בשנים האחרונות הולכת ומתגבשת בספרות המחקרית ובחברה האזרחית גישה של ״שלום מבוסס שותפות״ כפרדיגמה המועדפת ליישוב הסכסוך הישראלי–פלסטיני, או אם נדייק, לפיוס ציוני–פלסטיני. פרדיגמה זו עומדת בניגוד לתפיסת השלום השלטת אשר מבוססת על חלוקה לשתי מדינות וכרוכה בשאיפה להפרדה אתנית-דמוגרפית ומרחבית בין יהודים-ישראלים לערבים-פלסטינים. זו תפיסה המתבטאת באמירה הידועה: ״אנחנו פה והם שם״. בו בזמן, פרדיגמת השלום מבוסס השותפות שאנו מקדמים כאן שונה מהותית גם מתפיסת המדינה האחת, החילונית או האזרחית, בין הירדן לים – תפיסה המושתתת על מסגרת פוליטית המקנה זכויות פרט שוות ועל-לאומיות אזרחיות בלבד.
לעומת פתרון המדינה החילונית האחת, הפרדיגמה החדשה מקבלת את קיומן של שתי קבוצות לאומיות – היהודית-ישראלית והערבית-פלסטינית – כעובדה פוליטית ותרבותית שאינה צפויה להשתנות בעתיד הנראה לעין. לעומת פתרון שתי המדינות הקלאסי, הפרדיגמה החדשה מניחה שאי-אפשר ואף לא ראוי לשאוף לביטול העירוב הדמוגרפי המתקיים בפועל ברוב אזורי הארץ, ואשר ימשיך להתקיים גם לאחר חלוקה טריטוריאלית לשתי מדינות. כמו כן אין היא מתכחשת לשייכות התרבותית, הדתית והלאומית של שני העמים לכל המרחב שבין הירדן לים ואין היא מנסה להעלימה. במקביל, הגישה החדשה מודעת לצורך לבלום את ההשתלטות הקולוניאלית היהודית בין הירדן לים ואת הצורך לשנות את המוסדות והחוקים המעגנים את העליונות היהודית בכל המרחב.
מתוך הנחות אלה, ולנוכח זכותם השווה של שני העמים להגדרה עצמית, אנו מציעים כי על המתווה האפשרי והראוי לשלום להתבסס על שותפות פוליטית שוויונית ביניהם. זכותם של שני העמים להגדרה עצמית במסגרת מדינתית נפרדת מוכרת במשפט הבינלאומי. לכן, שותפות פוליטית ביניהם יכולה להתממש באמצעות כינון קונפדרציה ישראלית–פלסטינית בדגם של איחוד ישראלי–פלסטיני כמו זה שאומץ בהחלטת האו"ם 181 מ-1947; או לחלופין במסגרת של מדינה דו-לאומית בדגם של דמוקרטיה הסדרית או מדינה פדרלית.
פרדיגמה זו של הסדרת היחסים בין העמים המבוססת על שותפות, לא רק שהיא שונה מהמסגרות המקובלות שעל פיהן נהוג לדמיין שלום ישראלי–פלסטיני, אלא שהיא גם מאתגרת את המסגרת הנפוצה של מדינת הלאום הדמוקרטית המבוססת על שלטון הרוב ומקנה הגנות חוקתיות על זכויות אדם. גישה מובילה כיום ליישוב סכסוכים קולקטיביים רואה בשותפות בשלטון ובחלוקת כוח (power-sharing) מסגרת משטרית שמתאימה לאזורים המאופיינים בסכסוך קבוצתי יותר מהדגם הדמוקרטי המקובל. בהתאם, פרדיגמת השלום מבוסס השותפות עשויה להתבטא בשיתוף של כוח פנים-מדינתי ועל-מדינתי כמסגרת המתאימה ליישוב הסכסוך. נדגיש שאין בכך פסילה של מסגרת המדינה כשלעצמה, אלא הבנה שמדינת הלאום "האתנוקרטית", שהייתה עד היום המסגרת המשטרית המקומית ואשר משמשת למימוש השליטה והעליונות היהודיות, תורמת באופייה להנצחתו של הסכסוך. הבנה זו מחייבת חיפוש אחר דגמים משטריים אחרים שאינם מבוססים על חפיפה מדומיינת בין אזרחות לאתניות ולטריטוריה, ואשר תומכים בהסדרה הוגנת של יחסים בין לאומים הזכאים להגדרה עצמית באותה טריטוריה.
