גיליון שביעי: לחץ דם מקומי: ערבים ויהודים במערכת הבריאות בישראל, גיליון תשיעי: לאומיות ושותפות בישראל: תחביר פוליטי לשני לאומים באזרחות אחת
תמיד אהבתי טבע ואך טבעי היה שאבחר במקצוע הביולוגיה בלימודיי האקדמיים. אולם בתום שנה באוניברסיטה העברית הבנתי מן הדוקטורנטים הערבים המעטים שהיו בחוג כי אופק מקצועי ופרנסה טובה לא יהיו לי. אפשרויות ההשתלבות במחקר מצומצמות, ובמקרה הטוב אוכל להיות מורה בתיכון. לכן, בשנה השנייה פניתי לרפואת שיניים ומאז אני כאן, בעל מרפאה פרטית עמוסה מאוד בכפר כנא, ורופא גם בשני קיבוצים. הסיבות העיקריות לעבודתי מחוץ לכפר הן מצד אחד רצוני להיות בקשר עם החברה היהודית, להכיר את התרבות ואורח החיים שלה, ומצד אחר שאיפתי שהיהודים יראו צד אחר של הערבים: ערבי יכול להיות רופא, אנושי, מתורבת – ולא רק הדמות הסטריאוטיפית שרואים בחדשות. כשמטופל יושב על הכיסא במרפאה ומפקיד בידיי את בריאותו, הוא חייב לתת בי אמון. בתחילת דרכי הרגשתי הסתייגויות פה ושם, בעיקר בגלל גילי הצעיר, אבל עם השנים נוצר אמון ביני ובין מטופליי היהודים והיום הם פונים אליי ללא שום היסוס. אף על פי כן, ערבי צריך להצטיין יותר, להוכיח את עצמו כדי להצליח.
הרופאים מבקשים את טובת המטופל. זה הקו המנחה. לרופא לא חשוב מי עומד מולו, כולם שווים. אני מאמין שמי שבוחר ללמוד רפואה, מלכתחילה יש בו מידה רבה של אנושיות, והוא יתייחס לכל מטופל כבן אנוש, ללא משוא פנים. זו שבועת הרופא. אנחנו חיים פה יחד ואני רוצה שנמשיך בכך. ההיכרות הקרובה ביני ובין מטופליי היהודים יוצרת תנועה בכיוון המנוגד למציאות הפוליטית כיום. גם אם בעבודתי היומיומית איני מרגיש את זה, האווירה הכללית הקשה: הממשלה הקיצונית מנסה לעשות לנו דה-לגיטימציה, שוררת תחושת "עליהום", החקיקה האנטי-ערבית בכנסת גוברת וכך גם סתימת הפיות של העיתונאים, המצב בשטחים הכבושים בכי רע, ונעשות השקעות בהתנחלויות במקום בבריאות וברווחה. אני שואף שיהיה טוב לכולנו, וסבור שצריך לשלב ידיים ולעבוד יחד.
הנהירה של צעירים ערבים ללימודי רפואה נובעת מאילוץ ולא רק מבחירה חופשית, וזה מדאיג אותי. מאות צעירים מהכפר שלי, למשל, לומדים כיום רפואה במקומות שונים ומשונים בעולם, לא תמיד בעלי רמה גבוהה. רפואה נחשבת למקצוע יוקרתי ומכובד ועתידו של הרופא מובטח. הייתה תקופה שצעירים ערבים פנו להייטק אבל הם נוכחו לדעת שהאפשרויות בתחום זה מוגבלות: התעשייה הביטחונית איננה פתוחה לערבים, התחלופה גבוהה, יש חוסר יציבות והעתיד אינו מובטח. לעומת זאת, רפואה נחשבת למקצוע שמעניק ביטחון לחיים. אמנם זו איננה תופעה חדשה. מאז ומתמיד ערבים נסעו ללמוד רפואה, במיוחד בתקופה שלפני נפילת הגוש הקומוניסטי, כאשר המפלגה הקומוניסטית שלחה את אנשיה ללמוד בגוש המזרחי. אבל בשנים האחרונות הערבים נוהרים בהמוניהם ללמוד רפואה בחו"ל. בארץ תנאי הקבלה קשים מאוד, רק כ-10% מהמועמדים הערבים הניגשים לראיונות מתקבלים, ולכן רבים נוסעים ללמוד בארצות אחרות, גם בירדן ובגדה המערבית. לאחרונה עברו יותר ממאתיים רופאים ערבים את מבחני הרישוי הממשלתי בארץ, והדבר עורר גאווה גדולה ברחוב הערבי. לדעתי, על המדינה לדאוג להרחבת אפשרויות לימודי הרפואה בארץ ובמקביל לעודד לימודים באוניברסיטאות טובות בחו"ל, כדי לשמור על רמה נאותה.
