יש הבדלים מבניים, תוכניים ואידיאולוגיים מהותיים בין העיתונות בשפה הערבית בישראל ובין העיתונות הפלסטינית ברצועת עזה ובגדה המערבית. להלן נעמוד על ההבדלים האלה, וגם על קווי הדמיון, ואגב כך ננסה לשפוך אור על התפקיד שמשחקת העיתונות ביצירת זהות לאומית.
החברה הפלסטינית מפורדת היום בין כמה חלקים: בתוך שטחי ישראל, בשטחים שכבשה ישראל בשנת 1967, ופליטים פלסטינים החיים מחוץ לשטח של פלסטין/ארץ-ישראל המנדטורית. בגדה המערבית וברצועת עזה, שבהן חיים כ-3.5 מיליון פלסטינים, חלו במשך השנים שינויים פוליטיים אשר יצרו תמונת עיתונות מורכבת ומשתנה. בגדה המערבית מופיעים כיום שלושה עיתונים יומיים מרכזיים בערבית – אל-קדס, אל-איאם ואל-חיאת אל-ג'דידה – וברצועת עזה שניים – אל-רסאלה ופלסטין. גם בתוך שטחי ישראל יש כמה עיתונים בשפה הערבית, חלקם ארציים וחלקם מקומונים. רבי התפוצה שבהם הם אל-צנארה, פנורמה וכל אל-ערב – שהם שבועונים, פורמט שמושפע בין היתר מגורמים כלכליים ומזמינותן של הכנסות מפרסום – ויומון מרכזי אחד – אל-אתחאד הרואה אור בחיפה.
ההבדל המהותי ביותר בין העיתונים בערבית בישראל ובין אלו היוצאים לאור בשטחי הרשות הפלסטינית טמון באופיים. מרבית העיתונים היוצאים בגדה ובעזה הם עיתונים בעלי אופי מפלגתי הפועלים לקידום סדר יום פוליטי ולגיוס תומכים במפלגות שנותנות חסות לפרסומם. אל-חיאת אל-ג'דידה, לדוגמה, נחשב לשופר הרשמי של הרשות הפלסטינית ונוטה לשבח את היושב ראש אבו מאזן על מהלכיו ועל מדיניותו, ואל-רסאלה הוא כלי התעמולה של חמאס המקדם את השקפת התנועה, מבקר את מהלכי הרשות הפלסטינית ותוקף בחריפות את ישראל, עמדות העולות בקנה אחד עם השקפות התנועה.1 יונתן גונן, 2013. "התכנסות סביב שני דגלים: חיסולי צה"ל בראי התקשורת הפלסטינית", מסגרות מדיה: כתב עת ישראלי לתקשורת 11, עמ' 53–78. לעומת זאת, שלושת השבועונים הפלסטיניים המרכזיים היוצאים בישראל הם עיתונים עצמאיים ומסחריים. היומון אל-אתחאד, המזוהה עם המפלגה הקומוניסטית, וצות אל-חק ואל-חריה, המקושר לתנועה האסלאמית, הם אמנם עיתונים מפלגתיים, אך הפופולריות שלהם נמוכה יותר משבועונים נטולי קו מפלגתי.2יעל גאוני, 2008. "צריכת המדיה במגזר הערבי: קוראים 'כול אל-ערב' ו'ידיעות אחרונות'", גלובס, 20.11.08.
