מראיינת: שרה אוסצקי-לזר
שלמה גנור, המנהל הנוכחי של הטלוויזיה בערבית, הוא יליד מצרים שהגיע לארץ בגיל תשע והחל את עבודתו כנער שליח ברדיו בערבית כשהיה בן 14 כדי לעזור בפרנסת המשפחה. גנור השתתף בקורס ההכשרה הראשון לעובדי הטלוויזיה הישראלית ב-1968 והיה מראשוני מפעיליה, וכיום הוא ותיק העובדים בטלוויזיה. בשיחה עמו הוא מספר על ימיה הראשונים, על הקווים המנחים את השידורים בערבית ועל האתגרים העומדים בפני הטלוויזיה הישראלית בשפה הערבית בעידן שבו נמצאים באוויר כאלף ערוצים בשפה זו.
מתי החל השידור בערבית בטלוויזיה, ומה היו מטרותיו?
תולדות הטלוויזיה בערבית כרוכות בהכנסת הטלוויזיה למדינת ישראל. לאחר מלחמת ששת הימים התעורר הצורך לדבר אל האוכלוסייה הערבית בגדה המערבית וברצועת עזה, לנהל אתם דו-שיח וגם לנהל אותם. לא היה כלי קומוניקטיבי שאִפשר זאת, מלבד הרדיו בערבית, שעשה אז קפיצה נחשונית משידור מקוטע של כמה שעות לשידור של עד עשר שעות ביום, ומעבר לפינה הייתה הטלוויזיה. מצרים כבר שידרה אז, ירדן הייתה בהכנות, וישראל לא חלמה על זה. האיש שמנע הכנסת טלוויזיה לישראל היה דוד בן-גוריון, שקרא לה "שֵד" וחשש מהשפעותיה הרעות. הוא כבר לא היה אז ראש ממשלה אבל השפעתו הייתה ניכרת. טיכסו עצה ומכרו את הרעיון של טלוויזיה בערבית לבן-גוריון, ומול הנימוק הביטחוני והצורך והכורח לשלוט באוכלוסייה החדשה שהצטרפה ניתן האישור. וכך ניתן האור הירוק להקמת הטלוויזיה הישראלית בזכות הצורך לשדר בשפה הערבית. ההתארגנות לקחה זמן. הבעיה העיקרית הייתה מחסור בכוח אדם מקצועי. קורס ההכשרה הראשון נערך בטלוויזיה הלימודית ברמת אביב, שהחלה לשדר ב-1966, ומשתתפיו היוו את הגרעין להקמת ערוץ 1 וברבות השנים הם שהקימו את ערוץ 2. אני עצמי עבדתי אז ברדיו, אבל השתתפתי בקורס הראשון ומאז אני בטלוויזיה בערבית. השידור הראשון של הטלוויזיה הישראלית היה מצעד יום העצמאות בירושלים במאי 1968, ולאחריו החלו השידורים הסדירים בשתי השפות. עלינו לזכור שבשנות השישים עדיין לא היו מקלטי טלוויזיה ברוב הבתים וגם לא היו מַשדרים.
מי היו העובדים בטלוויזיה בערבית?
מתחילת הדרך נקלטו ערבים ישראלים לעבודה. חלקם הפכו ברבות הימים לשגרירים, חברי כנסת ופוליטיקאים. מבין הראשונים אציין את סמיר דרויש, זיידאן עטשה, רפיק חאג' יחיא ז"ל, ואפילו ח"כ אחמד טיבי עבד כאן עוד כשהיה סטג'ר לרפואה, ועוד חברים טובים ששירתו ופיתחו את הטלוויזיה מראשיתה.
כיום יש לנו עובדים בני כל העדות, הדתות והגילים, ואין חבל ארץ שלא מיוצג. זה המיקרוקוסמוס של כל הקונפליקטים והבעיות המוכרים בארץ ואפילו בעולם. מובן שזה יוצר לעתים מתחים, אבל כולנו מכבדים שני כללים: ראשית, על העובד לשכוח ולבודד את הנושא הדתי-לאומי שלו. השיוך האישי לא שייך לעבודה כי כאן כולם צריכים לעבוד יחד; ושנית, כך גם לגבי הדעות הפוליטיות, צריך להשאיר אותן על המדרכה בחוץ ולא לערב אותן בעבודה. הכללים הללו הוכיחו עצמם בעליל, גם בעתות מלחמה וגם בעת שלום.
אבל תמיד היו רק מנהלים יהודים לטלוויזיה בערבית?