נוסף על עבודתי השוטפת אני פעיל גם בעמותת רופאי השיניים הערבים, שנמניתי עם מייסדיה בשנת 2000. באותה העת נתקלנו בקשיים מצד הסתדרות רופאי השיניים, גוף חזק בעל תקציבים גבוהים ששולט בהסמכת רופאים. הרגשנו שאין לנו בארגון זה ייצוג מספק, שאין מתחשבים בצרכינו, אפילו הסמליים. למשל, השתלמויות חשובות רבות התקיימו בימי חג של מוסלמים ונוצרים, ומעולם לא נערכו כינוסים וקורסים ביישובים ערביים. היו גם מקרים של שחיתות ואי-סדרים. למשל, נעשו שינויים בתקנונים שנועדו, כך נוכחנו, להדיר את המחוז הצפוני של ההסתדרות, שבו היו חברים מרבית הרופאים הערבים. לכן הקמנו עמותה משלנו, שמטרתה לקדם את רופאי השיניים הערבים ולהעלות את רמת השירות בדרכים שמתאימות לנו. כיום חברים בעמותה למעלה מאלף רופאים. הקמנו מרכז השתלמויות בשפרעם, שאני גאה לומר שהוא המשוכלל והמצויד ביותר במזרח התיכון. יש בו 25 עמדות טיפול, הרופא המנחה מצולם וכולם יכולים לצפות בו. באפשרותנו לבצע ניתוח אונליין וכל היושבים באולם יכולים לראותו לפרטי פרטים. אנו מקיימים במרכז קורסים רבים, וגם רופאים יהודים באים אלינו. אנחנו גם זולים יותר מחברות וממרכזים אחרים שעושים דברים דומים. העמותה הכירה מתחילת דרכה גם בחשיבות העבודה הקהילתית וחינוך הציבור להיגיינה של הפה והשיניים. ערכנו בדיקות לילדים בבתי ספר ושיתפנו את ההורים בממצאים, ועשינו פעילויות לציבור בהתנדבות להגברת המודעות לחשיבות השמירה על בריאות השיניים. כמו כן יצרנו קשר עם מחלקות רווחה ברשויות המקומיות והן מפנות אלינו אנשים לטיפול חינם בידי המשתלמים שלנו – וכך כולם יוצאים נשכרים.
ב-2014 יזמנו כנס בין-לאומי לרפואת שיניים קהילתית, ראשון מסוגו בישראל. הכנס התקיים בנצרת ונמשך יומיים, והשתתפו בו כ-550 רופאים. לכנס הגיעו מומחים בכירים מ-15 ארצות והשתתפו בו גם רופאים מהדסה ומקופת חולים כללית. במאי 2017 התקיים הכנס השני. בעקבות הכנסים הללו נוכחו כולם בעוצמה הרבה שיש לעמותה שלנו, ובעובדה שאי-אפשר להמשיך ולהתעלם מאיתנו. מאז, אוניברסיטאות וגופים שקודם לכן סירבו לשתף איתנו פעולה, גם בגלל איומים מצד הסתדרות רופאי השיניים, פנו אלינו בהצעות לעבודה משותפת.
עוד אציין בגאווה כי העמותה הייתה הגוף העיקרי שקידם את חוק בריאות השיניים הממלכתי שיזם שר הבריאות יעקב ליצמן. לפני חקיקת החוק, הערבים והחרדים התקשו לקבל טיפול שיניים הולם: רק 20% מהילדים באוכלוסיות אלו נבדקו וטופלו. בעקבות זאת, אצל חלקם התפתחו בבגרותם בעיות רפואיות קשות. היום טיפולי השיניים ניתנים חינם עד גיל 15, ובתוך זמן קצר עלה שיעור הילדים המטופלים באוכלוסיות אלו ל-54%. עדיין יש לְמה לשאוף, ואנו מקדמים הענקת טיפולי שיניים חינם עד גיל 18. כמו כן, אנחנו פועלים במרץ למען הענקת טיפולי שיניים מסובסדים או טיפולי חינם לגמלאים ולאנשים שתלויים בקצבת הביטוח הלאומי ואינם מסוגלים לממן טיפולי שיניים יעילים.
פעולה נוספת וייחודית לעמותה שלנו היא הטיפול באסירים פלסטינים בבתי הכלא. הדבר החל ביוזמה אישית של אחד החברים, וכבר הפך לשגרה. לרופאים פלסטינים מהגדה המערבית אסור להיכנס לבתי הכלא, ואילו רופאים יהודים נרתעים מכך. האסירים מקבלים בכלא טיפולי עזרה ראשונה, ואנו נכנסים לתמונה כשנחוץ טיפול מקצועי מתמשך. הרשות הפלסטינית מעבירה תשלום סמלי עבור שירות זה, לכיסוי ההוצאות. לעיתים אנו נתקלים במכשולים בירוקרטיים ואחרים, אך אנחנו ממשיכים בפעילותנו זו מתוך תחושת שליחות.
למרות הסיפוק הגדול שאני שואב מעבודתי ואהבתי למקצוע, כשבתי הביעה רצון ללמוד רפואת שיניים לאחר סיום התיכון ניסיתי לשכנע אותה לבחור מסלול לימודים אחר. כיוון שהצטיינה במתמטיקה ובלימודי המחשב חשבנו שמתאים לה יותר ללכת בכיוון זה. אבל היא התעקשה ואמרה: אני רוצה לעבוד עם אנשים ולא לשבת כל היום מול מחשבים! וזו תמצית הרפואה – לעבוד עם אנשים ולסייע להם. "ד״ר עארף מטר"