ואולם, למרות ההכרה הגוברת ביתרונותיו של הסדר פוליטי המבוסס על שוויון ושותפות, נראה כי בישראל/פלסטין של היום אין מתקיימים התנאים לאימוצו, וכל שכן להבטחת יציבותו לאורך זמן. המכשולים בולטים ביתר שאת בניסיון "ההפיכה המשטרית" שממשלת ישראל מובילה בחודשים האחרונים, שמשמעותה מתקפה על זכויות האדם ועל זכויות המיעוטים בכלל, ועל זכויות הפלסטינים משני צידי הקו הירוק בפרט.
מעבר להתרחשויות העכשוויות, על פי הספרות הקיימת, היעדר פערים גדולים מדי בכוח הפוליטי ובמצב החברתי-כלכלי, קיומה של זהות משותפת, והיסטוריה של שיתוף פעולה בין אליטות הם תנאים מרכזיים התומכים באימוצו של הסדר מבוסס שלום ושותפות והתורמים ליציבותו. מצב הדברים הנוכחי בישראל/פלסטין נדמה כתמונת ראי – ישנם פערי כוח עצומים בין יהודים-ישראלים לערבים-פלסטינים. פערים אלו מתבטאים בין השאר בהמשך הקולוניזציה וההתפשטות היהודית בכל המרחב שבין הירדן לים; בפערים חברתיים וכלכליים; ובשליטה יהודית על מנגנוני הביטחון ועל התנועה בתוך השטח ומחוצה לו. בד בבד חסרות זהות משותפת ותודעה משותפת, ולא זו בלבד אלא שכוחות מרכזיים בשתי הזהויות הפוליטיות מחויבים למאבק ביניהן ואף נבנים ממנו. נוסף על כך, חסר ניסיון היסטורי של שיתוף פעולה בין האליטות הפוליטיות, המתווסף לחוסר אמון עמוק בקרב הציבור הרחב.
אל המסקנה כי התנאים הקיימים בישראל/פלסטין אינם תומכים בדגם של שותפות מתווספת הבעיה של דמיון פוליטי ורפרטואר תרבותי מוגבלים. אף שפרדיגמת השותפות כדרך המועדפת ליישוב הסכסוך אינה חדשה, התפיסות היסודיות שלנו – שלאורן אנחנו מבינים ומפרשים את המציאות, ושלאורן שחקנים שונים מבינים את מרחב האפשרויות לשינויה של המציאות ולתיקונה – עדיין מוגבלות. למשל, ראיית הסכסוך כמאבק טריטוריאלי בין שתי תנועות לאומיות, הנפוצה בחברה הישראלית, וראיית חלוקה טריטוריאלית או הפרדה דמוגרפית כפתרון לסכסוך – שתי אלה מונעות את זיהוין של בעיות השורש העומדות בבסיסו. עם הבעיות הללו נמנים שורשיו של הסכסוך גם בתוך הקו הירוק, מתקופת "הנכבה" ועד היום; הצורך ליישב את שאלת הפליטים; והפערים האתנו-מעמדיים העמוקים הממשיכים לאפיין את המרחב המסוכסך. בה בעת, עמדתם של פלסטינים לא מעטים כי סיום הסכסוך תלוי באיוּנה של מדינת ישראל פיזית או פוליטית, וכן תנועות החרם המתרחבות, חוסמות אפשרויות להידברות, לפיתוח הבנות ולשכלול שיתוף הפעולה בין הקבוצות.
