מירון רפופורט
בקיץ 2012 התכנסה קבוצה של כעשרה ישראלים וכעשרה פלסטינים במלון בבית ג'אלא. ביסוד הפגישה הזו עמד טקסט שכתבתי בהתייעצות עם ידידים יהודים ופלסטינים במהלך קיץ 2011, בעיצומה של המחאה החברתית בישראל, שכותרתו הלא רשמית הייתה "אוטופיה מעשית". הטקסט הזה הושפע ממפגש שהיה לי כמה שנים קודם לכן עם אקדמאי פלסטיני בשם סעיד זידאני, שהציג לי טקסט שכתב שבו הצעה שנראתה לי פשוטה ומהפכנית בבת אחת: לאמץ דגם נוסח האיחוד האירופי לפתרון הסכסוך הישראלי–פלסטיני. שתי מדינות עצמאיות השייכות למסגרת רחבה יותר המאפשרת חופש תנועה ומגורים ביניהן.
ההצעה הזו של זידאני הדהדה בראשי במהלך מסעותיי העיתונאיים בגדה המערבית, ברצועת עזה ובמזרח ירושלים במהלך האינתיפאדה השנייה. עד אז, האמנתי שפתרון שתי המדינות הקלאסי – סיום הכיבוש הישראלי שהחל ב-1967 תמורת ויתור פלסטיני על זכות השיבה, הפרדה בין ישראל לפלסטין וחלוקת ירושלים לשניים, צד ישראלי וצד פלסטיני – הוא הנוסחה הנכונה לפתרון הסכסוך. המסעות האלה, שהיו הפעם הראשונה שבה נתקלתי באופן ישיר במציאות שמעבר לקו הירוק, ערערו בי את האמונה הזו.
פגשתי פלסטינים שעבורם זכות השיבה למקומות ולאדמות שאיבדו ב-1948 אינה תכסיס שנועד לחסל את ישראל, כפי שלמדתי לחשוב קודם לכן, אלא ביטוי עמוק לזיקה שלהם לארץ כולה שבין הירדן לים. פגשתי מתנחלים שהזכירו לי מה שהעדפתי לשכוח: שחלק ניכר מהשיח הציוני נבנה על הזיקה ההיסטורית והרגשית ל"ארץ ישראל", ובשיח הזה חברון, שכם ובית לחם הן לא פחות "ארץ ישראל" מרמת השרון או רעננה, אולי יותר.
הרביתי לכתוב על מזרח ירושלים, וכתל-אביבי הופתעתי לראות עד כמה השכונות היהודיות והפלסטיניות בעיר הזו משורגות אלה באלה, עד כמה העיר עצמה מעורבת, בעיר העתיקה ובכלל.
החוויות האלה לימדו אותי שכדי להכיל את הרגשות העמוקים שחשים בני שני העמים למרחב כולו שבין הירדן לים, וכדי להתמודד עם המציאות המעורבבת שכבר נוצרה כאן, יש צורך בתפיסה חדשה. לא "אנחנו פה והם שם", כפי שניסו למכור את רעיון שתי המדינות לציבור היהודי בישראל, אלא תפיסה מורכבת יותר. נראה היה לי שהרעיון שהציג לי זידאני כמה שנים קודם לכן מבטא את המורכבות הזו. מכאן נולדה הפגישה בבית ג'אלא.
כבר בפגישה ההיא הסכמנו על חמישה עקרונות יסוד: שתי מדינות עצמאיות בגבולות 1967; גבולות פתוחים וחופש תנועה; ירושלים עיר פתוחה ומשותפת; מוסדות משותפים לשתי המדינות; ותיקון עוולות עבר בלי יצירת עוולות חדשות. העקרונות האלה עומדים עד היום בלב מה שנהיה לתנועה שתחילה קראה לעצמה "שתי מדינות מולדת אחת" והיום מוכרת בשם "ארץ לכולם".
חמשת העקרונות שכתבנו על הלוח בבית ג'אלא נוסחו, חודדו והורחבו מאז באלפי מפגשים, אבל ביסוד העבודה שלנו נשארה אותה התפיסה: בין הירדן לים חיים שני עמים, שניהם רואים במרחב זה את מולדתם, וכדי שנגיע לפתרון יציב, בני שני העמים צריכים ליהנות משוויון לאומי ואזרחי מלא. הסכסוך הזה אינו סכסוך גבול בין "ישראל" ל"פלסטין"; זהו סכסוך אינטימי ועל הפתרון להיות אינטימי. עשר שנים מאוחר יותר, החשיבה שעמדה ביסוד הפגישה בבית ג'אלא חרגה מן השוליים אל לב הדיון, ורעיון הקונפדרציה הפלסטינית-ישראלית היה לרעיון שלגיטימי לדון בו, לצד רעיון שתי המדינות ה"קלאסי" ורעיון המדינה האחת.
