פרנץ קפקא, הסופר הגרמני-יהודי דובר הגרמנית, שחי בין סוף המאה ה-19 לראשית המאה ה-20, הוא דמות שלא ניתן להימלט ממנה בנוף הספרותי והתרבותי בן-זמננו. סיפור מותו ובקשתו מחברו מקס ברוד שישרוף את כתביו, הפכו לאגדה של ממש. קפקא הפך לביטוי, למודוס, כמעט לקלישאה – הלוא היא ה"קפקאיוּת" המפורסמת, אותה תחושת חוסר האונים של האדם הקטן אל מול העולם המבלבל, המבעית של הביורוקרטיה המודרנית המאיים למחוץ אותו בלא שיבין מדוע.
גם בקרב סופרים וכותבים ערבים מודרניים עשה לו קפקא מהלכים של ממש. תופעה זו מבקש לבחון עבדאתי בושעב במאמרו באתר אל־ג'דיד, מגזין אינטרנטי המוקדש לתרבות ולספרות ערבית. בושעב מבקש להתמקד במקרה בוחן אחד – אוסף הסיפורים הקצרים של הסופר המרוקאי חסן בולהווישאת "הקושי מתחיל עם נפילת התפוח", שיצא בשנת 2020, ובתוכו 13 סיפורים.
ראשית, בושעב סוקר את היבטיה המרכזיים של יצירתו של קפקא הרלוונטיים להשוואתו. קפקא, הוא מציין, ניהל יחסים מורכבים עם זולתו – הוא עבר תקופת התבגרות טראומטית, בין השאר בעקבות אביו הנוקשה, שממנו פחד כל חייו. קפקא מאשים רבים בנערותו הטראומטית, לא רק את אביו – את אימו, את מוריו, את אחד ממפקחיו בבית הספר, זרים שביקרו בביתו, קרוביו ועוד ועוד. הוא התקשה גם להתקשר עם נשים. הוא התחתן והתגרש שלוש פעמים – בין השאר בגלל אביו, שלא הסכים לקבל את קשריו. מערכת היחסים היחידה המשמעותית שהייתה לו עם אישה הייתה עם מאהבתו מילנה ז'יסנסקה, שאליה כתב כמאה וארבעים מכתבים. בחלק גדול מהם, קפקא מצליח להגיע לרגש ולאמפתיה שקשה לראות במכתביו האחרים.
הדבר מוביל אותנו לתמה המרכזית השנייה שבושעב מצביע עליה ביצירתו של קפקא – האומללות הרבה השוררת בה. הוא מזכיר את מעלליו של יוסף ק' בספר של קפקא "המשפט". מקובל לראות ב"המשפט" משל לאומללותו של האדם הקטן – הפועל או הפקיד – אל מול המערכת הגדולה של הבירוקרטיה, שהוא מבקש להבין אותה ללא הצלחה. ק', הוא מזכיר, גילה יום אחד בביתו שני אנשים שהודיעו לו כי הוא עומד למשפט אך לא ייעצר – הם רק יתלוו אליו עד שמשפטו ייגמר. ק' שוכר עורך דין – אך זה אינו מועיל לו מפני שאין מוכנים להודיע לו מדוע הוא עומד למשפט. ק' מנסה לחשוף כל העת את פרטי המשפט, אך אלו חומקים ממנו – כאשר הוא מצליח להגיע אל האחראי לכתבני בית הדין, המשרתת מפתה אותו והוא מפספס את הפרטים. רשם בתי הדין מגלה לק' כי רוב מי שנשפט בבית המשפט העליון מוצא להורג – ועל כן הסיכוי הטוב ביותר שלו הוא לדחות את המשפט ככל שניתן. ביום שלאחר מכן, ק' נוסע לקתדרלה – ושם כהן הדת מספר לו את המשל הקפקאי הידוע על האדם העומד בשער ומנסה להיכנס ולגלות מהו החוק, ללא הועיל. לאחר מכן, ק' שב לביתו ומגלה שם עוד שני אנשים. הוא מתלווה אליהם אל רחובות העיר, ולפתע אחד מהם מוציא אותו להורג במעין הוצאה לפועל של גזר הדין. בושעב קורא את הסיפור כמשל על השינוי הכלכלי-חברתי של חברת הפועלים, המשועבדת על ידי הבורגנות, שנוטלת ממנה את חלומותיה ואת אנושיותה.