אופיים של העיתונים מכתיב גם הבדלים בתוכן ובסדרי העדיפויות. העיתונות הערבית המובילה בישראל, באופן דומה אך לא זהה לעיתונות הפופולרית בעברית (מעריב, ידיעות אחרונות וישראל היום), היא "צהובה" באופייה ומציגה חדשות עם טוויסט סנסציוני. עיתונים אלו אימצו נוסחה המכונה infotainment, ולפיה הם משלבים חדשות פוליטיות "רכות" (information) עם תוכן בידורי (entertainment). הם אינם מרבים לבצע תחקירי עומק או לספק פרשנויות חדשותיות, אלא מפרסמים לרוב כתבות קצרות, חלקן מצוטטות מסוכנויות ידיעות ומהאינטרנט. התמקדות זו בסיפורים שטחיים עם כותרות סנסציוניות ותמונות גדולות הובילה להגדרתם במחקר כ"סופרמרקטים" אשר מוכרים למחפשי חדשות קשת רחבה של אייטמים במינונים קטנים, כתובים בשפה פשטנית ורכה.3Amal Jamal, 2009. The Arab Public Sphere in Israel: Media Space and Cultural Resistance, Bloomington and Indianapolis: Indiana University Press גישה זו לא מקדמת קריאה מעמיקה, אולם היא פופולרית מאוד בקרב הקוראים, בעיקר מכיוון שהיא מציעה חדשות מקומיות – פוליטיות, חברתיות ומסחריות – הנוגעות לחייהם. העיתונים המפלגתיים, דוגמת אל-אתחאד ופצל אל-מקאל, הם סנסציוניים פחות, מספקים "חדשות רציניות" יותר (hard news) ומדגישים סימנים של הזהות הפוליטית האידיאולוגית של התנועות המוציאות אותם לאור.
כמו העיתונים המפלגתיים של האוכלוסייה הערבית-פלסטינית בישראל, ובשונה מהשבועונים "הסנסציוניים", העיתונים הפלסטיניים היוצאים בגדה ובעזה מקדמים את השקפותיהן של התנועות שהם מזוהים עמן. בגלל הזדהות עמוקה זו עם תנועת פתח או חמאס מנהלים העיתונים המסונפים אליהן קמפיינים הכוללים ביקורת על המפלגה היריבה, ובכלל זה השמצות ומתקפות חריפות. במילים אחרות, עיתוני הגדה מנסים לבטל את הלגיטימיות של חמאס בעזה, ואילו עיתוני חמאס רואים ברשות זרוע ביצועית של ישראל ומקדמים את השקפות חמאס כחלופה לרשות הפלסטינית. פרסומים אלו מלווים פעמים רבות בדיווחים שקריים על הפלג היריב והם נטולי חדשות "רכות" ו"צהובות". בהמשך לכך, מעניין לראות שמאז השתלטות חמאס על רצועת עזה נחשבת ישראל בעיני התקשורת הפלסטינית "אויב מדרגה נמוכה", ואילו הפלג היריב – פתח או חמאס בהתאמה – הוא שסופג את מרב הניגוח התקשורתי.4Nashat A. Aqtash, 2010. “Credibility of Palestinian Media as a Source of Information for Opinion Leaders,” Journal of Arab and Muslim Media Research, 3(1-2), pp. 121–136
חרף ההבדלים המהותיים אפשר למצוא גם נקודות דמיון בין העיתונות הפלסטינית לעיתונות היוצאת בערבית בתוך שטחי ישראל. שתיהן, למשל, שלא במפתיע, מפרסמות ידיעות ודעות בניסיון לקבוע את סדר היום הציבורי של החברה. העיתונים בשפה הערבית בישראל דנים בנושאים שבדרך כלל נעדרים מהתקשורת הישראלית בעברית, ויוצרים מרחב ציבורי "מוגן" שבו חופש הביטוי של בני החברה הפלסטינית ובנותיה בישראל וגישתם לאג'נדות ציבוריות אינם תלויים במבנה הכוח שנשלט מ"בחוץ" בידי הרוב. עם זאת, המרדף אחר המסחריות וההתמקדות בחדשות מקומיות מייצרים מצב מורכב שבו העיתונות בערבית מנסה לייצר זהות לאומית, אך בשל שיקולים כלכליים ורצון לפופולריות בקרב החברה מקבלת לעתים החלטות תקשורתיות שלא מקדמות כלל סדר יום לאומי או חברתי.
