ספרי לי על עצמך, על האמנות שלך, על הקשיים והאתגרים שעמם התמודדת ואיך השפיעו על היצירה שלך.
התחלתי לצייר בגיל צעיר מאוד. האחים שלי קראו לי ג'ומאנה אלחוסיני, שמאוחר יותר הבנתי שהיא ציירת פלסטינית שחיה בחו"ל. בגיל 16 החלטתי שאני רוצה להיות אמנית. נרשמתי לאוניברסיטת חיפה, אך לא התקבלתי בגלל הגבלת הגיל. בהמלצתו של אח שלי עאמר זיכרונו לברכה נרשמתי למכללת עמק יזרעאל, ולמדתי שלוש שנים אצל הפסלת דליה מאירי וגם עבדתי כאסיסטנטית שלה. לאחר מכן החלטתי ללמוד באקדמיה לאמנות בצלאל בירושלים. נרשמתי ללימודים בידיעה ובתמיכה של ההורים שלי. עבור אבא שלי זו הייתה גאווה שהבת שלו תהיה הסטודנטית הערבייה הראשונה שלומדת אמנות בבצלאל. באותה תקופה לא היו הרבה סטודנטים ערבים בבצלאל. עד היום המרצים שלי נזכרים איך ההורים שלי ליוו אותי לאקדמיה כשהם מחזיקים לי את הפסלים.
בבצלאל למדתי ארבע שנים לתואר ראשון באמנות, שנת התמחות ולימודי המשך במחלקה לקרמיקה. כשסיימתי את השנה הרביעית ידעתי והודעתי שבכוונתי להיות אמנית, דבר שנתקל בהתנגדות גדולה מצד אבא ומצד האחים שלי. אני בת יחידה בין ארבעה בנים. הייתי אז בת 26, גיל שבו אני אמורה להיות נשואה ולא אמנית או קרייריסטית. מבחינתם ללמוד היה מקובל ורצוי מאוד אפילו, אך להיות אמנית זה סיפור אחר.
אחרי התואר הראשון עשיתי גם תעודת הוראה, תואר שני בתולדות האמנות, הנחיית קבוצות וניהול מוסדות תרבות ואמנות ושימשתי כעוזרת הוראה. בנוסף למדתי אמנות ישראלית וניהול מוסדות אמנות באוניברסיטת תל-אביב.
בבצלאל התחרות הייתה גדולה והייתי צריכה להתמודד עם קשיים רבים, ללמוד את השפה, ללמוד את המושגים והשפה באמנות מודרנית ובאמנות קונספטואלית. הייתי צריכה ללמוד איך בכלל להביע, לדבר – דבר שלא היה קיים אצלנו, להתבטא ועוד לדבר על אמנות. אני זוכרת שבשנה הראשונה לא דיברתי בכלל. בשנים הבאות הייתי נוכחת שם, והסטודנטים החלו להתעניין במה שעשיתי. בשנה השלישית קיבלתי פרס שרת, זה לא היה פשוט לקבל פרס כזה.
תמיד היה לי חשוב שלא להתעלם מהזהות שלי, אבל לא התעסקתי בזהות שלי כפלסטינית, אלא בזהות שלי כאשה. החשיפה שלי לפמיניזם וקריאת ספרות פמיניסטית השפיעו עליי מאוד במהלך הלימודים. גם לעבודה שלי עם נשים במצוקה הייתה השפעה גדולה עליי. הנושאים שלי הם בעיקר דיכוי נשים, רצח נשים ואלימות נגד נשים. במציאות שאני חיה בה קיים הבדל ביחס ובחינוך בין הבן לבין הבת. דיברתי על עצם דיכוי הנשים שמתחיל בבית ואני עוסקת ביצירותיי בעיקר בנושאים האלה.
לאיזה זרם אמנות את שייכת או מתחברת ביצירה שלך?
היום בעידן הפוסט-פוסטמודרני, מגדירים את האמן כאמן קונספטואלי או פלסטי. אני בונה מיצבים. חושבת קודם על רעיון, על קונספט מרכזי ועל החומרים שבהם אני רוצה להשתמש ועל טכניקות העבודה. לרשות האמן חומרים רבים. הסטודיו הוא המעבדה שבה אני מרגישה שאני חוקרת ובודקת את היצירה שלי. אני לא מגדירה את עצמי כציירת אבל אני יכולה להשתמש במדיום הציור או במדיום הצילום או בכל מדיום אחר. אני כן מגדירה את עצמי כאמנית פלסטית.
