מטרתי ברשימה זו היא לחשוב על הרעיונות של השלמה המבוססת על שותפות אזרחית "מלמטה", מתוך המרחב העירוני הממשי של ירושלים המזרחית. ההתבוננות על תהליכי התכנון העכשוויים בעיר, אשר בו-זמנית מתארים את המרחב הקיים ופועלים לדמיוּן של עתיד/ים אפשרי/ים שלו, מאפשרת לזהות רגעים של שינוי. על בסיסם אשרטט קווי פעולה ראשוניים לקידומה של שותפות אזרחית-עירונית במרחב הירושלמי, מהלך הכולל גם דה-קולוניזציה של פרקטיקת התכנון העירוני. התמקדות זו מסיטה את מרכז הכובד של הדיון בירושלים מִמֵמדיה הנשגבים אל ממדיה הארציים, מתוך שאיפה לאפשר קיום נאות וביטוי מכבד לשתי הקהילות החיות בעיר, ולהכיר בתלות ההדדית הקיימת ביניהן כבר כיום.
הדיון שלי בירושלים מניח כי בכל הסדר מדיני המבוסס על צדק ושוויון בין ישראלים לפלסטינים העיר תישאר פתוחה ותמשיך לתפקד כיחידה עירונית אחת. אולם בניגוד למצב כיום, שבו כארבעים אחוזים מתושבי העיר חיים בה ללא מעמד אזרחי מלא ונתונים תחת משטר של הפליה, הדרה, הזנחה ודחיקה מתמשכת, יתקיימו בה הסדרים של שותפות בשלטון המבוססים על מנגנוני ייצוג וחלוקת כוח שוויוניים. דווקא משום שלתפיסתי אין אפשרות תיאורטית או מעשית להציע חלוקה הוגנת של המרחב העירוני ללא פגיעה אנושה במרקם החיים היומיומי ובאתוסים הלאומיים של שתי הקהילות, יש להבין את ירושלים לא כחריגה ביחס להסדר גיאופוליטי אפשרי ורצוי בישראל/פלסטין, אלא כאבן בוחן להסדר עתידי. במילים אחרות, כוחם של הניתוח המוצע כאן וההצעה הטרנספורמטיבית הנגזרת ממנו שרירים ויְשימים למרחב המסוכסך כולו, שבו הגיאוגרפיה המסוכסכת והדמוגרפיה הדו-לאומית הולכות ונעשות בלתי ניתנות להפרדה.
על בסיס ההנחות הללו, אציג את תהליך ההסדרה והתכנון המחודש של המרחב העירוני הא-פורמלי של שכונת עיסאוויה. תכנית המתאר החדשה לשכונה, הנמצאת בימים אלו בתהליכי אישור סטטוטוריים1תכנית מתאר מס' 101 0790758 לשכונת אל-עיסוויה, עורך ראשי: אדריכל ארי כהן. ראו את תשריט התכנית באיור מס' 1., היא דוגמה לשינוי כיוון בחשיבה הישראלית על המרחב העירוני של ירושלים המזרחית, שינוי הבא לידי ביטוי הן במתודולוגיית התכנון המוצעת לשכונה והן בתהליכי הפיתוח האפשריים הנגזרים ממנה2לתכנון הנוכחי קדמה תכנית 11500, אשר הוכנה ביוזמת התושבים ובתמיכת עמותת בִּמקום – מתכננים למען זכויות תכנון, והשפיעה רבות על התכנון הנוכחי. דיון מלא בהשתלשלות המקרה חורג מגבולות רשימה זו.. ארבעה מרכיבים נראים רלוונטיים במיוחד לניתוח המקרה של עיסאוויה כמניח יסודות לפרקטיקת תכנון המבוססת על שותפות אזרחית-עירונית: ההכרה במציאות הקיימת כבסיס נורמטיבי לכל תכנון עתידי; ההכרה בתכנון כתהליך של שינוי הדרגתי ומכוון לעתיד; החשיבות של יחסים מקומיים ליצירתן של מסגרות מוסדיות המקדמות הוגנוּת; והמחויבות האתית והנורמטיבית המשוקעת בתהליך3קטגוריות אלו שואבות מתוך הרעיון של "השלמה כתלות הדדית"Fanie Du Toit, When Political Transitions Work: Reconciliation as Interdependence, New York: Oxford University Press, 2018..
