כמו דרום-אפריקה, שראתה "איום" בעיר הפתוחה והמעורבת[1] (ודי לחכימא ברמיזא), גם דעתה של מדינת ישראל אינה נוחה מהתגברות מגמת המעבר של ערבים להתגורר בערים מעורבות. עמדתו של הממסד הישראלי בכל הנוגע למרחבי מגורים משותפים ליהודים וערבים באה לידי ביטוי באופן המזוקק ביותר בסעיף 7 לחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, הקובע כי "המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה". למעשה, עוד לפני שנחקק החוק הביאה נקודת מוצא זו את המדינה להפעיל אמצעים, גלויים וסמויים, שנועדו למנוע מאזרחי ישראל הערבים להתגורר במרחבים משותפים בערים המעורבות.[2] חרף הניסיונות הללו, בשנים האחרונות נרשמה עלייה ניכרת במספר הערבים שעברו להתגורר בערים מעורבות דוגמת נצרת עילית ובערים מעורבות בהתהוות דוגמת עפולה וכרמיאל.[3] במאמר זה אבקש לסקור את התופעה מן הזווית של השתתפות הנשים הערביות בשוק התעסוקה באותן ערים והשפעתה על רווחת משק הבית במשפחות הערביות בערים המעורבות.[4]
לא אכחד, המעבר לערים המעורבות טומן בחובו הזדמנויות רבות עבור הנשים הערביות – רווקות ונשואות כאחת. בראש ובראשונה הוא מאפשר להשתחרר מהתפיסה הפטריארכלית השלטת בערים הערביות, המתבטאת בחלק מהמקרים בפיקוח מצד המשפחה המורחבת.[5] הערים המעורבות הן גם מרחב שבו הנשים הערביות נחשפות ביתר שאת להשכלה גבוהה, לתנועות מחאה, לארגוני חברה אזרחית ולהתארגנויות פוליטיות חדשות,[6] ונפתח בפניהן מגוון רחב של אפשרויות תעסוקה. ואכן, שיעור הנשים המשתתפות בשוק התעסוקה בערים המעורבות גבוה הרבה יותר מזה שבכפרים ובערים הערביות:[7] בעוד בעיר ערבית שיעור השתתפותן של הנשים בשוק העבודה עומד על 20.66%, בערים המעורבות נתון זה מטפס לכדי 38.48%.[8]
ואולם לצד ההזדמנויות, החיים בעיר מעורבת נושאים עימם גם אתגרים לא פשוטים. בפועל, מעברן של משפחות ערביות לערים המעורבות, אשר הביא כאמור לעלייה דרמטית בשיעור הנשים הערביות בשוק התעסוקה, לא היטיב את מצבן הכלכלי ביחס למשפחות המתגוררות ביישובים הערביים. על פי דוח בנק ישראל לשנת 2017,[9] מספר הנפשות הממוצע במשפחה ערבית בעיר מעורבת עומד על 3.5 נפשות, לעומת 4.4 נפשות בממוצע במשפחה המתגוררת ביישוב עירוני. מנתוני הדוח עולה כי בעוד משק בית ערבי ממוצע בעיר מעורבת מתקיים מהכנסה של 11,800 שקלים, משפחה ביישוב עירוני ערבי מתקיימת מ-12 אלף שקלים, הבדל זניח בלבד. ניתן למנות שתי סיבות מרכזיות לכך: האחת, העסקה פחותה של הגברים בערים המעורבות בהשוואה לערים הערביות;[10] והשנייה היא העובדה שהנשים והגברים הערבים מועסקים בערים המעורבות במשרות פחות איכותיות ומשתכרים הרבה פחות בהשוואה לשכניהם היהודים.
