמדדים הם אף התרחבו. ניתן לומר אפוא שהשיפור במדדים בקרב החברה הערבית יכול להיות תוצאה של התרחבות הכלכלה הישראלית והצמיחה הכלכלית הכוללת ושל העלייה ברמת החיים ובתוצר הגולמי לנפש בישראל, ולא בהכרח כתוצאה מתוכניות או בשל שינוי במדיניות הכלכלית כלפי החברה הערבית. גם אם שינוי של המדיניות הכלכלית יכול לשפר את מצבם הכלכלי של הערבים בישראל, הרי עיקר מטרתו היא הנצחת הפערים בין שתי המערכות הכלכליות ושימור נחיתותה של הכלכלה הערבית ותלותה בכלכלה היהודית.
במציאות שכזו לא ניתן לדבר על גישה כלכלית ליברלית כלפי הכלכלה הערבית, אלא על כלכלה ליברלית מגויסת ומוכוונת לשירות הכלכלה הישראלית ומטרותיה הפוליטיות של הממשלה. כלומר, השינויים בכלכלה הערבית מותנים בצרכים של הכלכלה הישראלית, והם נעשים בזהירות ותוך הקפדה על שימור יחסי הכוחות בין האוכלוסייה הערבית והאוכלוסייה היהודית והישמרות מפני התחזקות הדרישות הכלכליות והשאיפות הפוליטיות של הפלסטינים בישראל.
לסיכום, ניתן לומר שהשינוי במדיניות הכלכלית כלפי החברה הערבית תרם להשגת אי אלו תוצאות חיוביות על ידי הדגשת הצורך בפיתוח הכלכלה הערבית וקידומה, בהזרמת תקציבים ובשינוי המציאות הכלכלית בחברה זו. עם זאת קשה לראות כיצד יצליחו מאמצים אלה, שבצידם הקצאה של משאבים דלים יחסית, ליצור סביבת השקעה רצינית, להגביר את שיעור ההשתתפות בכוח העבודה ואת פריון העבודה ולהעלות את ההכנסה נטו לנפש, על מנת להצעיד את הכלכלה אל המאה העשרים ואחת. לאמיתו של דבר, למרות המודל הכלכלי הליברלי שממשלות ישראל אוהבות כל כך להתגאות בו, קשה להאמין שדבר כזה יקרה כל עוד הממשלה שולטת בקצב הצמיחה וקובעת אותו באמצעות הרשות הממשלתית לפיתוח הכלכלה הערבית והתקציבים המוקצים לה.
תרגם מערבית: צאלח עלי סואעד
* חלק מהמאמר מבוסס על דברים שנאמרו בסדנה בנושא "הכלכלה הפוליטית של הפלסטינים בישראל: בין קולוניאליזם לניאו-ליברליזם", שאורגנה במשותף ע"י מרכז מדה אלכרמל ומכון ון ליר בירושלים.ד"ר אמטאנס שחאדה הוא מזכ"ל בל"ד ומומחה לכלכלה פוליטית