שלא כתכניות מתאר אחרות בירושלים המזרחית, נקודת המוצא של התכנית לעיסאוויה מעגנת את ההכרה במרחב העירוני הקיים, המאופיין בפיתוח א-פורמלי בקנה מידה נרחב, כמרחב לגיטימי ובר קיימא שכוח לבדו לא יוכל לו. זאת בניגוד לשנים של הזנחה ושל התעלמות מהפיתוח הא-פורמלי במקרה הטוב, ושל מחיקה אקטיבית שלו באמצעות הריסת בתים במקרה הרע. גם כשכבר אושרו תכניות בנייה בירושלים המזרחית הן כוונו להריסת הבנייה הקיימת ולהחלפתה בבנייה חדשה, "נכונה" או "הולמת" יותר. לעומת פרקטיקות אלו, תכנית המתאר החדשה משקפת הכרה במציאות הקיימת כמצב של תלות הדדית שבו אין לאף אחד מהצדדים – לא לתושבים הפלסטינים ולא לשלטון הישראלי – שליטה בלעדית בייצור המרחב. הכרה זו מתבטאת במנגנוני הפיתוח המוצעים בתכנית, המתירים הסדרה ("הלְבנה") של המרקם העירוני הקיים במקום הריסתו, ומאפשרים תהליך הדרגתי של שינויים והתאמות בתוכו. נוסף על כך, ההכרה בבעלות הפלסטינית בקרקע שזורה לתוך תהליכי הפיתוח, שכן מנגנון הפיתוח המוצע בתכנית נשען על ידע מקומי ועל הסכמות קהילתיות אשר לבעלויות בקרקע, בִמקום על קריטריונים משפטיים ישראליים. אף שהבדלים אלו עשויים להיתפס כזניחים ביחס לעוצמת הבעיות, הם מסמנים תפיסה חדשה של המרחב המזרח-ירושלמי. תפיסה זו רואה בתהליכי האורבניזציה הצומחים מלמטה תהליכי עיוּר רלוונטיים וראויים, ולא ביטוי לפריעת חוק אשר ראויה למחיקה4ראו גםAnanya Roy, “Slumdog Cities: Rethinking Subaltern Urbanism,” International Journal of Urban and Regional Research 35, 2 (2011) pp. 223–238.. היא אף פותחת פתח להגדרה מחודשת של תנאי ההתאזרחות העירונית ככאלו המבוססים על יחסי שותפות במרחב העירוני ולא על שליטה חד-צדדית.
אולם ברור שמלבד הכרה במרחב העירוני הבלתי פורמלי ככורח המציאות, יש להתקדם לעבר הבנה שתהליכי ייצור המרחב מגלמים עבור תושבי השכונה ערכים נורמטיביים שאותם יש להוקיר ולהטמיע בתהליכי התכנון. הכרה והוקרה אלו באות לידי ביטוי במנגנוני הפיתוח החדשניים שהתכנית מציעה ושבהם טמון עיקר מקוריותה. מנגנונים אלה מבססים שותפות של התושבים בתהליכי התכנון וחלוקת כוח בינם ובין הממסד העירוני. הם מבטאים את המרת הרעיון של תכנון נוקשה וקבוע מראש במנגנון גמיש, בכך שהם מאפשרים לקבוצות קטנות של בעלי קרקע לתכנן יחד את המרחב המיידי שלהם ובתוך כך לבחור בין הסדרת הקיים, עיבוי שלו, הריסה או בנייה מחדש, או שילוב כלשהו בין האפשרויות. גמישות זו מקנה לתושבים אוטונומיה בעיצוב מרחב חייהם ומציבה אותם כשחקנים פעילים בתהליכי הפיתוח העירוני. מימוש מנגנון הפיתוח הגמיש יצריך ככל הנראה התארגנויות מקומיות לניהול עצמי: הן התארגנות פנים-קהילתית לצורך בניית הסכמות בין התושבים לבין עצמם; והן התארגנות לצורך תיווך בין התושבים ובין השלטון המקומי. התארגנויות כאלו, אם יצליחו להתבסס ולהתמסד, יאפשרו התנסות בשיתוף פעולה מקצועי ואזרחי וטיפוח של יחסי אמון, אשר בתורם עשויים להניח חלק מהיסודות לכינונה של שותפות עירונית רחבה במסגרת הסדרי חלוקת כוח עתידיים.
