בסיפור על אהבה וחושך (2002) עמוס עוז, יליד 1939 ומי שנתפס לאורך השנים כסופר הנציגי של השמאל ההגמוני הישראלי, שִׂרטט את הגנאלוגיה הפרטית שלו ושל משפחתו דרך מאה שנים ושלוש יבשות, ובתוך כך עיצב ארכיון של היסטוריות שבורות ומחוברות: אירופיות ויהודיות, רוויזיוניסטיות וסוציאליסטיות, יהודיות וערביות1עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, ירושלים: כתר, 2002. עוז התעכב על מאורעות 1948 בניסיון לעבד את הסכסוך הישראלי–פלסטיני וחזר לתקופה שנותרה מעין לַקונה בתרבות הישראלית: מעורבות השלטון הבריטי בסכסוך הישראלי–ערבי והשפעתו על הזהות היהודית-ציונית ועל הזהות הערבית בהיבטים קולוניאליים ודה-קולוניאליים. מתוך כך הוא הציג מחשבה מחודשת ורב-כיוונית על שורשי הסכסוך. כשש שנים לאחר מכן התחקתה נורית גרץ בעל דעת עצמו: ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן (2008) אחר זיכרונות בעלה חולה האלצהיימר, הסופר, הפובליציסט, הפסל ולוחם לח"י לשעבר2נורית גרץ, על דעת עצמו: ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן, תל אביב: עם עובד, 2008.. רגע לפני שזיכרונו נשמט לתהום הנשייה, ומתוך רפלקסיות על תקופות חייהם המשותפות ועל דברים שסיפר והדחיק, ניסתה גרץ, ילידת 1940, לחלץ מידע על הקרב בדיר יאסין – מהקרבות הנוראים שהתנהלו ב-1948. בקרב, שבו השתתף קינן עם כ-130 לוחמי לח"י ואצ"ל ובסיוע ה"הגנה", נכבש הכפר, ורוב תושביו – גברים, נשים וילדים – נטבחו, רוכזו בערמה, והועלו באש כדי לטשטש עקבות. בתש"ח (2011) חזר יורם קניוק, יליד 1930, לקרבות 1948 שבהם השתתף בנבי סמואל, בקסטל ובקטמון, ותיאר את מאורעות המלחמה כ"התאבדות המונית של ילדים צעירים"3יורם קניוק, תש"ח, תל אביב: ידיעות ספרים, 2010.. קניוק הציף את הסתירות שבבסיס האתוס הציוני. הוא האיר את מיתוס הלידה כחזון מודרני חילוני שמשתוקק לחיים נורמליים בארץ ישראל – ועם זאת חזון המבוסֵס עד צוואר במוות ומכיל יסודות לא רציונליים על בריאה של "יהודי חדש" מאדמת המולדת או מן הים. קניוק מציג את צידה ההפוך של הלאומיות הישראלית – לאומיות כובשת, מטהרת, בוזזת ומחוללת אסונות – בעוד הוא מתוודה על חלקו בפשעי המלחמה ומספר כיצד רצח ילד ערבי בכפר שכבשו הוא וחבריו. מעֶמדה אחרת, תומר גרדי, יליד 1974, אִתגר באבן, נייר (2012) את החלוקה הרווחת בין "עדים ראשוניים" ל"עדים משניים" ובין "זיכרון הארכיון" ל"הבניית זיכרון המלחמה", וחשף שני אירועים שקשורים זה בזה: סיפור החרבתו של הכפר השיעי הונין שמלִבנֵי בתיו ההרוסים נבנה מוזיאון אוסישקין בקיבוץ דן שבו גדל; ואונס ורצח של ארבע נשים ערביות בידי חיילי צה"ל בעת כיבוש הכפר4תומר גרדי, אבן, נייר, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2011.. גרדי הצליב עדויות מארכיונים שונים, הנכיח את העוולות שהתרחשו, והציף שאלות הנוגעות לסמכות, לנוהלי חשיפת מסמכים ולפרקטיקות של מחיקה.
