במאמר זה ארצה להראות כי מדינת ישראל, במבנה החוקי הנוכחי שלה ובשיח הפוליטי שהיא מקדמת, מעצבת מחדש את הזהות היהודית באופן שמרוקן זהות זו מהרכיבים שהיו מהותיים לה במשך הדורות. עוד אטען כי השימוש הנוכחי במונח "יהודי" בישראל, לצד חקיקת חוק הלאום, אינם מהווים איום על אזרחי ישראל הלא-יהודים בלבד אלא גם, ואולי בעיקר, על היהודים המעוניינים בהמשך קיומה של הזהות היהודית המסורתית. בסוף הדברים אציג מבנה אחר של שותפות ערבית-יהודית, המבוסס על נטרול מבנה הכוח שנוצר בחסות היהדות ועל חשבונה.
החילון הפוליטי של היהדות
הפילוסוף ג'ורג'יו אגמבן הציע כי סקולריזציה (חילון) היא אקט פוליטי הממיר מבנה כוח שביסודו הוא דתי, ובנוי על הפרדה של קודש וחול, במבנה כוח חדש המבוסס על אותה הפרדה אך במישור הארצי. במובן זה, המרת מבנה הכוח הדתי במבנה כוח חילוני יכולה בהחלט להתבצע דווקא על ידי אנשים דתיים, אשר לפעמים הם אפילו מצליחים להעביר טוב יותר את השפה והתרבות הדתית ממיקוד רוחני למיקוד פוליטי וארצי. מהפכות מחלנות מחליפות את האל במנהיג העליון, בארץ או באומה. לאומיות חילונית דורשת מסירות נפש ממאמיניה; יש לה את המוסדות המקודשים שלה – בישראל אף העתיקו אליהם את שמות המוסדות הדתיים העתיקים, כדוגמת משכן הכנסת או היכל בית המשפט, כך שהשפה יוצרת זיקה ישירה בין הקודש הדתי לקודש החילוני.
משלל התגובות היהודיות המודרניות, בחינת הציונות הפוליטית לנוכח הגדרות אלו מגלה שזו שאפה להחליף את הגאולה השמיימית שבלב היהדות המסורתית באמצעות מימוש אוטונומיה פוליטית-ארצית, אגב שימור ההפרדות המסורתיות וחילונן. אני מציע שאי-אפשר להבין את הציונות העכשווית, ובכלל זה הציונות הדתית, מבלי לשים לב שזו בנויה על חילון היהדות. הקטגוריות, השפה והסמלים המסורתיים נשמרים אך מקבלים משמעות חדשה. הטשטוש בין השפה הדתית-יהודית לשפה החילונית-ישראלית נעשה תמיד בכיוון אחד: כדי לחזק את הלגיטימיות של מבנה הכוח החילוני-מדיני, באמצעות חיזוק הזיקה בינו ובין מושגים מקודשים בזיכרון היהודי הקולקטיבי. במובן זה, "החילון הוא סוג של דיכוי" – הוא מותיר על כנם את הכוחות שעימם הוא מתמודד, אך מעתיק אותם ממקום למקום.
היהדות המסורתית והקדם-מדינית הייתה בעיקרה צורת חיים שכללה קיום מצוות וציפייה לישועה, הווה אומר, עיסוק תמידי בקטגוריות של קודש וחול, ואמונה שיש מְצַוֶּה טרנסצנדנטלי ושאיפה של המְצוּוֶה לגעת בדבר מה שמעבר, לצעוד לקראת עולם שעתיד להיגאל. עם הקמת המדינה הוקם מבנה כוח יהודי חדש, שבו היהדות בגרסתה המחולנת עדיין ממלאת תפקיד מרכזי ביצירת הפרדות וקטגוריות. היא עומדת בלב מבנה הכוח הישראלי, מחדדת קטגוריות, מציירת את מעגל השייכות, נותנת תוקף לבעלות של אלה ומנשלת את אלה. זהו עולם שבו היהדות עדיין במרכז אך תפקידה השתנה לחלוטין, וממערכת חוקים אלוהיים שהציבה אלטרנטיבה לסדר הפוליטי הקיים היא הפכה ללאומיות צרה שמחזקת את המבנה החוקי של המדינה.
בהיעדר ממד גאולי-ניסי, היהדות היא ההצדקה למבנה הכוח, ושימורו הוא הטלוס של הישראליות. אם המדינה משתמשת בכוח, הרי זה כי היא הנציגה הנאמנה של העם היהודי, היא הממונה על המשך קיומה של היהדות, ולכן חיזוקה הוא הרי חיזוק היהדות. זוהי יהדות ללא תוכן, יהדות שהיא סיבת עצמה, האמצעי והמטרה. כך, השימוש הפוליטי במונח "יהודי" בישראל נעשה תמיד באופן מעגלי: המדינה היא יהודית, ולכן היא צריכה לחזק את הזהות היהודית, כך שזהות זו תחזק את הגדרתה כיהודית. הגדרת המדינה כ"יהודית ודמוקרטית" וחקיקת חוק הלאום הם מהביטויים המובהקים של מגמה זו. אם ההגדרה החוקית של המילה "יהודית" חמקמקה ביותר בחוק הישראלי, הרי זה משום ש"היהדות" הישראלית-הפוליטית אינה נושאת תוכן מהותי. "יהדות", בחוק הישראלי הקיים, אינה אפוא הצדקה לשימוש לגיטימי בכוח מצד המדינה, אלא היא הכוח עצמו.