עם זאת, ולמרות הקשיים שתוארו, לטענתנו אין למצב העגום של ישראל/פלסטין לנוכח התגבשותו של משטר אפרטהייד בין הירדן לים מוצא אחר מאשר פיוס מבוסס שותפות. המרחב שאליו נקלעו שני העמים הוא אכן מעורב בכל חלקיו, ולשניהם קשר היסטורי, תרבותי ופוליטי שריר וקיים לאותה מולדת בדיוק. אלה תנאי יסוד המאפשרים דמיוּן פוליטי מחודש. לכן, לדעתנו, אל מול חזונות טוטליים של "כולה שלי", או של חלוקה קשיחה, הגיע הזמן לנסח עתיד החורג מהבינריות הלאומית-קולוניאלית, עתיד המעודד התפתחות תרבותית וזהותית שוויונית ומשולבת ברמה המקומית, האזורית, המדינתית והעל-מדינתית. טענתנו היא שהדמיון הפוליטי הטוטלי והמוגבל פוגע במידה ניכרת בקידומו של שלום באזור ומוסיף שמן למדורת האי-אמון באפשרות לשלום ולתיקון, אי-אמון שרק הולך ומתרחב בשנים האחרונות. בו בזמן, הדמיון המוגבל מונע השקעה במהלכים תשתיתיים ברמת הקהילה, הכלכלה, החינוך והפוליטיקה, מהלכים העשויים לשפר את הסיכויים לכינונו של שלום. מול כוחות שליליים אלה, הדגם המוצע של שותפות בַכוח הפוליטי ובטריטוריית המולדת אינו רק חזון הצופה פני עתיד, אלא גם תשתית לקידום אינטרסים המשותפים לשתי הקהילות בכל הרמות, ולכן כוח פוליטי מגייס להתקדמות לקראת פיוס.
הצורך בשכלול הדמיון והתחביר הפוליטי והתרבותי למען חזון פיוס מבוסס שותפות הוביל אותנו ליזום קבוצת חשיבה רב-תחומית, שתבחן את הנושא מנקודות מבט שונות ועל בסיס תחומי מומחיות וידע מגוונים. האתגרים שהצבנו לעצמנו הם שניים: הראשון, פיתוח מערך אנליטי, מושגי ותיאורטי ההולם את הפרדיגמה המוצעת כאן; השני, פיתוחה של ״תיאורית שינוי״ המתאימה לפרדיגמה של שלום מבוסס שותפות, ובתוך כך הרחבת מגוון האפשרויות הרלוונטיות בכל הנוגע לתהליכים, לגיבוש מדיניות, ליוזמות, לפרויקטים ולסוגי שיח. אלה עשויים לתרום ליצירת התנאים הנדרשים לכינון הסדרים דמוקרטיים יציבים של שותפות בשלטון פלסטין/ישראל ברמה הארצית, האזורית והעירונית.
המאמרים המובאים בגיליון זה של כתב העת מנבר הם ניסיון ראשוני להעלות על הכתב כמה מן התובנות שאליהן הגענו בקבוצת החשיבה. אנו ערים לכך שמדובר ברעיונות ראשוניים, בחלקם עדיין גולמיים. הם הולמים את מטרתו של הפרסום הנוכחי – להניע תהליך חיוני של פיתוח השיח והרחבת החשיבה, הדמיון וההתבוננות ההשוואתית בנושא.
לימור יהודה, במאמרה ״איך עוברים לשותפות פוליטית בישראל-פלסטין?״, מתארת את האתגרים העצומים הכרוכים בניסיונות לפיוס מבוסס שותפות במציאות הקיימת. לנוכח אתגרים אלו, יהודה מציעה לבחון שלושה סוגי תהליכים הנראים אפשריים גם במציאות הפוליטית הנוכחית, ואשר ביכולתם לתרום להיווצרותם של תנאים התומכים בכינונו של שלום מבוסס שוויון ושותפות.
אמיר פאח'ורי, במאמרו ״הבניית זהות וקבוצה בזיקה למצב ולמרחב: הערות אנליטיות ראשוניות״, מציע מערך אנליטי ומושגי להבניית זהות קולקטיבית. מערך זה מספק כלים תיאורטיים, הסבריים וטרנספורמטיביים המסייעים לאתר, להבין, להסביר או ליצור דמיון משותף של כל יושבי הארץ. זהו דמיון המבוסס על תלות הדדית על מופעיה השונים, בשילוב עם דימוי גיאוגרפי מתפתח של מולדת משותפת.
