זה למעלה מעשור הולכים ומתרבים המכריזים על "מותו של פתרון שתי המדינות". הכרזה זו נשענת במידה רבה על שתי הנחות מושרשות בנוגע לסוגיית ההתנחלויות. הראשונה היא שהקמת מדינה פלסטינית מחייבת את פינוים של כל המתנחלים שיימצאו בגבולותיה המיועדים. הנחה זו הייתה עיקרון מוסכם בין הצדדים בכל סבבי המשא ומתן מאז קמפ דיוויד (2000), אם כי מטעמים שונים ואף סותרים. ההנחה השנייה, השזורה בהנחה הראשונה, היא שאין היתכנות פוליטית לפינוי כפוי של ההתנחלויות שיוותרו בשטח הפלסטיני, גם בתרחיש של חילופי שטחים כפי שמציעה יוזמת ג'נבה, חילופים שאחריהם יישארו בשטח זה "רק" כמאתיים אלף מתנחלים.
אל מול אתגר זה הציבה תנועת "ארץ לכולם" גרסה משלה לפתרון שתי המדינות. גרסה זו מבוססת על הכרה בזיקה העמוקה של שני העמים לכל חלקי המולדת, שממנה נגזר חזון של חופש תנועה ומגורים של כל תושבי שתי המדינות העתידיות בכל רחבי ארץ ישראל-פלסטין. במסגרת החזון של ארץ לכולם יתייתר ברוב המקרים הצורך בפינוי כפוי של מתנחלים, שכן אלה שיבחרו בכך יהיו רשאים להישאר במדינה הפלסטינית, בכפוף להסדר מוסכם בכל הנוגע לזכויות בקרקע שעליה ישבו.
למרות זאת, גישת השיתוף בין ישראל לפלסטין נתקלת בשלל טיעוני-נגד בקרב התומכים בפתרון שתי המדינות, טיעונים שאותם אפשר לחלק לשלושה סוגים: הטיעון המשפטי-מוסרי גורס כי מאחר שההתנחלויות הן בלתי חוקיות ופוגעות פגיעה מתמשכת בזכויות האדם של הפלסטינים, אין מנוס מפירוקן ומהשבת המתנחלים הביתה; לפי הטיעון המעשי, המתומצת בביטוי "כאן זה לא שוודיה", לנוכח נפיצות היחסים בין הפלסטינים למתנחלים ההסדר המוצע לא ישים, וסופו להתדרדר לאלימות ולקריסת הסכם השלום כולו; ולפי הטיעון הדטרמיניסטי, ההיסטוריה של המחצית השנייה של המאה העשרים מוכיחה כי תהליכי דה-קולוניזציה כרוכים באופן בלתי נמנע בפינוי מלא של מתנחלים או בנטישתם.
על סמך פרספקטיבה היסטורית בינלאומית רחבה, אבקש לטעון כי כל שלושת הטיעונים שגויים. המושג דה-קולוניזציה נקשר לרוב בהתפרקות האימפריות האירופיות שמעבר לים אחרי מלחמת העולם השנייה. הטיעון הדטרמיניסטי צודק באומרו שבמקומות שבהם היה במיזם הקולוניאלי רכיב התנחלותי, נפילת האימפריה הובילה לנטישה או לפינוי מוחלט של המתנחלים; כך היה למשל באלג'יריה, בקניה, באנגולה, בלוב ובאינדונזיה. ואולם, תופעת הקולוניאליזם ההתיישבותי לא הופיעה עם האימפריות האירופיות שמעבר לים ולא נעלמה עימן. הקולוניאליזם ההתיישבותי, כלומר השתלטות של ישות מדינית על טריטוריה, בין השאר באמצעות יישובה באוכלוסייה הנאמנה לה ואגב דחיקת האוכלוסייה הילידית, הוא תופעה מוכרת משחר ההיסטוריה. תופעה זו מאפיינת גם תהליכי התפשטות באזורים שיש בהם רצף טריטוריאלי – שטחים "צמודי דופן" לישות הקולוניאלית – בדומה למקרה של ישראל בגדה המערבית.
מקצת המקומות הללו זכו לדה-קולוניזציה בדמות מדינה עצמאית או אוטונומיה רחבה יחסית. עם זאת, באזורים צמודי דופן לישות הקולוניאלית, ושלא כמו המושבות שמעבר לים שהוזכרו לעיל, רבים מהמתנחלים ומצאצאיהם, ולעיתים רובם, נשארו גם לאחר הדה-קולוניזציה. כך, לדוגמה, המתנחלים הרוסים ברוב מדינות ברית המועצות לשעבר, האנגלים באירלנד ובצפון אירלנד, הסרבים בקוסובו, האיטלקים בדרום טירול, הערבים הסונים בכורדיסטן העיראקית, האפריקנרים הלבנים בנמיביה ועוד.
חשוב להבהיר: כמו במושבות שמעבר לים, גם ב"מושבות" צמודות הדופן נבדלו המתנחלים והילידים בשפתם, בתרבותם ובדתם, ולרוב חיו את חייהם בנפרד אלה מאלה. בשני המקרים התאפיינו המשטרים הקולוניאליים בתמהיל כזה או אחר של הפליה לרעה, נישול, דחיקה או חיסול פיזי של ילידים, שבתורם התנגדו לדיכוי, לרוב התנגדות אלימה. מובן מאליו כי המשקעים והאיבה שהותירו הפרקטיקות הללו לא נעלמו לאחר תפיסת השלטון בידי הילידים; במילים אחרות, אף אחד מהמקומות הללו "אינו שוודיה". ולמרות זאת, ברוב המקרים נוצרו התנאים שאפשרו את הישארותם של המתנחלים במסגרת המדינית החדשה ואת התגבשותם של דפוסי דו-קיום בין הקבוצות. הכיצד?
