קיס סעיד, נשיא תוניסיה, עלה לאחרונה לכותרות בהקשר לא מחמיא כמי שביצע הפיכה במדינתו – הדמוקרטיה הצעירה תוניסיה. הוא פיטר את ראש הממשלה, ריכז בידיו סמכויות רבות, ובאופן לא דמוקרטי מינה תחתיו לראשת ממשלה – הראשונה בעולם הערבי – את נג'לאא' בודן, מהלך שמחד משדר מהפכנות, ומאידך מעורר תהיות בנוגע לטוהר המניעים שמאחוריו. במאמר חדש שסוקר את הפרויקט הפוליטי שלו, בפרט ביחס לחוקה שכוּננה בתוניסיה בשנת 2014, מנסה החוקר אל־מהדי עזוז להסביר את הקווים המרכזיים של תפיסתו הפוליטית שמטרתה המרכזית היא פירוק המוסדות ובנייתם מחדש "מלמטה".
כאשר נבחר לנשיא בשנת 2019, היה סעיד פרופסור למשפטים חסר רקע פוליטי ולא מזוהה עם המפלגות המסורתיות. כבר אז הציע שיטה פוליטית מהפכנית הנוטה לדמוקרטיה ישירה, במקביל לגישה חברתית שמרנית, מה שזיכה אותו בכינוי "המהפכן השמרן". מאז שנבחר הוא מציג את הפרויקט הפוליטי שלו, שמכונה גם "בנייה מלמטה" או "דמוקרטיה הדרגתית", ועד היום קיים קושי להבין בדיוק מה טיבו. שורשים לפרויקט זה ניתן למצוא כבר אחרי המהפכה ב־2011, בפרט בפעילותו של ארגון בשם "כוחות תוניסיה החופשית" בהנהגת רידא שהאב אל־מכי, המקורב לסעיד.
הרעיון המרכזי של פרויקט פוליטי זה, כפי שמציג אותו כותב המחקר, הוא מעין גרסה של דמוקרטיה ישירה מתוך אמונה שעבר זמנם של המוסדות הדמוקרטיים המסורתיים. סעיד קורא לבנות את השלטון מלמטה למעלה, כך שבכל סקטור (היחידה המנהלית הקטנה ביותר במדינה) ייערכו בחירות מקומיות וייבחר גוף שיהיה אחראי לכלל האספקטים של החיים בו. מתוך גוף זה ייבחר באמצעות הגרלה נציג שייצג את אזורו במועצה אזורית, ומתוך מועצות אלה ייבחרו נציגי המועצה של כל פרובינציה, וכך הלאה עד לנציגי הפרלמנט. משמעות הדבר היא שנציגי הפרלמנט לא ייבחרו בבחירות ישירות בהצבעה, אלא ייבחרו מתוך מועצות ורשויות מקומיות. כל אחד מהדרגים בתוכנית זו יבצע את התוכניות של הדרג הנמוך יותר, על פי המטרות והקווים המנחים (שייקבעו בעצם בדרג הנמוך ביותר, שחבריו כן נבחרים בהצבעה) אך בקנה מידה גדול יותר. את כלל השיטה הזו יש לבסס בחוקת המדינה.
אלמנט חשוב נוסף הוא שינוי חוק הבחירות כך שהבחירות יסתמכו על רעיון של "ייפוי כוח" שמתקיים בין הבוחרים למועמדים – הבוחרים בעצם יעניקו למועמד ייפוי כוח לבצע את "רצון העם", שאותו הם יכולים לשלול ממנו בכל עת בלי קשר למועד הבחירות. זאת בניגוד למצב הנוכחי, שבו נציגים פוליטיים מחויבים יותר למפלגות שלהם ובפרט לבכירי המפלגה מאשר לבוחרים – מצב מעוות על פי סעיד.
תפיסות אלה של סעיד צומחות על רקע אירועים פוליטיים במדינה, ובראשם המהפכה בתוניסיה בשנת 2011. כמו כן עומד מאחוריהן בסיס אידיאולוגי-פילוסופי. מבחינה היסטורית-פוליטית, הקריאה לפירוק ולבנייה מחדש של השלטון מן היסוד צמחה מתוך האווירה של מהפכת 2011. אז, צמחו בערים ובכפרים שונים תנועות שכונו "מועצת הגנת המהפכה", מעין גופים שמילאו את הוואקום השלטוני שנפער לאחר סילוק השליט העריץ זין אל־עבאדין בן עלי ולפני כינון הדמוקרטיה במדינה. בתקופה זו צמחה תקווה, שאותה ביטא בין היתר אל־מכי, שהעם התוניסאי יוכל להפוך את הגופים הללו לכוחות שלא רק ישמרו על קיומה של המהפכה, אלא גם ימשיכו וישלימו את מטרתה לכונן דמוקרטיה בתוניסיה, על ידי בנייה מחדש מן היסוד של השלטון, כאשר הם מתחילים מרמת הכפר והרשות המקומית, ומשם בונים את השלטון המרכזי.