כן, זה נכון, אבל מי שיוצר את התכנים הם ערבים – העורכים, הקריינים, הכתבים, כולל הכתב הצבאי בצפון שהוא ערבי דרוזי. לכולנו זו שליחות עיתונאית. המסגרת הארגונית שבה כולם נמצאים מחייבת אותם לשרת בהתאם לקוד האתי. בשנים האחרונות הודבקה לנו סטיגמה, שלא בצדק, שכאילו אנחנו כלי שרת של גוף זה או אחר. זה לא נכון, אף פעם לא היה, ועוד יותר היום. הדור השלישי מקרב ערביי ישראל מתדפקים על דלתות רשות השידור להתקבל לעבודה. לצערנו, אין יוצא ואין בא בגלל מצבה של רשות השידור. אנחנו ערב רפורמה, ולא מקבלים עובדים חדשים, אפילו במקומם של אלה שפרשו.
מה מטרת השידורים בערבית? האם יש קו מנחה העומד לנגד עיניכם?
בחוק רשות השידור מ-1965 שנוסח בידי ישראל גלילי ישנה פסקה אחת שמתייחסת לשידור הערבי. הוא עשה לדעתי עבודה נפלאה, והא ראיה שהחוק עדיין לא שוּנה. הפסוק על השידור הערבי הוא אמנות של ניסוח. יש בו 21 מילים בלבד אך הן מעט המכיל את הכול, וכך נאמר בו: "לקיים שידורים בשפה הערבית לצרכיה של האוכלוסייה דוברת הערבית ושידורים לקידום ההבנה והשלום עם המדינות השכנות בהתאם למגמות היסוד של המדינה".
לפי הניתוח שלי: "לקיים" פירושו ציווי: לא להפסיק, לשדר כל הזמן; "האוכלוסייה דוברת הערבית" פירושה כלל האוכלוסייה דוברת הערבית במדינת ישראל בתחומי הקו הירוק, גם יהודים; "קידום ההבנה והשלום" – עם מדינות ערב, ומדובר עוד לפני 1967; "מגמות היסוד של המדינה" – היות שאין לנו חוקה מדובר במגמות המודגשות במגילת העצמאות, בלי להתחשב איזו ממשלה ואיזו קואליציה מכהנות בכל רגע נתון.
הפסקה הזאת מנחה אתכם עוד מעט חמישים שנה למרות השינויים העצומים שחלו מסביב?
זה התנ"ך שלי, וכך אני מתחיל לחנך כל עובד חדש, מנחה את העובדים, ומסביר להם את התכלית של השידורים בערבית ברשות.
אבל בכל זאת יש לחצים פוליטיים?
אין לחצים פוליטיים כי לא יכולים להיות. אנחנו מגדירים מי הם קהלי היעד שלנו, והם בחמישה מעגלים: אזרחי מדינת ישראל הערבים כי מדובר בשידור ציבורי שאמור לשרת אותם; תושבי השטחים הפלסטינים; אזרחי מדינות ערב שחתמו אתנו הסכמי שלום, מצרים, ירדן ואינשאללה פלסטינים; מדינות המעגל הרחוקות יותר שהן עוינות; כל מי ששומע ערבית בעולם, כל מי שמתעניין במדינת ישראל ומגיע אל השידור באמצעות המדיה החדשה.
אנחנו צריכים לשרת את כולם באמירה אחת, לא בחמש אמירות שונות, וזו משימה קשה כי צריך לומר את האמת. בעידן של היום אי-אפשר לשקר, אי-אפשר להסתיר, אי-אפשר "לעשות הסברה". כרגע יש קרוב לאלף ערוצי לוויין ערביים שמשדרים אונליין. מה שתנסי להסתיר או לטייח הם יחשפו, אז למה לעשות את זה? זה לא לפי הקוד האתי של עיתונאי רשות השידור שכולנו מחויבים לו – "מסמך נקדי" (גנור מצביע על הספר המונח על שולחנו ולפי מראהו ניכר שנעשה בו שימוש רב). לכן לחצים פוליטיים לא יכולים להיות והטיה פוליטית לא יכולה להיות! מה שמשודר אצלנו משודר בקול ישראל בעברית ברשת ב'. זהו מקור האינפורמציה הבסיסי של רשות השידור, זו מערכת שעובדת 24 שעות ברדיו ומשם אנחנו ניזונים. זו סוכנות הידיעות הגדולה ביותר של רשות השידור, אז אני לא יכול לומר דברים אחרים בערבית.
אבל המציאות התקשורתית השתנתה. מה שהיה נכון בשנות השבעים כשלא הייתה תחרות לא נכון היום.
אני לא רואה מתחרים בסביבה. הערוץ הייעודי בערבית "יא האלה" לצערי לא מתחרה בנו. המציאות הכלכלית של החברה הערבית היום, המצב הסוציו-אקונומי שלה והפילוג הפנימי לא מאפשרים קיום ערוץ מסחרי, והערוץ הזה לצערי הרב אין לו יכולת להתקיים.
אבל התחרות שלך היא אל-ג'זירה והרשתות הגדולות שמשדרות 24 שעות ביממה.
זאת יומרה. כל עוד מדינת ישראל לא תעמיד את התקציבים הדרושים לטלוויזיה בערבית כדי להגיע לקהלים הרחבים ולפרוץ מעבר לאזורים מסוימים שאנחנו מגיעים אליהם היום בירדן או בלבנון, לא אוכל להיות בן תחרות. אני לא מתיימר לכך.