ישנם כמה מאפיינים בסיסיים דומים בין כתיבתו של בולהווישאת לזו של קפקא. ראשית כול, שניהם כותבים את סיפוריהם בגוף ראשון – שניהם מביעים את מהלך חייהם ואת נקודת מבטם האישית דרך הסיפור. שניהם גם מתארים בסיפור בחדות ובדיוק רב רגשות, דמויות ורצונות
היבט נוסף של האומללות בחייו של קפקא מתגלה ביומניו, בייחוד על מלחמת העולם הראשונה – אירוע שטלטל את אירופה כולה, ובתוכה את קפקא עצמו. קפקא מתעד את חיי היומיום של המלחמה ואת האומללות שהיא נושאת בכנפיה עבור האדם וסביבתו – וגם עבורו עצמו, שכן במהלך המלחמה הוא נעשה חולה יותר ויותר. קפקא עצמו מתגלה ביומנים באותנטיות ובריאליסטיות רבה – הכתיבה, מציין בושעב, היא פעמים רבות מעגלית. בימים רבים היא מתחילה ומסתיימת באירוע מסוים שקרה לו, אירועים שחושפים את אומללותו ואת חוסר האונים שלו אל מול עולם משתנה במהירות וקרוע על ידי מלחמות.
את האומללות של קפקא בושעב בוחן גם דרך סיפורו הראשון (שפורסם רק לאחר מותו) – "תיאור של מאבק". הסיפור מתחיל באירוע חברתי שבמהלכו ניגש אל המספר חברו החדש, ומבקש לדבר איתו על סודות פרטיים. המספר איננו מעוניין לדבר עם החבר – אך מתחיל לחשוש שהלה ייצור מהומה, שכן הוא מדבר בקול רם מאוד ומושך אליו תשומת לב. המספר מציע לחבר שילך, שמא יחשוף את סודותיו שלו עצמו בציבור. מכאן, המספר יוצא אל הרחוב. במהלך הסיפור, הוא פוגש דמויות מדמויות שונות – שמופיעות בסיפור ונעלמות בו באופן בלתי־סדיר, כאילו שטיבן ואף עצם קיומן אינם ברורים, או שמא הן כולן אותה דמות – או אולי המספר עצמו. הסיפור מלא באי־נחת – מן המקום ("למה הכול נבנה כאן בצורה גרועה"), מחוסר המשמעות של החיים ("חייך חסרי משמעות, ועליך ללכת") ואפילו מהקושי ביחסי המספר עם נשים. אפילו סוף הסיפור מעורר אי־נחת – הוא מסתיים בכך שהמספר מצביע על המנורה הדולקת, שאמורה לבשר על סיום הסכסוך – אך לא־ממש ברור לקורא באיזה אופן היא אמורה לעשות זאת.
בושעב מציין כי ישנם כמה מאפיינים בסיסיים דומים בין כתיבתו של בולהווישאת לזו של קפקא. ראשית כול, שניהם כותבים את סיפוריהם בגוף ראשון. לדעתו, הדבר איננו מקרי – שניהם מביעים את מהלך חייהם ואת נקודת מבטם האישית דרך הסיפור. שניהם גם מתארים בסיפור בחדות ובדיוק רב רגשות, דמויות ורצונות.
תמות קפקאיות ספציפיות יותר בולטות בהופעתן אצל בולהווישאת. הראשונה, לפי בושעב, היא אופן טיפולו במקום – המקום הוא גורם מרכזי בסיפוריו של בולהווישאת, שעוברים ללא הרף בין מקומות פתוחים כמו הרחוב, אל מקומות סגורים כמו הבית ובית הקפה. ניתן לציין בהקשר זה למשל את האופן שבו קפקא עובר מן הפנים אל החוץ בסיפור "תיאור של מאבק" שתיארנו לעיל. בולהווישאת מתאר בסיפור "היער והעץ" מעבר חד בין הכיתה והילדים היושבים במקומותיהם לבין הרחוב הלילי. הרחוב עבור בולהווישאת איננו רק מקום שבו הולכים, אלא מקום שבו ניתן לראות תמונות שונות מחיי החברה. גם בית הקפה הוא מקום מרכזי עבור בולהווישאת, והוא מופיע ברוב סיפוריו. גם ממד הזמן מרכזי עבור בולהווישאת – עבר, הווה, אך גם עתיד. העבר והעתיד, עבורו שניהם רחוקים – וההווה, כמו זה הקפקאי, מלא בעיקר בסבל.
