במאמר האחרון שפרסם, ב-1970, כתב נתן אלתרמן כך: "מרגע שאנו מודים בקיומה של
פיקציה לאומית פלשתינאית, מאותו רגע נעשית הציונות כולה ענין של גזילת מולדת מידו של
עם קיים". טענות דומות נפוצות גם בשיח הישראלי וגם בזה הפלסטיני. תכופות אנו שומעים
בצד היהודי ש"אין דבר כזה פלסטינים. יש ערבים", או: "ירדן היא המדינה הפלסטינית"; ובצד
הפלסטיני: "היהדות היא דת בלבד ולכן דרישות לאומיות של יהודים אינן לגיטימיות". לכל
אחת מהטענות הללו אפשר להציע נימוקים עובדתיים משכנעים ולמרות זאת הן סובלות
מכשל בולט – הן מכחישות את זכותו של האחר להגדיר את זהותו; ואם לאחֵר אין זכות כזו,
כיצד נצדיק את זכותנו אנו?
מנגד, השיח הנפוץ על נרטיבים – הטענה שזהויות ונרטיבים היסטוריים הם עניינו
הפרטי של כל צד ואין לאיש זכות לערער על הסיפור שמספר חברו ולא לאישה על סיפור
חברתה – מציב מכשלה הפוכה וגדולה לא פחות. האמירה "זה הנרטיב שלהם" משמשת
תכופות מעין חומת הגנה, כאילו הגדרתו של עניין כנרטיב עושה אותו חסין מפני ביקורת, או
כאילו אפשר לתת כבוד לנרטיב של האחר בלי לייחס לו ערך של אמת, כפי שמציעה למשל
לימור יהודה. טענה כזאת היא בעייתית מכמה סיבות. אחת מהן היא שהנרטיבים העומדים
בתשתית כל זהות בנויים על מאורעות שהתרחשו באותו המקום ובאותו הזמן. השאלה מה
קרה בלילה שבין 22 ל-23 במאי 1948 בכפר טנטורה אינה מאפשרת לשום צד להסתפק
בטענה שהנרטיב של האחר הוא לגיטימי עבור האחר אבל שקרי בשבילי. הוויכוחים על
השאלה הזו ממשיכים להסעיר את השיח הציבורי עשרות שנים אחרי אירועי אותו לילה
משום שהנרטיבים אינם נפרדים. זהויות בכלל, וזהויות במאבק בפרט, אינן רק סיפור שאנחנו
מספרים לעצמנו על עצמנו. הן לא נוצרות בתנאי מעבדה סטריליים וגם לא בישיבה נינוחה
בסלון. זהויות לאומיות הן כמעט תמיד חלק מהיסטוריה מדממת, ובכל שפיכות דמים יש
פוגעים ונפגעים. מכאן שתיאור מה שאירע בעת הפגיעה לעולם לא יופיע לבדו, אלא לצד
סיפורו של הצד השני, ותמיד יהיה מה ללמוד מהסיפור הנגדי – הנרטיבים נבנים בתהליך
משותף. הכחשת זהותו של האחר אינה לגיטימית, אך יש לומר שלעיתים קרובות הכחשה
אינה אלא שלב בתהליך שבו נבחנות שתי הזהויות המעורבות, בירור שהוא לטענתי הכרחי
במסגרת מאמצי הפיוס.
זהות היא מטבעה עיקשת וסכסוכי זהויות הם תמיד "עיקשים" (intractable), ביטוי
השגור בקרב חוקרים העוסקים בפתרון סכסוכים. עם זאת, ראוי לשים לב שלמרות עיקשותן
זהויות עשויות להשתנות, ולעיתים מהר מאוד. למשל, בעשורים הראשונים של המאה העשרים היו רבים בתנועה הציונית שטענו כי "שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן". לא חלף
זמן רב והשיח על ארץ ישראל השלמה אומנם נשאר חי ובועט, אך דובריו נטשו לחלוטין את
היומרה שיהודים ישלטו בשטח שממזרח לבקעת הירדן. דוגמה נוספת: הזהות היהודית-
דתית השתנתה בעקבות עליית גוש אמונים ומפעל ההתנחלויות, ואפשר לטעון שבהווה היא
נתונה לשינוי עמוק נוסף עם כניסת הכהניזם לממשלה. למרות עיקשותן ויציבותן זהויות
בהחלט משתנות: "אפילו סלעים נשברים", במילותיה של המשוררת דליה רביקוביץ'.
כאשר הזהויות מסוכסכות לא מספיק שמנהיגים ייפגשו על מדשאות מוריקות, בבית
הלבן למשל, ויחתמו על הסכמים. בסכסוכי זהות הצדדים נדרשים לשנות חלקים משמעותיים
מזהותם כדי לאפשר חיים משותפים זה לצד זה. הסכמי אוסלו ותהליכי שלום דומים הם
לדעתי דוגמה לניסיון לחתום על הסכם בלי לערער ובלי לאתגר את הזהות של שני הצדדים.