אורן יפתחאל, במאמרו ״המצב הקולוניאלי והפיוס הציוני–פלסטיני״, מצביע על הצורך להכיר בתהליך הקולוניאלי, שבמסגרתו הקבוצה היהודית ממשיכה להשתלט על המרחב הפלסטיני, כאחד משורשי הסכסוך. לטענתו, נדרש חזון של דה-קולוניזציה, שהצעד הראשון להגשמתו הוא שינוי השיח. שינוי זה נעשה בעיקר על ידי עיצוב מחדש של מושגים המשמשים חוקרים, אנשי תקשורת, אמנים ומעצבי המרחב הציבורי לשם תיאור הסכסוך. בתוך כך נחוץ שיתוף פעולה דו-לאומי ביצירה של אוצר מילים ודמיון פוליטי חדשים, שמטרתם להמיר עליונות אתנית בשוויון ובתיקון היסטורי. תיקון זה חיוני במיוחד בימים אלה של הפיכה משטרית והחרפת שיח העליונות היהודית.
אסעד גאנם, במאמרו ״לקראת הסדרה יציבה בפלסטין: מה ואיך?״, קורא לשרטוט מחדש של המאבק להפסקת תהליך הכיבוש הקולוניאלי ולמיגור מצב האפרטהייד בפלסטין. בניגוד לטענה שלפיה לא מתפקידו של הקורבן להציע דרך מוצא, גאנם טוען שלאליטות הפלסטיניות, בתוך הקו הירוק ומחוצה לו, ובכלל זה בגלות הפלסטינית, יש תפקיד מפתח בתהליך זה. לטענתו, האינטרס הבסיסי של הפלסטינים הוא לשנות את המצב ולהביא להתחלתו של תהליך, ארוך ככל שיהיה, כדי להגיע להסדרה הוגנת בפלסטין.
מירון רפופורט, במאמרו ״מהשוליים לדיון הציבורי: רעיון הקונפדרציה בשיח הישראלי״, מציג מעין יומן מסע אישי ופוליטי, שבו הוא מתאר כיצד התגבש חזון הקונפדרציה וכיצד הוא ממשיך להתהוות. זהו חזון המבוסס על שותפות בין שני העמים במולדת כחלופה לחזון שתי המדינות הנפרדות. רפופורט מתעד את מאמציה המתמשכים של תנועת "ארץ לכולם", הנוחלים הצלחה חלקית, להחדיר לשיח ההפרדה האתנו-לאומית רעיונות של שיתוף פוליטי, חופש תנועה והכרה בקשר של שני העמים למולדת המשותפת.
אבנר דינור, במאמרו ״פיוס כדרישה לשינוי בזהות״, מסתייג מהשיח הנפוץ שלפיו נרטיבים היסטוריים הם עניינו הפרטי של כל צד ואין לאיש או לאישה זכות לערער על הסיפור שמספרים חברו או חברתה. לגישתו, תהליך הפיוס מחייב את שינוי הזהויות של הצדדים בשני אופנים עיקריים, המאתגרים את "קדושת הנרטיבים": פיוס כהכרה באחר ופיוס כדרישה לשינוי.
יחזקאל ליין, במאמרו ״צא ולמד: הרהורים על אפשרות הישארותם של מתנחלים במדינה פלסטינית״, טוען שבחינה היסטורית-השוואתית מראה שברוב המקרים של התנחלות ״צמודת דופן״, כלומר בצמידות גיאוגרפית למדינת האם המיישבת, התאפשרה הישארותם של המתנחלים במסגרת המדינית החדשה שנוצרה לאחר תהליך הדה-קולוניזציה. ליין מתאר את היווצרותם של דפוסי דו-קיום מגוונים בין הקבוצות במקרים של קוסובו, אסטוניה ונמיביה, ואת הסיבות העיקריות להישארותן של קבוצות גדולות של מתיישבים גם לאחר נסיגת מדינת האם.
ת'אבת אבו-ראס, במאמרו ״ישראל/פלסטין: מעליונות יהודית לשוויון במרחב משותף״, מפרט את האופנים שבהם הגיאוגרפיה הפוליטית של המרחב הישראלי-פלסטיני נעשתה מעורבת וקשה להתרה, בד בבד עם המשכם של כיבוש צבאי ושל ההתנחלות היהודית. לטענתו, עירוב זה מחייב את הקהילה הבינלאומית, את ההנהגה הפלסטינית ואת ההנהגה הישראלית גם יחד לזנוח את פתרון ההפרדה וחלוקת הארץ, שלא צלח, לחשוב מחוץ לקופסה, ולקדם שיח לקראת קונפדרציה דו-לאומית בין הירדן לים.