צילום מסך 2016.05.23 ב.09.47.14
חנאן אבו חוסיין, MEMANTRY FREEDOM, טכניקה מעורבת , פלדה בטון, 2015, גלריה ברבור
צילום: אריק פוטרמן
מה מייחד ומאפיין אותך כאמנית?
אני חושבת שהעבודה שלי כאמנית שונה ומיוחדת. המקום שאני חיה בו והנושא שמעסיק אותי ביצירה הוא דיכוי נשים ורצח נשים, שהתחלתי להתעסק בו לפני כעשרים שנה, והיום הפך להיות טרנד.
בעבודה שלי יש רצף ומצד שני יש התפתחות. אני לא מעתיקה ולא משכפלת את עצמי, אני משתנה תמיד ורוצה להביא משהו חדש לתוך היצירות שלי, אפילו כשמדובר באותו נושא. יכול להיות שהשפה שלי היא שפה בין-לאומית. העיסוק בדיכוי נשים הוא עיסוק גלובלי. הוא לא פלסטיני או ישראלי – כל אישה יכולה להזדהות אתו. אני הופכת את העבודה שלי ממקום אישי למקום אוניברסלי. למרות שנחשפתי לאמנות פיגורטיבית ולפיסול פיגורטיבי ולמרות שהיום יש לי הרבה ידע וניסיון בחומרים, אני עדיין מסתכלת על העבודה עם חומרים כמשהו חשוב ביותר. כשאני בונה את הרעיון או הקונספט בתוך העבודה, מאוד חשוב לי איך להביא את זה לצופה האחר והזר. מאוד חשוב לי להעביר את התחושות האלה. כשאני משתמשת בחומרים תעשייתיים של היום, אי-אפשר לזהות את העבודה שלי בתור ערבית או ישראלית או אחרת, השפה השתנתה והפכה להיות שפה בין-לאומית.
ספרי על ההשתתפות שלך בתערוכות בארץ ובחו"ל ועל התגובות ליצירות שלך.
הצגתי ביותר מ-150 תערוכות יוקרתיות במוזיאונים ובגלריות ברחבי העולם. אחת התערוכות הייתה “Lieu Commun” במנדוב גלרי סאן טואה שבפריז, ב-2005–2006. בתערוכה השתתפו אמן ישראלי, אמן פלסטיני, אמן צרפתי ואמן טוניסאי. העבודה שלי הייתה על סכינים, ייצגתי בה את דיכוי הנשים. אלו סכינים שפעם השתמשו בהם הגברים לגילוח. כשהעמדתי את התערוכה, ואנשים נכנסו אל תוך החלל יש כאלה שחשו מאוימים ואחרים הרגישו שהם נחתכים מהסכינים התלויים מעל ראשיהם. ולי היו צלקות על הידיים אחרי גילוח השערות מהידיים, זו הייתה סימבוליקה של הצלקת שנשארת על הגוף הנשי מהסכינים שהם סכיני גילוח לגברים. בתערוכה אחרת בצרפת ב-2006 הצגתי עבודה שקראתי לה “blanket of my mother” שהיה לה הד גדול מאוד. הצגתי גם בברלין ב"ארטנוילנד". שם הייתי שייכת לגלריה של ציירת ישראלית שחיה בברלין ואירחה אמנים איראנים, גרמנים, פלסטינים וישראלים. כמו כן, השתתפתי בתערוכות רבות אחרות בארץ ובעולם.
צילום: אריק פוטרמן
כיצד את מצליחה לשרוד בשדה האמנות הכל כך קשה היום בלי תקציבים ובלי תמיכה?
בתור אמנית אני מממנת את עצמי דרך העבודה בהוראת האמנות. יש הרבה קשיים כמו להשתתף בתערוכות בלי מימון או במימון סמלי להשתתפות. האמן בארץ לא מקבל מימון ממשלתי בזמן שהוא עובד בסטודיו, להבדיל מאירופה למשל. כאן יש הרבה אמנים שעובדים בהוראת האמנות או בעבודה אחרת מלבד הסטודיו. חלק מהמימון של היצירות שלי מגיע דרך הפרסים שתומכים באמן, אך זה כל שלוש שנים, ויש אמנים שלא מקבלים פרסים. כמעט כל הפרויקטים שלי והמיצבים שאני בונה עולים המון כסף לכן אני עובדת בשלוש עבודות כדי לממן את עצמי ואת שכר הסטודיו.