בשולי שיחות השלום רחשו דרישות כבדות שלא עובדו בתהליך ראוי: מנהיגים ישראלים
דרשו הכרה במדינה יהודית בלי לבדוק את ההיתכנות של דרישה זו בזהותם של הפלסטינים
אזרחי ישראל ובזהות הפלסטינים בגדה ובעזה; הפלסטינים מצידם דרשו הכרה בנכבה
ובזכות השיבה בלי לבחון מה המשמעויות של הכרה כזאת לזהות הישראלית. אינני טוען
שדרישות אלה שוות בערכן, וגם לא שהן בלתי סבירות או בלתי לגיטימיות באותה המידה,
אלא שכל דרישה כזאת מחייבת גם בירור נפרד בכל אחד מן הצדדים, וגם בירור משותף.
תהליכי הבירור מובילים בהכרח לשינוי בזהותם של שני הצדדים. השינוי הכרחי כיוון
שהפרדה בין שתי הזהויות אינה אפשרית וספק אם היא רצויה. כאשר אי-אפשר להעלים את
האחר ולסגור אותו מאחורי חומה, אנו נדרשים לשנות את זהותנו כדי שנוכל להכיל את
קרבתו.
מהו השינוי שצריכות לעבור זהויות בתהליכי פיוס? אציע כאן בקצרה שתי תשובות
מנוגדות שפיתחתי במקום אחר: ראשית, פיוס כהכרה – קבלת הזהות של האחר כסבירה,
כלגיטימית וכנחוצה. בפיוס אנו מניחים ש"אתם מי שאתם" ואיננו מבקשים מכם להפוך
למשהו אחר. במילים אחרות – איתכם אנחנו מעוניינים להתפייס ולא עם ישות מדומיינת
אחרת שיהיה לנו נוח להתפייס איתה. למשל, כאשר ישראלי מבקש להתפייס עם פלסטיני
בתנאי שהפלסטיני יוותר על זיכרון הנכבה הוא מבקש להתפייס עם מישהו אחר ואינו מכיר
בלגיטימיות של חלק מהותי מהזהות הפלסטינית. שנית, פיוס כדרישה – אנו דורשים מכם,
הקבוצה שמנגד, שתשנו רכיבים מסוימים בנרטיב שלכם כדי שהנרטיבים של שתי הקבוצות
יוכלו להתקיים זה לצד זה. למשל, יש פלסטינים הטוענים שעוולות הקולוניאליזם הציוני
יתוקנו על ידי שיבת כל היהודים לאירופה. טענה כזו אינה הולמת זהות פלסטינית מפויסת
ולגיטימי לדרוש לשנותה. לא נובע מכך שהפלסטינים צריכים להודות שבני הצד השני הם בני המקום. במסגרת תהליך הפיוס, הפלסטינים נדרשים לפתח גישה פוסט-קולוניאלית מורכבת
יותר המודעת לרגישויות של שני הצדדים ומכירה בזכותם של היהודים לחיות כאן.
שני הכיוונים הללו הם כמובן סותרים. אם אנחנו מוכנים להכיר באחרים ולומר "אתם
מי שאתם", איך נוכל באותו זמן לדרוש שהאחרים ישתנו? אם אנחנו דורשים מהאחרים
שישתנו, האין זו הודאה בכך שבעצם איננו מכירים בזהותם ובצורך שלהם להישאר מי שהם?
לא בהכרח. שתי הטענות נחוצות לא למרות הסתירה אלא בגללה – משום שהן מאזנות זו
את זו. הצדדים בסכסוך צריכים להבין שאומנם האחר ימשיך להיות מי שהוא, אבל יש לאזן
הכרה כזאת בהמשכיותו ובאי-השתנותו בדרישה שהאחר בכל זאת ישתנה, ישתנה מספיק
כדי שגם אנחנו נוכל להוסיף להיות מי שאנחנו.
כל עוד סכסוך הזהות נמצא במצב פעיל ואלים, האפשרות לקבל את זהותו של האחר
מתפרשת לעיתים קרובות כדרישה לוותר על מי שאנחנו. למשל, אם הפלסטינים יתבקשו
לקבל את הטענה שהישראלים הם היחידים שזכאים להגדרה עצמית בארץ, כפי שקובע חוק הלאום (סעיף 1 ג), הם ייאלצו בהתאמה להודות שהם עצמם אינם זכאים להגדרה עצמית
קולקטיבית במקום הזה. פיוס משמעו מַעבר מהגדרה עצמית מדירה המכחישה את זהות
האחר – "אני לא יכול להיות מי שאני אם אתה מי שאתה טוען שאתה" – למצב שבו הזהות
שלי השתנתה במידה מספקת כדי להכיל את הזהות של האחר. אך גם הכלה זו תלויה בכך
שהאחר השתנה מספיק כדי שנוכל להכיל אותו. ייתכן אפילו שבעתיד תהליכי הכלה כאלה
יאפשרו זהות חלקית משותפת מהסוג שעליו עומד אמיר פאח'ורי. כל השינויים הללו דורשים
מכולנו, פלסטינים וישראלים, יותר מחקר, דיאלוג ושיח, ופחות משא ומתן על הסדרי ביטחון
ועל חלוקת שטח. הם מניחים "יחד" ולא הפרדה בין הזהויות.