הלוח להלן מצביע על פערי שכר דרמטיים לטובת הנשים היהודיות בארבע מתוך חמש הערים המעורבות שנבדקו (בנצרת עילית הפער נרשם דווקא לטובת הנשים הערביות). הפערים המשמעותיים ביותר נרשמו בלוד וברמלה, שם שכרן של נשים ערביות נמוך ב-1,744 וב-1299 ש"ח משכרן של נשים יהודיות, בהתאמה. גם במעלות תרשיחא ובעכו יש פער של כמה מאות שקלים בחודש בשכרן של נשים יהודיות וערביות.[11]
הלוח הבא מצביע על פערי שכר לטובת הגברים היהודים בערים המעורבות. גם בדוגמה זו, למעט העיר נצרת עילית שבה הגברים הערבים משתכרים יותר מהגברים היהודים, בכל שאר הערים המעורבות יש פער ניכר לטובת הגברים היהודים. כך למשל, בלוד הגברים היהודים משתכרים בממוצע 2,503 ש"ח יותר מהגברים הערבים; ברמלה הפער עומד על 1,311 ש"ח, ובעכו נרשם פער של 1459 ש"ח. הסבר חלקי לכך שבנצרת עילית הערבים – גברים ונשים – משתכרים יותר מהיהודים הוא שהאוכלוסייה היהודית בעיר מורכבת בעיקר ממהגרים מברית המועצות לשעבר.
נראה כי אם יימשך מצב זה – שבו למרות העובדה שהנשים הערביות בערים המעורבות משתתפות יותר בשוק התעסוקה, עדיין משק הבית נותר בנחיתות ביחס ליישובים הערביים – תיבלם המגמה של מעבר משפחות ערביות לערים המעורבות. זאת מתוך הבנה שמהלך זה לא ישרת אותן בטווח הארוך מבחינה כלכלית ועשוי גם להשפיע על היבטים נוספים של התא המשפחתי.
אכן, בלימת מגמת ההגירה של משפחות ערביות לערים אלו ודאי תעלה בקנה אחד עם כוונותיו של חוק הלאום, אך במקביל היא תפגע באורח אנוש באפשרות "לקבוע עובדות בשטח" וליצור מרחבים משותפים על אפם ועל חמתם של כל חורשי רעתה של האוכלוסייה הערבית. הנשים הערביות יכולות להוביל את הקטר של הרכבת הדוהרת אל מימוש הפוטנציאל הגלום בערים המעורבות. כדי לעשות כן, על המעסיקים מוטלת החובה לא רק לפתוח בפניהן את הדלתות אלא גם להכניס את ידם לכיס ולשלם להן כגמולן, לפחות כפי שהם משלמים לעובדות היהודיות. רק כך ניתן יהיה להבטיח את המשך קיומן ושגשוגן של הערים המעורבות בישראל.
[1] ראיף זריק ועאזר דקואר, "על דרום-אפריקה דאז ועל פלסטין/ישראל: האפרטהייד ואופני המשגתו", משפט, חברה ותרבות, 2017, עמ' 191.
[2] אלי רכס (עורך), יחד אך לחוד: ערים מעורבות בישראל, תל אביב: מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה, אוניברסיטת תל אביב, 2007.
[3] מנאל תותרי-ג'ובראן, "ערים מעורבות בהתהוות: בין הפרטי לציבורי", דין ודברים י, 2017.
[4] במאמר זה אסקור את הערים נצרת עילית, לוד, רמלה, עכו ומעלות תרשיחא.
[5] סראב אבו רביעה קווידר ונעמי וינר לוי, "המרחב הפלסטיני, הישראלי והעצמי: מבט מחודש על זירות התמודדות של נשים פלסטיניות בישראל", המשפט טז, 2011, עמ' 389.
[6] ראו את דבריה של ד"ר תגריד יחיא-יונס בכנס לחיות בעיר מעורבת, במושב השישי, "מגדר בערים מעורבות: הדרה ושיתוף במרחב הציבורי", נובמבר 2012.
[7] גילה שטופלר, "המיעוט הערבי, המיעוט החרדי והתאוריה הרב-תרבותית במדינה יהודית ודמוקרטית", משפט, חברה ותרבות, 2017, עמ' 11–52.
[8] אילן שדמה, תעסוקת האוכלוסייה הערבית בישראל לפי יישובים, ירושלים: משרד הכלכלה, 2014, עמ' 33.
[10] זוהיר בהלול, "דיירים זרים בבתיהם: על מצב הערבים בעכו", אלי רכס (עורך), יחד אך לחוד: ערים מעורבות בישראל, תל אביב: מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה, אוניברסיטת תל אביב, 2007.
[11] הנתונים בלוח מבוססים על נתוני הלמ"ס המעודכנים לשנת 2015. נסרין חדאד חאג'-יחיא היא דוקטורנטית באוניברסיטת תל אביב וראשת התוכנית ליחסי יהודים–ערבים במכון הישראלי לדמוקרטיה.