מיכל ברייאר, במאמרה ״תכנון מבוסס שותפות אזרחית-עירונית: תכנון מחודש לשכונת עיסאוויה״, משרטטת קווי פעולה ראשוניים לשותפות אזרחית-עירונית במרחב הירושלמי המקדמת דה-קולוניזציה של פרקטיקת התכנון העירוני. באמצעות התמקדות בתכנון מרחבי השכונה, ברייאר מסיטה את מרכז הכובד של הדיון בדבר ירושלים מִמְמדיה הנשגבים של העיר אל שיקולים ארציים, מתוך שאיפה לאפשר קיום עירוני שוויוני וביטוי מכבד לשתי הקהילות הלאומיות החיות בה כבר היום זו לצד זו.
מנחם קליין, במאמרו ״ירושלים: שתי בירות וקונפדרציה עירונית״, טוען כי נקודת המוצא לפתרון המבוסס על חלוקה לשתי מדינות צריכה להיות איכותו של מרקם החיים העירוניים בעיר ירושלים-אלקודס. קליין דבק בדגם שתי המדינות הנפרדות, אך מרכך אותו על ידי התמקדות בניהולו של קו הגבול העירוני העתידי כגבול ״רך״. על ניהול הגבול לאפשר את זרימת החיים העירוניים, ובתוך כך להידרש למציאות הגיאוגרפית והחברתית בשני צדדיו.
מי-טל נדלר, במאמרה ״1948 והארכיב של מחר: על דמיון אתי-פוליטי ספרותי וגבולותיו״, מפנה זרקור ליצירות ספרותיות מהעשורים האחרונים אשר פותחות מחדש את סיפור 1948. לטענת נדלר, בפעולת הארכוב שהן מציעות, יצירות אלה פותחות אופק לתהליכי עומק שבכוחם להרחיב את שדה המאבקים הדמוקרטי ולחזק שיתופי פעולה אזרחיים יהודיים–פלסטיניים.
רון דודאי, במאמרו ״גיבורים של כולם? אלימות, הצלה והפוטנציאל למרחבי זיכרון משותפים״, מצביע על הפוטנציאל הקיים בהנכחה של סיפורי הצלה "צולבים" במרחב ובשיח הציבורי. מדובר בסיפורים שבהם פלסטינים מצילים יהודים במצבי משבר, ולהפך. דודאי רואה בהנכחה כזאת כלי לבניית תודעה מיטיבה יותר שתפיג את השנאה ותתמוך בתהליך הפיוס בין העמים.
אלכסנדרה הרפרוי-מישלר, במאמרה "צדק טרום-מעברי? שיתופי פעולה שצומחים מן השטח בישראל-פלסטין", בוחנת את הרלוונטיות של תחום הצדק המעברי להקשר הישראלי/פלסטיני. לטענתה, כל עוד האלימות והפרות זכויות האדם הנרחבות נמשכות בישראל/פלסטין, תהליכי הצדק המעברי המקובלים בתיאוריות פיוס אינם זמינים. עם זאת, היא מצביעה על האפשרות לקיים תהליכים של "צדק טרום-מעברי", ומדגימה כיצד מהלך זה מתממש בשנים האחרונות במגוון יוזמות של החברה האזרחית.
יואב שמר-קונץ, במאמרו ״אירופה ושלום מבוסס שותפות בישראל-פלסטין״, טוען שלאיחוד האירופי עשוי להיות תפקיד מפתח בקידום שלום ישראלי–פלסטיני. עד כה, המדיניות האירופית הרשמית בכל הנוגע לסכסוך ולדרך לפתרונו היא סמלית והצהרתית בעיקרה, ויש לה השפעה שולית בלבד על המציאות בשטח. מצב זה יכול להשתנות, וראוי שישתנה. אירופה, על בסיס מומחיותה וניסיונה, יכולה להציע למנהיגות הפוליטית הישראלית והפלסטינית דרכים חלופיות להתמודדות עם המציאות הדו-לאומית ולסיום משטר האפרטהייד, על ידי אימוץ דגמים אירופיים מוצלחים של שיתוף בכוח פוליטי באזורים מעורבים.
