על ספרה של החוקרת ד"ר טל בן צבי, סברה – ייצוגי הנכבה באמנות הפלסטינית בישראל, תל-אביב: רסלינג, 2014.
גם בזמנים קשים של שיסוי נגד פלסטינים וערבים בכלל, גזענות ולאומנות יהודית הגובלת בפשיזם, יוצא לו ספר מרתק בכותרת ישירה ובהירה, "סברה – ייצוגי הנכבה באמנות הפלסטינית בישראל". למרות האווירה העכורה ומקרתיזם מבית היוצר של שרת התרבות מכאן, ותנועת "אם תרצו" משם, ישנם יוצרים המביאים את האמת שלהם אל המרחב הציבורי זקופי קומה וחדי קול. כך עושה טל בן-צבי בספרה, שהוא פרי שני עשורים של עבודתה הנמרצת בשדה האמנות, לרבות לימוד ממקור ראשון על האמנות הפלסטינית בישראל, ניסיון ארוך שנים באוצרוּת של טובי האמנים הפלסטינים ולימודים אקדמיים והתמחות בתחום.
הכותרת לבדה יכולה בימים אלה לעורר את חמתם של לאומנים יהודים הששים אלי ריב ומדון, השתקה והפחדה, מתוך הכחשה גורפת של הנרטיב הפלסטיני שבן-צבי מקדישה לו ספר שלם. אולי, עקב פרסום דברים אלו, יקומו "טובי" הגזענים ויזדרזו לדרוש דין וחשבון ממפעל הפיס שמימן את הוצאתו, או שמא יוסיפו את בן-צבי לרשימת ה"שתולים", כיאה לקמפיין המבחיל שלהם. איך היא מעזה בכלל להעלות על דל שפתיה את המילה "נכבה" שבכלל לא קרתה, יתריסו הגזענים החדשים.
הספר, על חמשת פרקיו ואחרית הדבר שלו, הוא עבודה מאלפת של יוצרת ידענית המכירה כל שעל באמנות הפלסטית הפלסטינית הנוצרת בפלסטין ההיסטורית ומחוץ לגבולותיה. הידע הרב שעמודי הספר (287 במספר) כוללים נחלק לארבעה חלקים עיקריים: הראשון, ידע בהיסטוריה הפלסטינית; השני, ידע באמנות הפלסטית הפלסטינית המשתרעת על פני שישה עשורים; השלישי, ידע אמנותי תיאורטי; והרביעי, ידע מעמיק בשיח הפלסטיני שהוא מקור לאמנים ולעבודות הנסקרות. ידע משולב זה נשזר ביד אמן ומציע לנו חוויית קריאה ולמידה משמעותית. וכבר כאן אני חייב להחמיא לבן-צבי על שלא מצאתי לא בין אלפי הספרים בביתי ולא בשום ספרייה הפלסטינית ספר בשפה הערבית המביא את סיפורה של האמנות הפלסטינית כפי שהספר שלה עושה.
בן-צבי מתייחסת אל האמנות הפלסטינית באמצעות שלושה דורות של יוצרים: דור הנכבה, המיוצג על ידי האמן החיפאי עבד עאבדי שעדיין ממשיך ליצור בסטודיו שלו בחיפה; דור הביניים, המיוצג על ידי וליד אבו שקרא, אסד עזי, אוסמה סעיד, עאסם אבו שקרה ואבראהים אל-נובאני; והדור שלישי, המיוצג על ידי חנא פרח, סאמי בוכארי, אחלאם שבלי, ראידה אדון, סכנדר קופטי, רביע בוכארי, אניסה אשקר, ראפת חטאב, ודוראר סלימאן. הרשימה של מייצגי הדור השלישי, נאמר בספר, נבחרה לצורך הדיון בספר מתוך יותר מ-300 אמנים צעירים הפועלים כיום בישראל, והיא מייצגת בצורה משביעת רצון את הנושא שרצתה המחברת להעלות בספרה. אני יכול להוסיף כי עשרות אמנים פלסטינים צעירים בתחומי יצירה מגוונים פועלים במרחב הציבורי הישראלי וממשיכים להעשיר את התרבות המקומית ולאתגר אותה.