מובן שאין די בהתחלות צנועות אלו. יש להשקיע משאבים ניכרים בצמצום הפערים ברמת הפיתוח והשירותים בין מזרח העיר למערבה, ובתיקון עוולות העבר. למרכיב הקרקע יש תפקיד מכריע בתיקון זה. במקרה של עיסאוויה, יש קרקעות רבות הנמצאות מעבר לגבולות הפיתוח של התכנית ואף מעבר לגבול המוניציפלי. שטחים אלו צומצמו מאוד הן כדי להקים התנחלויות ולפתח תשתיות בעבורן והן עקב ההגבלות המחמירות שישראל השיתה על כל פיתוח פלסטיני, הגבלות שהביאו לריבוי הבנייה הא-פורמלית מלכתחילה. לכן, הרחבת גבולות הפיתוח של עיסאוויה, הכרה מלאה בבעלות התושבים על הקרקע, ופתיחה מחודשת של השטחים השייכים לתושביה לשימושם – כל אלה הם מהלכים משלימים והכרחיים לכל תהליך של דה-קולוניזציה של המרחב. מהלכים אלו חייבים ללוות כל ניסיון למיסודו של תכנון מבוסס שותפות.
לסיכום, ניתוח תכנית המתאר החדשה לעיסאוויה מצביע על שני שינויים משמעותיים באופן החשיבה על המרחב העירוני של ירושלים המזרחית, העשויים לשמש פתח לקידומו של תכנון המבוסס על שותפות עירונית: מעבר מהכְתבה של יעד תכנוני סופי וקשיח, המבוסס על מחיקת המצוי, לדמיוּן מרחב של אפשרויות להתפתחות ולשינוי המבוססים על הכרה בקיים; ומעבר מקבלת החלטות חד-צדדיות המונחתות מלמעלה לשילוב בין תהליכי תכנון פנים-קהילתיים לשיתופי פעולה בין הקהילה לשלטון העירוני. עם זאת, מחויבות נורמטיבית לצדק ולהוגנות וחתירה מתמדת לפירוק יחסי הכוח הבלתי שוויוניים הם מרכיבים הכרחיים כדי שתהליכים אלו יובילו לשותפות אמיתית. ייחודיותו של מקצוע התכנון העירוני לענייננו היא במחויבותו האתית לקדם את רווחתם של תושבי העיר באשר הם. מחויבות זו טומנת בחובה פוטנציאל לשמש זרז לתהליכי בניית שותפות עמוקים ונרחבים גם בתחומים נוספים, המבוססים על הכרה בתלות ההדדית כפי שהיא נשקפת מתוך המרחב העירוני של ירושלים.
- 1תכנית מתאר מס' 101 0790758 לשכונת אל-עיסוויה, עורך ראשי: אדריכל ארי כהן. ראו את תשריט התכנית באיור מס' 1.
- 2לתכנון הנוכחי קדמה תכנית 11500, אשר הוכנה ביוזמת התושבים ובתמיכת עמותת בִּמקום – מתכננים למען זכויות תכנון, והשפיעה רבות על התכנון הנוכחי. דיון מלא בהשתלשלות המקרה חורג מגבולות רשימה זו.
- 3קטגוריות אלו שואבות מתוך הרעיון של "השלמה כתלות הדדית"Fanie Du Toit, When Political Transitions Work: Reconciliation as Interdependence, New York: Oxford University Press, 2018.
- 4ראו גםAnanya Roy, “Slumdog Cities: Rethinking Subaltern Urbanism,” International Journal of Urban and Regional Research 35, 2 (2011) pp. 223–238.