עוד יש לציין כי יש צנזורה המגבילה את חופש הביטוי הן על העיתונות בערבית בישראל והן על העיתונות הפלסטינית. אמל ג'מאל טוען כי מדינת ישראל מנסה לשלוט בחופש הביטוי של החברה הערבית ולחדור לתודעתה הקולקטיבית באמצעות שליטה בתקשורת הערבית והחדרת תכנים אליה.5ג'מאל (לעיל הערה 3), עמ' 39–44. גם בקרב הציבור היהודי יש חשש מפני "התנהלות חופשית" של העיתונות הערבית שעלולה לטפח ולהעצים מאוויים לאומיים-פוליטיים בקרב הציבור הערבי, ולפיכך יש לפקח עליה באופן מתמיד.6אמיל זיאדה ועביר קובטי, 2004. עיתונאים ועיתונות ערביים בישראל, חיפה: מרכז מוסאוא, עמ' 4. אולי בגלל זה נדיר יותר למצוא כתבות אנטי ישראליות מובהקות בתקשורת הערבית בישראל לעומת המצב בעיתונות הפלסטינית. זאת ועוד, בעיתונים הפלסטיניים הפועלים בישראל, מלבד הצנזורה הישראלית הרשמית, מופעלת על הכותבים גם צנזורה סמויה – מסחרית ומפלגתית. אינטרסים סותרים של המו"ל או של המפלגה שעמה מזוהה העיתון מביאים לעתים לגניזת כתבות. "אני נמנע מלכתוב על 'השילוש הקדוש': סקס, דת ופוליטיקה", סיכם זאת עיתונאי ערבי בעילום שם.7אורן פרסיקו, 2012. "בעל העיתון הוא בעליהם של העיתונאים", העין השביעית, 10.7.12. בעיתונות הפלסטינית הפועלת בגדה ובעזה חופש הביטוי תלוי בעיקר בחסדי המשטר, ומשתנה לפי המיקום הגיאוגרפי שבו יוצא לאור העיתון. העיתונאים הפלסטינים בגדה ובעזה אינם כפופים רק לביקורת מפלגתית, אלא גם לצנזורה שמכתיבים ראשי המערכת החוששים לפרסם מידע העלול לסכן את מעמדם ואת עסקיהם.8נדב קרן, 2010. עיתון ושלטון ברשות הפלסטינית: המשטר והעיתונות בשנה הראשונה של הרשות – המקרה של אל-חיאת אל-ג'דידה, תל אביב: מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה, אוניברסיטת תל אביב.
מצב זה יוצר חוסר עצמאות, חוסר אובייקטיביות וחוסר אמינות, וממילא מחליש את מעמדם של העיתונים בערבית – הן בשטחי ישראל והן בשטחי הרשות – אל מול זה של מקורות מידע אחרים, כמו הטלוויזיה והאינטרנט, המספקים חדשות מידיות ומתעדכנים באופן קבוע. רק עשרה אחוזים מהערבים בישראל אומרים כי העיתונים הם מקור החדשות העיקרי שלהם, לעומת 75 אחוז השואבים מידע בעיקר מהטלוויזיה וחמישה אחוזים שניזונים בעיקר מהאינטרנט. לכך צריך להוסיף שהאוכלוסייה הערבית בישראל חשופה גם לעיתונות היומית בעברית, הנקראת על ידי כחמישית ממנה.9ג'מאל (לעיל הערה 3). יש לציין כי מגמה של היחלשות עיתונות הדפוס אל מול הטלוויזיה והאינטרנט מתרחשת בכל העולם ממגוון סיבות.