כל הזכויות שמורות לבית הגפן, מרכז תרבות ערבי יהודי
ייצוגי הנכבה באמנות הפלסטינית נבדלו מדור לדור ומאמן החי במולדתו לאמן פלסטיני בגולה, מאמן החי תחת כיבוש לזה החי בגולה הפלסטינית. בן-צבי מצאה אי אלו הבדלים בייצוג הנכבה בין אלה שרכשו את השכלתם האמנותית באקדמיה הישראלית ובין אלו שרכשוה בחו"ל. היא לא פוסחת על נקודות הממשק ועל הדיאלוג שהאמנות הפלסטינית בישראל מנהלת עם האמנות הישראלית בכלל, גם אם מהמקום ה"שולי" של האמנים הפלסטינים בתוך האמנות הקנונית בישראל. המחברת קובעת שגם אם מקומם שולי אי-אפשר להתעלם מקולם ומצבעם בתוך שדה האמנות הישראלי. ככל שעובר הזמן יותר ויותר אמנים פלסטינים בישראל מנפצים את תקרת הזכוכית ומצליחים להביא את יצירתם ללב העיר היהודית. כך מירוות עיסא בעבודות החמר שלה, וכך סאלח אלקרא, שפרץ יום אחד ולא מפסיק להפתיע, פארס חמדאן ואחרים. חלקם אף הצליחו להגיע למדינות אחרות, כגון שריף ואקד, מנאר זועבי ואחרים.
המחברת מייחסת לעבד עאבדי את התואר "אבי האמנות הפלסטינית בישראל". אולי בצדק, כי רק הוא מבּין אמנים בני דורו המשיך ליצור ולייצג את הנרטיב הפלסטיני על נושאיו הרבים. עבדאללה (עובדיה) אלקרא, למשל, עשה פנייה חדה והשתלב בסצנת האמנות הישראלית והעולמית ללא שיוך לאומי, אלא מתוך השתייכות לזרם אמנותי וזהות אמנותית אינדיבידואלית. אמני הדור השני, לפי בן-צבי, המשיכו את דרכו של עאבדי מבחינת העיסוק בנכבה ופנו לכיוונים שונים. גם אם הם יצרו ופעלו בתוך שדה האמנות הישראלי תוך כדי שימוש בכליו, הם עדיין מוגדרים אמנים פלסטינים. לעומתם, הדור השלישי של אמנים פלסטינים הרחיב, לפי בן-צבי, את השימוש באמצעי הבעה אמנותיים, ובכלל זה צילום, וידיאו ארט ומיצג. הבדל אחר בין אמני הדור השלישי לשני הדורות הקודמים הוא השפה האמנותית שבה בחרו לעסוק. העיסוק שלהם בנכבה הוא "עיסוק בייצוג קונקרטי למרחב הגיאוגרפי הפלסטיני שלאחר הנכבה, כגון הערים הערביות, יפו, חיפה, עכו וכן מקומות המזוהים עם הפליטות לצד שיחי צבר וכפרים הרוסים"(עמ' 12). בעבודות הווידיאו ארט של דור זה בולטת במיוחד התופעה של שימוש בשפה הערבית כמסמנת ומגדירה מקום ומרחב מתוך הצורך לאתגר את הסימון בשפה העברית שנעשה למקום – פלסטין ההיסטורית, המולדת – מאז הנכבה בשנת 1948.