יצירותיהם של עמוס עוז, נורית גרץ, יורם קניוק ותומר גרדי הן דוגמאות לגל של ספרות ישראלית אוטוביוגרפית שחזרה במפנה המאה לנקודת הסף של 1948, והשתתפה ביצירתו של שיח ציבורי אתי-פוליטי הבא להמשיך – מתוך הספרות ובדרכים אחרות – את השיח הפוליטי והמדיני שהגיע לשוקת שבורה5וראו גם דנה אולמרט, כחומה עמודנה: אימהות ללוחמים בספרות העברית, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2018; רננה קידר ורון דודאי, "משפט מדומיין: חברה אזרחית, ספרות וצדק מעברי ביקורתי בישראל", תיאוריה וביקורת 50 (2018), עמ' 371–390; Dana Olmert, “Mothers of Soldiers in Israeli Literature: The Return of the Politically Repressed,” Prooftexts 33, 3 (2013), pp. 333–364.. לאחר כישלון הסכמי אוסלו (1993–1998), רצח רבין (1995) ואינתיפאדת אל-אקצא (2000), החברה הישראלית נקלעה למשבר מושגי, חברתי ופוליטי עמוק. האופטימיות הפוליטית, החברתית והכלכלית שכרכה את הסכמי אוסלו עם חזון המזרח התיכון החדש התחלפה בחוסר תקווה ובעייפות קולקטיביים שהוחרפו במפנה המאה. מצב זה, לטענת לומסקי-פדר ואייל בן-ארי, הוביל לתפיסה של "אובדן קואורדינטות של זמן", ביטוי חריף לנורמליזציה של לחימה בלתי פוסקת שנתפסה בתודעה הישראלית כמלחמה אחת, ארוכה ונצחית6עדנה לומסקי-פדר ואייל בן-ארי, "השיח הפסיכולוגי ונרמול המלחמה בישראל", גבריאל שפר, אורן ברק ועמירם אורן (עורכים), צבא שיש לו מדינה? מבט מחודש על יחסי התחום הביטחוני והתחום האזרחי בישראל, ירושלים: כרמל, 2008, עמ' 276–300..
עוז, גרץ, קניוק וגרדי חזרו ביצירותיהם ל-1948 בניסיון לעבד את עוולות המלחמה כפי שנצרבו בזיכרונם ובזיכרון הציבורי הישראלי. החיבור בין אתיקה לצדק ולמשפט ביצירותיהם, המכוננות ארכיב משלהן, מנכיח את הספרות הישראלית כמנוע להכרה הדדית ולצדק מאחה, וכסוכנת אפשרית של שלום ופיוס. ארבעתם תרים אחר חלופות לכינונה של חברה אזרחית על ידי משא ומתן מחודש על המאגרים החברתיים והתרבותיים הציוניים והפלסטיניים; והם עושים זאת באמצעות חשיפה של משברי זהות אישיים וציבוריים לצד וידויי חורבן ופשעי מלחמה. ואולם לטענתי, יצירותיהם האוטוביוגרפיות, שנכתבות מתוך עמדות ומיקומים אוטוביוגרפיים מוּבְנים שונים, אינן מסתפקות במשפטי שדה ספרותיים, בהוקעה או בבידול: בניסיונן להבנות מחדש את הארכיב של 1948 כמרחב אתי-פוליטי ספרותי, הן מזמינות התמודדות רחבה עם ההיסטוריוגרפיה הציונית והפלסטינית של 1948 – מתוך בחינה מחודשת של נקודות חיכוך ושל תהליכי בליָה, סחיפה ומחיקה אידיאולוגיים וחברתיים – כהיסטוריוגרפיות מנוגדות שניתנות לבחינה חוזרת. פעולה זו של אִרכוב מחדש דרך האוטוביוגרפיה היא מה שאני מבקשת לכנות "אתיקה טקטונית" של כתיבת ארכיון. אתיקה זו רואה ביצירה הספרותית ארכיב שכולל בתוכו שכבות עבר והווה של ארכיבים, של זמנים ושל מרחבים אחרים.
את התנועה הזאת אפשר לתאר בכמה כיוונים ודרכים. ברוח טענתו של דרידה כי "שאלת הארכיב אינה שאלה של העבר […] זוהי שאלה של מענה, של הבטחה ושל אחריות למחר"7ז'אק דרידה, מחלת ארכיב, תל אביב: רסלינג, 2006 [1995], עמ' 44., כל אחת מן היצירות מציבה במרכזה ארכיון הקושר בין זמנים למרחבים ומנסה למפות מחדש את העבר כתפיסה חדשה של עתיד. הספרות העברית, שמאז ומעולם מילאה תפקיד לאומי בשיח הציבורי, מציעה בגל חדש זה, באמצעות הסוגה האוטוביוגרפית, ארכוב מחודש למושגים שנשמטו מן השיח. היא חושפת מחיקות והשתקות שתרמו – ועודן תורמות – לביצורו של הנרטיב הציוני, ומציעה תהליכים של הכרה ב'אחרים" והודאה בעוולות במסגרת תהליכי פיוס ומחילה אנושיים. בתפקידן הארכיברי, ובנקודות המתח המגולמות בסמכות זו, היצירות מכנסות וידויים אישיים, ראיונות עם יהודים וערבים, עדויות מארכיון צה"ל ומארכיונים פרטיים, תמונות ופרוטוקולים. אלו מאפשרים להשהות מעט את ההבניה ההיררכית של זיכרונות מתחרים, שמאפיינת את השיח הציבורי בשנות האלפיים, ולחמוק ממשחק סכום האפס בין טראומות מתחרות – לטובת זיכרון רב-כיווני של היסטוריות אנושיות, הנשזרות זו בזו ומאפשרות הכרה בנרטיבים מוכחשים8Michael Rothberg, Multidirectional Memory: Remembering the Holocaust in the Age of Decolonization, Stanford: Stanford University Press, 2009. הַנגשת העבר עבור העתיד מאפשרת גם שפה חדשה, כפי שכתב אמיר אשל בעקבות היידן וייט: חזרה לעבר כתנועה ספרותית אל האפשרי, "כסוכנים של ההיסטוריה האנושית ולא רק כקורבנותיה […] וכיצירות השותפות לייצור של 'אוצר מילים' […] הממלא תפקיד משמעותי בעיצוב ההווה, כמו גם בניסיון לדמיין בפועל את העתיד"9אמיר אשל, "עתידיוּת וכתיבת העבר: על יצירתו של אלכסנדר קלוּגֶה", ההרצאה השנתית לספרות גרמנית על שם מרסל רייך-רניצקי, מכון מינרבה להיסטוריה גרמנית, אוניברסיטת תל אביב, 2014, עמ' 9..