הרבה אמנים מפסיקים ליצור בגלל שהם חייבים לחשוב על פרנסה וקיום, מה שמפחיד ומטריד אותי זה להפסיק ליצור בגלל מצב כלכלי. לכן אני צריכה לעבוד באופן אינטנסיבי כל הזמן. ואז זמן היצירה הוא גם הזמן שבא על חשבון החיים הפרטיים. אחרי יום עבודה ארוך אני ממשיכה לסטודיו ועובדת שם עד אמצע הלילה. אלה הזמנים שאני מנצלת בשביל ליצור, הסטודיו הוא מקום עבודה אחר שאני חייבת ליצור בו כמו כל עבודה שאני מגיעה אליה ונותנת את כל הזמן שלי. הבחירה להיות אמן לא קלה אבל לפחות אני עובדת במקצוע שאני מאוד אוהבת.
מהן השאיפות והתוכניות שלך לעתיד?
פעם אמר לי אחד המרצים, שהיום אנחנו חברים טובים: להיות אמנית בלי פרסים לא שווה כלום. ומאז אני מתעקשת ומאוד חשוב לי לקבל פרסים, ואכן קיבלתי פרסים רבים מאז הלימודים ועד הפרס האחרון, פרס שרת התרבות והספורט לאמנות פלסטית לשנת 2014. כמו כן זכיתי בפרס ספר אמן של מפעל הפיס 2012, פרס אמן בקהילה מטעם משרד התרבות 2012, פרס עידוד יצירה מטעם משרד התרבות והספורט? 2010, פרס אמן צעיר 2004, פרס משרד החינוך והתרבות (קרן שרת) 2005, פרס היינרך בל 2002, פרס קרן אמריקה–ישראל 2000–2002 ופרס קרן אמריקה–ישראל 1998–2000. וכמה מוזיאונים רכשו יצירות שלי, מהם מוזיאון רמת גן ומוזיאון עין חרוד.
היום הפנים שלי כלפי חו"ל אל העולם הגדול. הצגתי בתערוכות בין-לאומיות של שני אמנים ובתערוכות קבוצתיות ואחרות. אני לא שייכת לאף גלריה, לא פלסטינית ולא ישראלית. החופש שלי חשוב לי מאוד. אני מאוד רוצה להציג בתערוכות יחיד בחו"ל ולהגיע למוזיאונים. ואני עושה זאת לבד, למרות שקשה להגיע רחוק בלי אוצר.
ולסיום
אני רוצה להודות לאימא שלי ולאח שלי עאמר זיכרונו לברכה. שניהם תמכו בי ללא גבולות או סייגים ובזכותם אני במקום הזה.
חשוב לי גם לציין שנוסף על העיסוק שלי באמנות אני אמנית אקטיביסטית, הייתי פעילה ב-2005–2006 ב"אמנים ללא חומות". תרמתי עבודות למען חופש הביטוי וחופש הדעה. לצד זה אני גם מלמדת במוזיאון ישראל מורים יהודים וערבים, אני מרצה בשנקר בחוג לאמנות ומורה בבית ספר עיסאוויה יסודי לבנים, ומדי פעם מגיעה לחברון בתור מתנדבת ללמד אמנות לילדים. כשאני מגיעה לעיסאוויה או לחברון או למוזיאון ישראל, אני מרגישה את הפיצול שהולך אתי בכל המקומות האלה, ועד כמה אני חיה בשני עולמות וקצוות, הפיצול הזה לא קל, אבל ילד זה ילד וחשוב לי מאוד ללמד. זה נותן לי המון וזה עושה לי טוב לנשמה. מבחינתי זה סוג של שליחות שבסופו של דבר גם תורמת ליצירה שלי.
חנאן סעדי היא רכזת פרויקטים במרכז מנאראת ליחסי יהודים-ערבים, ובתחום החברה האזרחית במכון ון ליר וחברת מערכת במגזין מנבר-במה לדיון ולמחקר על יהודים ופלסטינים בישראל.
חנאן אבו חוסיין היא יוצרת ואמנית פלסטית, בעלת סטודיו בגלריה החדשה – סדנאות האמנים בירושלים, ומורה לאמנות. היא ילידת אום אל-פחם; חיה ויוצרת בירושלים מאז 1996.