מתוך ניתוח פעילותם של האמנים שעבודותיהם נבחנות בספר זה קובעת המחברת שהאמנות הפלסטינית שנוצרה בישראל במשך שישים שנה, מאז הנכבה, היא אמנות בעלת הדגשים משלה ושפה סימבולית וייצוגית ייחודית. יתר על כן, היא מוסיפה, ייחודיות זו באה לידי ביטוי, בין השאר, בשימוש של האמנים "באמצעים ובכלים אמנותיים אשר חוצים את גבולותיהם של שדות לאומיים מובחנים" (עמ' 13). הדבר נובע, לפי בן-צבי, מעצם השתייכותם של האמנים לשלושה שדות אמנות שונים: 1. שדה הפעילות הפלסטיני המדומיין על כל המרחב, 2. שדה האמנות הישראלי הקנוני, בעל האוריינטציה המערבית. 3. שדה האמנות הפלסטיני בישראל השואב משני השדות הקודמים את השראתו (עמ' 13). ייחוד אחר הוא שהעבודות מכוונות לקהלי יעד מגוונים: לישראלים, לפלסטינים בישראל, לפלסטינים ולעולם הערבי בכלל, וגם לעולם כולו. פעילות אמנותית זו ניזונה משדות תרבות פלסטינית אחרים כמו שירה, פרוזה, תיאטרון ועוד, שנוצרה הן בתוך ישראל והן מחוץ לגבולותיה. האמנות הפלסטית הפלסטינית היא חלק חי בתוך התרבות הפלסטינית בכלל, שעניינה המרכזי הוא הנכבה והנרטיב הפלסטיני.
נראה לאורך הספר כי בן-צבי ניגשת לנושא הנידון מקרוב, ואף מתוך רצון כן לפיוס עם העם הפלסטיני ועם אסונו הלאומי. ניכרת בכתיבתה נימה של מי שגמר אומר להשתמש בידע, בשדה העבודה שלו, בכתיבה, בתיאוריה ובמעשים כדי לחולל שינוי במרחב הקונפליקטואלי לכיוון הסדרה ופיוס. היא כותבת כפעילה המעורה בחברה, כאוצרת וכאקדמאית שחיברה כבר כמה עבודות על אמנים ועל אמנות פלסטיניים. מתברר כי בן-צבי נקשרה בקשרי ידידות ועבודה עם חלק מהאמנים הנידונים בספר ועם כאלה שאינם נידונים בו. למרות זאת אין בספר חנופה, אלא דברי טעם ראויים לשבח. דבריה בספר נעדרים כל גישה פטרונית או סטריאוטיפית כפי שקורה בדרך כלל כשמחבר יהודי כותב על עניינים פלסטיניים; למשל בספרות ובשירה כשכותבים יהודים נוטים לשוות ליצירה הפלסטינית כאן מגויסוּת-יתר, פלקטיות והיעדר ממד אסתטי. בן-צבי מתגלה בספר כנאמנה למקצועה כאוצרת, וכמחברת ומרצה באקדמיה, מביאה את דבריה מדודים ובטעם, ומציעה לנו ידע מזוכך המנסה להביא את התופעה האמנותית כהווייתה.
מרכז תרבות מחמוד דרוויש, נצרת. צילום: אריה קוץ
בן-צבי אינה מסתירה את כוונותיה בכתיבת ספר חשוב זה. באחרית הדבר היא מגלה כי הספר רווי במתח דיאלקטי שחוֹוה האמנות הפלסטינית בישראל, והוא מנסה לפרום את הקשרים הקיימים ולפרק את השזור, "חותר לשנות את היסטוריית הייצוג הטעונה ואת העמדות הנובעות ממנה ולסמן לה אופק של שינוי" (עמ' 222).
אין ספק כי ספר זה תורם, לצד טקסטים אחרים החותרים ללבן סוגיות תרבותיות ופוליטיות טעונות, ליצירת מרחב טקסטואלי ופיזי בטוח להעלות בו כל נושא ולדון בו עד תום כאפשרות מילולית ומעשית לחולל שינוי המקדם פיוס ולפחות דיבור ודיאלוג פתוח בין שני עמי ארץ זו.
מרזוק אלחלבי הוא עיתונאי וסופר, משורר ומבקר ספרות ותרבות, בעל טור קבוע בעיתון אל-חיאת, הרואה אור בלונדון, בביירות ובערב הסעודית.