כתנועת-נגד למגמות פוסט-מודרניות, ולאחר שהוכרז על מות המחבר, הרומנים האוטוביוגרפיים שנכתבו בתקופת פוסט-אוסלו מציבים אני ארכימדי שייחודו בכך "שאיש אינו יכול לענות במקומי"10עמנואל לוינס, הומניזם של האדם האחר, ירושלים: מוסד ביאליק, 2004, עמ' 67.. ואולם, הפרקטיקה הארכיברית נתקלת לא פעם בנקודות עיוורון אידיאולוגיות, חברתיות ופוליטיות שמעלות שאלות על הבנייתו הספרותית של הארכיב ועל אפשרות כינונו של דמיון אתי-פוליטי אחר. בכך, ספרות זו גם מסמנת מניה וביה את גבולותיו, כשליו ואתגריו של הדמיון האתי-פוליטי, ומאפשרת להתבונן בפיצולים ובמתחים שמתוכם היא נוצרה. במהלך זה, ומתוך קריאה ביקורתית, נפתח צוהר למשא ומתן על הארכיב של 1948 במסגרת תהליכים של איחוי, תיקון ופיוס. אלה תהליכים שמעורבות בהם שאלות של הכרה, הודאה בעוולות ההיסטוריות וחתירה לנשיאה באחריות במציאות של סכסוך מתמשך. בחינה כזאת מאפשרת התמודדות עם סכסוכים פוליטיים מתמשכים בעזרת דמיוּן של חברה אחרת, התמודדות שבמרכזה ניסיונות הכלה של נרטיבים סותרים, כבוד הדדי, שותפות ואמפתיה.
החלופות שמציעות היצירות שהוזכרו פותחות אופק לתהליכי עומק שבכוחם להרחיב את שדה המאבקים הדמוקרטי ולחזק שיתופי פעולה אזרחיים יהודיים–פלסטיניים. הן מתפקדות בתוך שדה תרבותי וחברתי קיים – אך מוחלש – שזקוק לשינויים הכרחיים בעולם הדימויים הפוליטי-חברתי שלו. אומנם, הן אינן חפות מבעיות וממתחים, אך בפעולת האִרכוב שהן מציעות הן פורשות תשתית אפשרית לדיאלוג פוליטי חדש על מערכים היסטוריים, חברתיים ותרבותיים.
- 1עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, ירושלים: כתר, 2002
- 2נורית גרץ, על דעת עצמו: ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן, תל אביב: עם עובד, 2008.
- 3יורם קניוק, תש"ח, תל אביב: ידיעות ספרים, 2010.
- 4תומר גרדי, אבן, נייר, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2011.
- 5וראו גם דנה אולמרט, כחומה עמודנה: אימהות ללוחמים בספרות העברית, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2018; רננה קידר ורון דודאי, "משפט מדומיין: חברה אזרחית, ספרות וצדק מעברי ביקורתי בישראל", תיאוריה וביקורת 50 (2018), עמ' 371–390; Dana Olmert, “Mothers of Soldiers in Israeli Literature: The Return of the Politically Repressed,” Prooftexts 33, 3 (2013), pp. 333–364.
- 6עדנה לומסקי-פדר ואייל בן-ארי, "השיח הפסיכולוגי ונרמול המלחמה בישראל", גבריאל שפר, אורן ברק ועמירם אורן (עורכים), צבא שיש לו מדינה? מבט מחודש על יחסי התחום הביטחוני והתחום האזרחי בישראל, ירושלים: כרמל, 2008, עמ' 276–300.
- 7ז'אק דרידה, מחלת ארכיב, תל אביב: רסלינג, 2006 [1995], עמ' 44.
- 8Michael Rothberg, Multidirectional Memory: Remembering the Holocaust in the Age of Decolonization, Stanford: Stanford University Press, 2009
- 9אמיר אשל, "עתידיוּת וכתיבת העבר: על יצירתו של אלכסנדר קלוּגֶה", ההרצאה השנתית לספרות גרמנית על שם מרסל רייך-רניצקי, מכון מינרבה להיסטוריה גרמנית, אוניברסיטת תל אביב, 2014, עמ' 9.
- 10עמנואל לוינס, הומניזם של האדם האחר, ירושלים: מוסד ביאליק, 2004, עמ' 67.