אפשר למצוא כמה סיבות להצלחה היחסית הזאת, אבל הייתי שם את הדגש על שתיים מהן, האחת חיצונית והשנייה פנימית. חיצונית, התהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים שהחל בהסכמי אוסלו ב-1993, קפוא לחלוטין כבר כמעט עשור. הפיצול הפלסטיני בין פתח לחמאס פגע קשות ביכולתם של הפלסטינים לגבש עמדה מדינית; "האביב הערבי" החליש מאוד את מדינות ערב והפחית עוד יותר את העניין שלהן בסכסוך, תהליך שהגיע לשיאו בחתימת "הסכמי אברהם" בין ישראל לאיחוד האמירויות, בחריין, סודאן ומרוקו; והקהילה הבינלאומית איבדה את האמונה שיש שביכולתה לפתור את הסכסוך.
כתוצאה מכך נוצרה מעין הסכמה כללית שגם אם פתרון שתי המדינות נותר הפתרון המועדף על הישראלים, על הפלסטינים ובוודאי על הקהילה הבינלאומית, אין היום די כוח פוליטי להניע אותו. כפי שניתח יפה מנחם קליין, ברגע ש"החוץ" – כלומר הקהילה הבינלאומית, ובכללה העולם הערבי – נטש את הסכסוך, עלתה חשיבותו של "הפנים", כלומר היהודים והפלסטינים החיים בין הים לירדן. שני תהליכים לכאורה מנוגדים – עליית כוחו של המיעוט הפלסטיני בתוך ישראל הריבונית מצד אחד, והתרחבות ההתנחלויות ומחיקת הקו הירוק מצד שני – חיזקו יחד את ההכרה ש"הפרדה" במובן שקידם תהליך אוסלו כבר אינה רלוונטית.
המסקנה שהימין הסיק מקריסת אפשרות ההפרדה היא שצריך לחזק את העליונות היהודית. זה ההסבר לחוק הלאום, זה ההיגיון מאחורי תוכניות הסיפוח למיניהן. זה גם מה שמסביר את ההצלחה של טרנספריסטים כמו איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' בבחירות האחרונות. בעיניהם, הדרך היחידה להיחלץ מהמצב הדו-לאומי שנוצר היא הכנעה של הפלסטינים או גירושם; ב"הסכמה" אם אפשר, בכוח אם צריך.
מנגד, העברת כובד המשקל אל ה"פנים" חיזקה את מה שאמיר פאח'ורי ואני הגדרנו במאמרים שלנו כ"זרם השותפות". עד לפני חמש שנים, שותפות יהודית–ערבית ניצבה בשוליים של הפוליטיקה הישראלית. היום היא נעשתה למובנת מאליה גם במרכז-שמאל היהודי, גם אם התנאים והתחביר של השותפות הזו עדיין לא נוסחו באופן מספק או לא נוסחו כלל. ההמלצות של הרשימה המשותפת על מועמדים מהמרכז-שמאל, השתתפות מפלגה ערבית בקואליציה האחרונה, עליית ארגונים כמו "עומדים ביחד", התרחבות בתי הספר הדו-לשוניים – אלו הן כמה דוגמאות לַשינוי.
על רקע קריסתו של רעיון ההפרדה מצד אחד ועלייתו של זרם השותפות מצד שני, רעיון הקונפדרציה, המיוסד על שותפות בין שתי מדינות עצמאיות בכל המרחב, יכול להדהד ביתר קלות. אין פירוש הדבר שרעיון זה זוכה לרוב; רחוק מכך. הוא מציב שאלות שקשה לענות עליהן כרגע באופן מספק: עתיד ההתנחלויות, זכות השיבה, ירושלים, הפערים הכלכליים בין שתי המדינות, ביטחון, ועוד סוגיות רבות. מעל לכול, זהו רעיון שדורש אמון בין שני הצדדים, אמון שנעדר כרגע כמעט לחלוטין.
רעיון השותפות במולדת גם מציב אתגר עצום בפני שני העמים. כשיהודים בישראל מדברים על "מולדת", הם חושבים על "מדינה יהודית"; כלומר גבולות ה"מולדת" זהים במידה רבה לגבולות העליונות היהודית. כשהפלסטינים מדברים על "מולדת", הם מתקשים לכלול בתוכה את ה"זרים" שבאו להתיישב בה, כלומר את היהודים.
ועם זאת, רעיון המולדת המשותפת מביע את שותפות הגורל של שני העמים החיים במרחב שבין הירדן לים, זה לצד זה וזה בתוך זה; והוא מבטא את ההכרה בתלות ההדדית ביניהם, מאפיין שלפי דה טויט עמד ביסוד התהליך של הפלת האפרטהייד בדרום אפריקה.* רעיון המולדת המשותפת יכול לקחת את הדבר שהיום הוא אולי היחיד המשותף לשתי הקהילות, היהודית והפלסטינית – הזיקה העמוקה שלהן לאותה כברת ארץ – ולהפוך אותו ממקור של מחלוקת למנוף להשגת הסדר מדיני צודק, ואפילו לתחילתו של תהליך פיוס. כל זאת בתנאי שההסדר והפיוס יהיו בנויים על יסודות של שוויון, של חירות אישית ולאומית ושל כבוד הדדי.