היבט נוסף הממחיש את המהפכה שעברה היהדות בתוך המסגרת הישראלית הוא השימוש במונח "משיחיות". המשיחיות המסורתית שאפה לנטרול מבנה הכוח האנושי ולהצבת אלטרנטיבה אוטופית שקוטעת את רצף ההיסטוריה; המשיחיות בשיח הישראלי, לעומת זאת, היא דווקא הקצנת מבנה הכוח הפוליטי. מובילי המשיחיות הציונית הם דווקא הציונות הדתית, שמקצינה את חילונה הפוליטי של היהדות, לרוב כגולם שעלה על יוצרו הציוני-ליברלי. זוהי יהדות אנטי-מסורתית, שרואה את הגאולה השלמה לא כקטיעה של הזמן הלאומי אלא כצעד נוסף שמקצין את המגמה הנוכחית. השאיפה היא לחזק את מבנה הכוח המדיני על ידי שליטה מוחלטת על שטח רחב יותר, הפרדות חדות בין יהודים לשאינם יהודים, הקמת מקדש ללא שכינה, תיאוקרטיה ללא נבואה. קרי, מבנה כוח דתי מחולן עד הקצה.
שאלת השותפות הערבית-יהודית בישראל
עד כה ניסיתי להראות שהמדינה מנהלת מאבק ארוך שנים לשליטה על עיצוב היהדות, שמתבטא בשני אופנים: ראשית, על ידי דיכוי הזהות היהודית המסורתית והכפפתה לזהות לאומית צרה שמשמשת את האינטרס הפוליטי; שנית, על ידי שימוש אינסטרומנטלי במונח "יהודי" ליצירת קטגוריות והפרדות בין יהודים לערבים. בשורות הבאות אטען שקידום שותפות יהודית-ערבית יכול למלא חלק חשוב בנטרול מבנה כוח הישראלי, לטובת שתי הקבוצות.
כיום, שיח השותפות ערבית-יהודית מנוהל לרוב על ידי אנשים בעלי זהות פרטיקולרית חלשה – יהודים וערבים שיהדותם או ערביותם נתפסת כמקרית ואינה נושאת משמעות רבה עבור בעליה. ביסוד שותפות זו עומד חזון ליברלי ששואף ליצור זהות אזרחית משותפת על חשבון החלשתן של הזהויות הפרטיקולריות. אזרחות חדשה זו סופה לאפשר היטמעות של קבוצת המיעוט בקבוצת הרוב, או במקרה הטוב יצירה של קבוצה חדשה שתתגבש על הריסותיהן של הקבוצות הקיימות. אני סבור שחזון השותפות הליברלי הזה נועד לכישלון, שכן הוא מיוסד על רעיון של קידמה ושכחה, כך שאין ביכולתו לספק שום צדק כלפי דורות העבר. בבסיסו, הוא מקבל את מבנה הכוח הקיים ותופס את הסכסוך הישראלי-פלסטיני על ציר כרונולוגי, הנמשך מקבוצות שנלחמו על האוטונומיות האתניות שלהן לקבוצות ש"התבגרו" ובשלות עתה להתמזג זו עם זו.
לטענתי, שותפות ערבית-יהודית המניעה שינוי ומאפשרת קטיעה בהיסטוריה הכרונולוגית של הסכסוך מוכרחה להיבנות על יסוד אחר לחלוטין. לא מתוך רצון לטפח זהות אזרחית חדשה, אלא מתוך רצון לשחרר את שתי הקבוצות מהקטגוריזציה וצמצום הזהות שהוטלו עליהן. אין זו "שותפות דתית" בהכרח, כשם שלא מדובר בשותפות אנטי-ליברלית. זוהי שותפות שיסודה הוא יחס שונה לעבר, הכרה בקיום של זהות יהודית וזהות פלסטינית שקיימות מעבר לגבולות הצרים של ישראל/פלסטין. כמו כן, זוהי שותפות ששואפת לנטרל את מבנה הכוח שנבנה כאן, מתוך הבנה שנטרול זה יעבור דרך קטיעת הזמן הישראלי וחשיפת הקולות המודחקים של העבר בתוך ההווה. סימנה המובהק של שבירה זו הוא שהצדק כלפי דורות העבר שזור בתיקון הנערך בהווה. כאשר מבנה הכוח מנוטרל, כאשר הרצף ההיסטורי נקטע, רגע השבירה מאפשר עיצוב מחדש של העבר ופריסה חדשה של העתיד. שותפות מעין זו, אם תצמח, עשויה להצליח דווקא מפני שהיא מאפשרת דיאלקטיקה פורה בין עבר, הווה ועתיד וממקדת אותם בכאן ועכשיו.
ולטר בנימין, בתזות שלו על מושג ההיסטוריה, מזמין את הקורא להתנער מהזמן "ההומוגני והריק" של הקדמה, אשר הופך את ההווה לנקודת מעבר בין עבר לעתיד. כאשר ההווה אינו נקודה אילמת בין שתי נקודות זמן על אותו קו ליניארי, הוא מאפשר לאירועים היסטוריים להתעצב מחדש. העבר נפגש בתוך ההווה, יוצק לתוכו משמעות חדשה, וכך נכתב "מצע חשאי בין דורות העבר לדור שלנו". במובנים רבים, מאמר קצר זה נכתב מתוך תחושה שנדרשת קטיעה כזאת ברצף ההיסטורי הישראלי-פלסטיני, שאינו מוביל לשום פתרון נראה לעין. קטיעה שכזו יכולה לשאוב את כוחה ממורשת העבר של שתי הקבוצות, לדרוש עצירה ולשאול מהי מהותו של הפרויקט הציוני בנוגע לזהות היהודית והאם מהות זו רצויה בעיני רוב תושבי הארץ, יהודים וערבים כאחד. התשובה לשאלה זו צריכה לאפשר עיצוב מחדש של הזמן הישראלי, באופן שיעשה צדק עם דורות העבר ויציע תיקון עבור הדור הזה.