להלן שלושה כיווני מחשבה על קצה המזלג. ראשית, הניסיון המצטבר מלמד שככל שהמרחקים בין המדינה החדשה למדינת האם השלטת לשעבר קצרים יותר, ומעברי הגבולות ביניהן פתוחים יותר, כך קטנה הפגיעה שחילופי המשטר מסיבים לסדרי החיים של המתנחלים. יחסים מרחביים שכאלה הם תשתית נוחה לשימור ולפיתוח הקשרים החברתיים, התרבותיים, הכלכליים והפוליטיים בין אוכלוסייה זו למדינת האם שלה. יתרה מזו, בכמה מקרים התגבשו "הסדרים חוצי גבולות" שבמסגרתם מדינת האם מעניקה שירותים ותמיכה לבני עמה שמעבר לגבול, מאפשרת להם לקבל אזרחות או להוציא דרכונים ללא צורך בתושבות, ומקיימת יחסי מסחר מועדפים עם המדינה החדשה. בין שההסדרים הללו מעוגנים בהסכם שלום רחב כמו בצפון אירלנד, ובין שהם מעוגנים בהסכמי ביניים שנויים במחלוקת כמו בקוסובו, הם תורמים להסתגלות המתנחלים למציאות החדשה.
שנית, מטבע הדברים השתדלו המשטרים החדשים לבטל את הפרקטיקות הקולוניאליות ואת זכויות היתר שהיו נהוגות לפניהם. ככל שהדבר צלח, הוא הביא לפירוק ההתנחלויות לא באמצעות סילוקם הפיזי של המתנחלים כפי שדורשים בטעות מְצדדי הטיעון המשפטי-מוסרי, אלא על ידי הפסקת פגיעתם בזכויות הילידים והפיכת המתנחל לאזרח. לצד זה, כמה מהמשטרים אימצו הסדרים פוליטיים שהבטיחו את ייצוגם של המתנחלים במוסדות המדינה והעניקו להם מידות שונות של אוטונומיה מרחבית או תרבותית. מבחינת האליטות הילידיות, נדיבות זו כלפי האויבים לשעבר הייתה המחיר שהן נאלצו לשלם כדי לקדם את בניין המדינה ולזכות בהכרה של המוסדות הבינלאומיים ובחברות בהם.
איום ההתערבות הצבאית של מדינת האם, המועצם בשל הצמידות הגיאוגרפית, שימש במקרים רבים תמריץ נוסף לאותן אליטות לאמץ הסדרים כאלה ולהקפיד עליהם. אם נאמין לנרטיב של משטר פוטין, פלישתו לאוקראינה ב-2022 היא דוגמה למימוש איום ההתערבות הצבאית לנוכח הדיכוי המתמשך של בני העם הרוסי בצידו השני של הגבול. אף שנרטיב זה הוא ככל הנראה שקרי, ייתכן כי מדיניות מושכלת יותר של המשטר בקייב כלפי המיעוט הרוסי בשנים שקדמו לפרוץ מלחמת האזרחים במזרח המדינה ב-2014 היה מנתב את המצב לאפיקים אחרים. בכל מקרה, זוהי תזכורת כאובה לכך שאין דטרמיניזם.
שלישית, הימנעותם של המשטרים החדשים מפגיעה גורפת בנכסים הכלכליים של המתנחלים – בעיקר קרקע ומבנים – גם אם אלה נרכשו בשעתם באמצעים לא לגיטימיים, היה גורם מסייע חשוב להישארותם של המתנחלים במסגרת המדינית החדשה. במקומות שבהם הופעלו מנגנונים להשבת רכוש לאחר ייסוד המדינה החדשה, הוצבו איזונים בין זכויותיהם של הבעלים המקוריים (הילידים) לאלו של המחזיקים הנוכחיים (המתנחלים). אסטוניה למשל, הציעה כמה חלופות לפינוי כפוי של מתנחלים רוסים ממבני מגורים שנועדו להשבה, לרבות מכירה או השכרה בתיווך המדינה, וכן סיוע לאלו שנאלצו בכל זאת להתפנות. נמיביה מצידה כמעט שלא כפתה השבת קרקעות שבידי לבנים לבעליהן ההיסטוריים, ותחת זאת עודדה מכירה מרצון של קרקעות אלו למדינה והקצאתן מחדש במסגרת רפורמה אגררית.
למותר לציין שהנוסחה שמציעה "ארץ לכולם" לבעיית ההתנחלויות אינה פתרון קסם, וכשלעצמה אינה מקרבת את הדה-קולוניזציה והשלום. אלה תלויים בראש ובראשונה בנכונות הציבור היהודי בישראל לשלם את המחיר הנדרש, דבר הנראה כיום רחוק מתמיד. אולם היכולת לדמיין את השלום המיוחל במונחים ממשיים ככל האפשר, ובתוך כך להפיק לקחים מהניסיון שנצבר במקומות אחרים, היא חיונית להנעת פעולה פוליטית המכוונת לשינוי. כמו מאמרים אחרים בגיליון הנוכחי, מאמר זה הוא קריאה לגיבוש סדר יום מחקרי רחב אופקים, שיעצים את היכולת לדמיין עתידים אפשריים למולדת המשותפת ולבעיית ההתנחלויות. בקריאה זו מהדהדת קריאה אחרת, המופיעה בהגדה של פסח, המשווה בין כוונותיו של פרעה לאלו של לבן הארמי כלפי משפחתו המורחבת של יעקב אבינו, שהתיישבה בקרבם – צא ולמד!