בהמשך, בושעב משווה את סיפוריו של בולהווישאת ליצירתו של קפקא לפי שני המוטיבים המרכזיים שהוא זיהה לעיל – היחסים עם הזולת והאומללות. האחר משחק מקום מרכזי אצל בושעב כמכשיר המאפשר את כושר ההמצאה האומנותי שלו. סיפוריו מפגישים אותו כמספר עם אנשים רבים במציאות או בדמיון. ראשית כול, מדובר על משפחתו, שמופיעה כמעט בכל סיפוריו – בייחוד בולטים סבתו, אישה בעלת חכמת חיים רבה שחייתה כמעט עד גיל מאה, אך חששה מפני זעמו של בעלה, סבו, איש קשה וחמור סבר, שהשתדלה להקטין את עצמה בפניו; אימו ואביו ואחותו ואף דודו, שבולהווישאת מתאר את היעלמותו המוחלטת מחייו. באחד מסיפוריו, "חיות פרא וצללים מתפוגגים", בולהווישאת מספר על חבריו, שחולפים מן העולם ומותירים אותו מאחור בעולם שבו, כפי שהוא מתאר, רק גנבים ואנשים שפלים מאריכים ימים. החברים מופיעים פעם נוספת גם בסיפור האפונימי של הספר, שם בולהווישאת מתאר את שמחתו על חבריו שאותם הכיר דרך רשת הפייסבוק, שעל אף שחולקים על דעותיו הם קוראים את סיפוריו. הסיפור קושר את החברים לקושי ולכאב – שכן מספר הסיפור איננו יכול לכתוב אלא דרך הכאב.
בולהווישאת מתאר גם יחסים אחרים, מפתיעים יותר – למשל, הוא סולד מרופאים ומכל מה שקשור בהם. הפחד הזה, כפי שהוא מציין בסיפוריו, קשור לכך שסבתו, שאת חוכמת חייה העריץ, חשדה ברופאים. הוא גם מנהל יחסים מורכבים עם מבקרי ספרות – הוא רואה בהם אנשים אלימים מצד אחד, וכאלו שאינם מתעניינים ביופיו של השיר – אלא רק בדחיית רעיונותיהם של המשוררים. כמו אצל קפקא, דמויות "מקריות" של אחרים מופיעות גם אצל בולהווישאת – כמו נהג המונית או מלצר בית הקפה, אבל גם תלמידיו – שדרכם הוא נזכר גם בחבריו התלמידים. בולהווישאת מתייחס בחשדנות רבה לאנשי החוק והפוליטיקה – באחד מן הסיפורים, מסופר כיצד השאיל חבר למספר מחשב נייד ליום אחד. המספר, לאחר שנראה שהחבר שוכח מן המחשב הנייד, מחליט לשמור את המחשב לעצמו. נימוקו הוא – אם השרים וחברי הממשלה ממילא גונבים מן העם, מדוע שהעם לא יגנבו זה מזה? לבסוף, הוא מדמיין כיצד האנשים הקרובים אליו, כלומר המעגל המשפחתי, עוזבים אותו בזקנותו, והוא נותר לבדו, לשתות קפה ולקרוא עיתונים בבית הקפה.
גם האומללות הקפקאית משחקת תפקיד מרכזי אצל בולהווישאת. ראשית, בושעב מציין, הן לאובדן הדרך והן לבדידות יש מקום מרכזי בסיפוריו. נוסף על כך, על אף שגיבור סיפוריו מחזיק בחלומות ובשאיפות, תקוותיו נכזבות כל העת על ידי המציאות. ברוב הסיפורים, בושעב מטעים, הגיבור מתייחס לכך שהחיים אמללו אותו.
גם אומללות המלחמה, שאותה ראינו אצל קפקא, מופיעה אצל בולהווישאת. אך אם אצל קפקא דובר על מלחמת העולם הראשונה, אצל בולהווישאת אלו הקונפליקטים של המאה ה-21 המתחוללים בעולם השלישי. המספר שלו מביע צער על המדינות הנקרעות לגזרים לשווא בידי חמושים ועל החפים מפשע שנטבחים בהן על לא עוול בכפם.
בייחוד האומללות ניכרת בסיפור "כישלון עם שני אוזניים ארוכות" – המילה "כישלון" חוזרת בו חמש עשרה פעמים. הגיבור איננו מצליח לא להגיע אל השמחה המיוחלת ולא להיפטר מן העצב המעיק. הוא נתון במעין מצב ביניים מעיק, והוא איננו מצליח לשבור אותו. והוא איננו מצליח לגבור על האי־צדק השורר בעולם או על אלו שעושקים את העניים ואת המסכנים. הוא איננו מצליח להצטרף לאף אידאולוגיה וללכת איתה עד הסוף – לא להפוך לסוציאליסט מיליטנטי ולא לאיל הון קפיטליסטי.
הקפקאיות של בולהווישאת מתגלה אם כן בכמה היבטים – הן הוא והן קפקא כותבים מעמדה אישית. שניהם כותבים סיפור שעשוי להיות מבלבל עבור הקורא – הוא עובר בחדות בין סיטואציות שונות, בין זמנים שונים, בין ביקורת לבין אירוניה. אצל שניהם, הגיבור נתקל בבלתי-האפשריות של החיים, באומללות הרבה הממלאת אותם, בקושי השורר ביחסים עם האחר. האידיום הקפקאי, בושעב מסכם, חי וקיים בספרות הערבית בת־זמננו.