לבסוף, מעניין לציין מגמה נוספת בעיתונות הערבית בישראל, והיא הדגשת הזהות הפלסטינית. חרף הצנזורה נוטה עיתונות זו להתגייס ולהביע תמיכה ב"אחים" הפלסטינים ובשאיפותיהם הלאומיות, בייחוד באירועים כלל-פלסטיניים מלכדים ומעצבי זהות. באינתיפאדה השנייה, למשל, הביעה העיתונות הערבית בישראל תמיכה בפלסטינים וזעם כלפי ישראל, והשתמשה במונחים ששימשו את העיתונות הפלסטינית בשטחי הגדה, כמו "טבח המוני". עיצוב הזהות הפלסטינית נעשה גם בכתבות ובמאמרים שהתייחסו לנכבה הפלסטינית: בתיאור הכפרים שנהרסו ונעזבו בשנים 1947–1949, וגם באמצעים חזותיים, ובכללם שימוש בארבעת הצבעים של הדגל הפלסטיני – ירוק, אדום, לבן ושחור – בעמוד השער, בכותרות ובפרסומות.10מוסטפא כבהא, 2006. העיתונות הערבית בישראל 1984–2006 כמכשיר לעיצוב זהות חדשה, תל אביב: מכון חיים הרצוג לתקשורת, חברה ופוליטיקה. כמו כן, בדומה לעיתונות הפלסטינית, ניכר בעיתונות הערבית בישראל גם ניסיון להתחבר למרחב התרבותי הערבי-אסלאמי ולהדגיש מוטיבים כלל-ערביים ואסלאמיים, כמו התחייה הלאומית והתרבותית הערבית המודרנית ומרכזיות ארץ הקודש. לצד תמיכה גלויה במאבק העם הפלסטיני לעצמאות, אפשר להצביע על תהליך מקביל של העמקת ה"ישראליזציה" בקרב הפלסטינים בישראל שעולה מניתוח העיתונות הערבית בארץ. תופעה זו ניכרת בעיקר בעיתונות ה"מגזינית", ובכלל זה במוספי המשפחה, הבריאות, הנשים והספורט, שבה מושגים מהעיתונות העברית נמצאים בצורה מובהקת ביסודו של הטקסט.11מוסטפא כבהא ודן כספי, 2001. "מירושלים הקדושה עד המעין: מגמות בעיתונות הערבית בישראל", פנים 16, עמ' 44—55.
* יונתן גונן, סטודנט לתואר שני ועוזר מחקר במחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים, היה בעברו עורך חדשות, כתב וקשב לענייני ערבים ב-ynet ובאתר ערוץ 10.
- 1יונתן גונן, 2013. "התכנסות סביב שני דגלים: חיסולי צה"ל בראי התקשורת הפלסטינית", מסגרות מדיה: כתב עת ישראלי לתקשורת 11, עמ' 53–78.
- 2יעל גאוני, 2008. "צריכת המדיה במגזר הערבי: קוראים 'כול אל-ערב' ו'ידיעות אחרונות'", גלובס, 20.11.08.
- 3Amal Jamal, 2009. The Arab Public Sphere in Israel: Media Space and Cultural Resistance, Bloomington and Indianapolis: Indiana University Press
- 4Nashat A. Aqtash, 2010. “Credibility of Palestinian Media as a Source of Information for Opinion Leaders,” Journal of Arab and Muslim Media Research, 3(1-2), pp. 121–136
- 5ג'מאל (לעיל הערה 3), עמ' 39–44.
- 6אמיל זיאדה ועביר קובטי, 2004. עיתונאים ועיתונות ערביים בישראל, חיפה: מרכז מוסאוא, עמ' 4.
- 7אורן פרסיקו, 2012. "בעל העיתון הוא בעליהם של העיתונאים", העין השביעית, 10.7.12.
- 8נדב קרן, 2010. עיתון ושלטון ברשות הפלסטינית: המשטר והעיתונות בשנה הראשונה של הרשות – המקרה של אל-חיאת אל-ג'דידה, תל אביב: מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה, אוניברסיטת תל אביב.
- 9ג'מאל (לעיל הערה 3).
- 10מוסטפא כבהא, 2006. העיתונות הערבית בישראל 1984–2006 כמכשיר לעיצוב זהות חדשה, תל אביב: מכון חיים הרצוג לתקשורת, חברה ופוליטיקה.
- 11מוסטפא כבהא ודן כספי, 2001. "מירושלים הקדושה עד המעין: מגמות בעיתונות הערבית בישראל", פנים 16, עמ' 44—55.