אבל אפשר לצפות בטלוויזיה דרך האינטרנט. יש לך הערכה כמה כניסות יש לכם?
לא מספיק, אבל יש כניסות. האתר המשותף של הרדיו והטלוויזיה בערבית לא זכה לדגשים ולתמיכה הראויה, זה בתוכנית העבודה, וכשנגיע לשם אני מאמין שיהיו לנו יותר ויותר צופים ממדינות ערב.
יש לך הערכה כמה צופים בכם?
אי-אפשר למדוד מפני שהשידור שלנו הוא דרך ערוץ לווייני, ושיטת המדרוג וחלוקת המכשירים לידי האוכלוסייה הערבית לא נכונה. חולקו רק כארבעים מכשירים לאותם אלה שנמצאים במתחמים המרושתים, כך שהכלי המדיד שבאמצעותו אפשר למדוד רייטינג לא קיים בקרב הערבים. אבל אני יכול לומר שהאביב הערבי עזר לנו. ריבוי הערוצים, הידיעות הסותרות והמסורת של מדינת ישראל שמשדרת רק אמת החזירו אלינו צופים רבים. האכזבה של התושבים במדינות ערב מהדיסאינפורמציה המופצת בידי אותם ערוצי לוויין חדשותיים שהם מוטים החזירה אותם לישראל. אנחנו משדרים הכול, את כל הידיעות ללא הטיה. יש לנו יחידה שעוקבת אחרי השידורים של כל הרשתות ואחר היוטיוב, ואנחנו מביאים את הדברים בשם אומרם, הן בתמונה והן באומר, את שני צדי המטבע.
חוץ מחדשות אילו עוד תוכניות יש לכם?
כזכור, הקומדיות הראשונות בטלוויזיה נוצרו בערבית מיד בתחילת הדרך. זו עוד הוכחה לכך שהנאמנים על השידור נתנו בזמנו עדיפות לשידור בערבית. אנחנו משדרים לילדים, משדרים סרטים ותוכניות בידור. גם כאן היינו חלוצים – אני מזכיר שה"ערבוויזיון" קדם לכל תוכניות הריאליטי והתחרויות בערוצים המסחריים. זמרים וזמרות צמחו מהופעתם בטלוויזיה בערבית. לאחרונה זכינו בהגדלת התקציבים להפקות מקור. אם תקציב חטיבת התוכניות היה בעבר מיליון וחצי שקל לשנה, היום הוא שלושה מיליון להפקות פנימיות, בנוסף ל-14 מיליון, ובשנה הבאה 18.8 להפקות מקור חיצוניות. שיעור הסרטים והשידורים החוזרים הולך ומצטמק, ובתוך שלוש-ארבע שנים אני מקווה שייעלם. יש לנו גם תוכניות חברה, בריאות ונושאים אחרים שהחברה הערבית הישראלית מתעניינת בהם.
למה אין לכם תוכניות בוקר?
אנחנו משדרים מדי יום בין ארבע אחר הצהריים לחצות, וביום שישי מתשע בבוקר. לפי בדיקה, הרגלי הצפייה של החברה הערבית בישראל לא מצדיקים שידורי בוקר, ואני לא יכול להתחרות עם מאות הערוצים שמשדרים בערבית, אין לי תקציבים וכוח אדם ואמצעים לשידורי בוקר.
נניח שלא היו לך מגבלות תקציב, איך היית רוצה לראות את הטלוויזיה בערבית מתפתחת?
אני שואף להמשיך באותו קו שבו אנחנו עובדים, לקלוט יותר עובדים, שואף להכרה בשוויוניות של השידור בערבית, שהחברה הערבית ראויה לו. צריכה להיות מודעות ברמות הגבוהות ביותר לחשיבות השידור בערבית. זוהי זרוע אסטרטגית של מדינת ישראל בעתות חירום ושלום ולא ניתן לבטלה, לא משנה איזו ממשלה מכהנת. אנחנו הגשר של ישראל – עם כל בעיותיה, הצללים והאורות שלה – לעולם הערבי כולו. העולם הערבי לא ילמד עברית והחברה הישראלית היהודית לא לומדת ערבית לצערי, ולכן אנחנו הגשר בין שתי החברות.
כל הכבוד שאתה מלא חזון ולהט אחרי כל כך הרבה שנות עבודה. אבל האם יש לך גם ביקורת עצמית כלשהי על הנעשה?
כן, החברים צריכים להתעלות מעל עצמם, לראות את המטרה ואת הייעוד, ולא לראות את המכשלות הצדדיות שקיימות בתוך רשות השידור ובתוך החברה. את זה אני אומר כעובד הוותיק ביותר ברשות השידור וכמי שרוצה למסור את הלפיד הלאה לדורות הבאים.