כלומר, גם דבריו אלה של אל־מכי וגם הפרויקט הפוליטי של סעיד קשורים באופן עמוק למהפכה התוניסאית של 2011. כותב המאמר עומד על כמה קשיים בכך. ראשית, אותם ארגונים שהוקמו כדי לטפל באירועים נקודתיים, כמו ביטחון התושבים במקום מסוים, שאפו ליטול לעצמם סמכויות ניהול בכל תחומי החיים האזרחיים, הכלכליים והחברתיים, אך הם למעשה לא היו תנועה מאורגנת ומבוססת שמסוגלת להשתלט על כלל התחומים הללו. שנית, עד מהרה המהפכה הספונטנית והעממית הלכה וקיבלה צורה מגובשת ופוליטית יותר, כאשר קבוצות השוליים שהיוו את השלב הראשון של המהפכה נדחקו אט אט ממקומם על ידי ארגונים פוליטיים ותיקים שהיו מסוגלים לנהל את השלבים הבאים. ארגונים אלה היו חלק מהמערכת הפוליטית גם קודם למהפכה, מה שהקשה על הבנייה מחדש של השלטון. ושלישית, מבחינה אידיאולוגית – על איזו מין אידיאולוגיה סדורה, אם בכלל קיימת כזו, מבוססת פעולתם של ארגונים אלה? האם תהליך יסודי ועמוק של שינוי המשטר יכול להתבסס על אירוע רגעי ונקודתי, שהיה יכול באותה מידה גם לא להתרחש? הכותב רואה בכך מעין נאיביות של מי שמציע את הבנייה מחדש על ידי ארגונים קטנים מבלי לזכור שהמעבר משלטון מרכזי וותיק למודל אחר בתכלית אינו יכול להתרחש ללא מערכת אדמיניסטרטיבית בירוקרטית מרכזית ורצינית.
ביקורת נוספת שמביע כותב המאמר על הפרויקט הפוליטי של סעיד היא שהוא מבטא ניהיליזם פוליטי: סעיד ותומכיו יוצאים מנקודת מוצא הקובעת "מוות משולש" – מות האידיאולוגיות, מות המפלגות ומות הדמוקרטיה הייצוגית. הכותב תוהה אם נכון לקבוע את מותם של שלושת אלה. הרעיון שהמוסדות הישנים של הדמוקרטיה "מתו" צמח עם המהפכה של 2011, שהתקיימה ללא ארגון מסודר שיזם אותה ובלי אידיאולוגיה אחת סדורה, מה שמבחינת סעיד יש בו משום "הוכחה" שהדבר אפשרי. רעיונותיו קשורים גם לתנועות פוליטיות אחרות של המאה ה־20 שדיברו על מות האידיאולוגיות הגדולות בגלל חוסר יכולתן של האחרונות לשפר את מצבם של הפרטים ובשל הייאוש שהללו חשו עקב כך. אידיאולוגיות, בעיקר כאלה לאומיות, שויכו לעולם אוטופי שנחשב בלתי־ישים גם בקרב חלק מן ההוגים הערבים, אולם לא בטוח שהן לא התחלפו באידיאולוגיות חדשות – כך למשל, בעולם הערבי, כישלון הרעיון הלאומי בשנות השישים הוביל לעליית המחשבה האסלאמית בשנות השבעים. בכל אופן, טוען המחבר, "מות האידיאולוגיה" של סעיד הוא מונח שהפך בעצמו לאידיאולוגיה.
גם המפלגות, לטענת סעיד, סיימו את תפקידן, והוא גורס כי מוסד זה לא ימשיך להתקיים בעתיד הקרוב. יש לזכור כי סעיד עצמו הגיע לפוליטיקה כמועמד עצמאי, ללא השתייכות מפלגתית, ויש הטוענים שזה מה שהביא לו את הניצחון בבחירות לנשיאות: המועמדים האחרים נתפסו כמייצגי מפלגות שמרניות ומושחתות, שהצליחו כבר לאכזב את קהל הבוחרים. כנגד כך טוען מחבר המאמר שעל כל דוגמה למפלגה בעולם שאיבדה מכוחה, ניתן למצוא אחת שרק הופכת לפופולארית יותר בשנים האחרונות, כגון המפלגה הלאומית במצרים או תנועת פתח בפלסטין, ואפילו "האחים המוסלמים", למרות קשיים בחלק מן המקומות, עדיין זוכים לתמיכה רחבה יחסית בעולם הערבי. מעבר להתנגדות לקיומן של מפלגות, סעיד כאמור תוקף את הדמוקרטיה הייצוגית כשיטה, ומציין שמדינות מערביות מודעות לבעייתיות שבשיטה זו כבר זמן רב ומנסות לתת לאזרחים מגוון הזדמנויות להשתתף בשלטון במסגרת מה שמכונה "דמוקרטיה השתתפותית". אך האם נכון בכלל לערוך השוואה למדינות מערביות בעלות מסורת דמוקרטית של עשרות או מאות שנים? ייתכן שהדמוקרטיה הייצוגית שסעיד מתעקש כל כך לעקור מן היסוד טרם הכתה שורשים עמוקים כלשהם בתוניסיה, דמוקרטיה צעירה בת 10 שנים. הדבר, בצירוף הצעד יוצא הדופן כנגד החוקה שביצע ביולי האחרון, עלול לעורר חשדות במניעיו של סעיד.
הפרויקט הפוליטי של סעיד אמור להיות תשובה לחוקה שכוננה במדינה ב־2014, לאחר משבר כלכלי ופוליטי חריף. חוקה זו סיימה באופן רשמי את השלטון הישן וכוננה רפובליקה חדשה, והיא כללה שמירה על זכויות הפרט ועל חירותו ומציאת פתרון למשבר משילות קשה. הפרויקט של סעיד קורא תיגר על חוקה זו, ולמעשה שואף לערער על כל מוסדותיה של המדינה, אך בפועל המצב הנוכחי הוא שהוא שולט כסמי־דיקטטור באמצעות צווים נשיאותיים שאותם הוציא באמתלות מפוקפקות. האמת היא ש"דמוקרטיה מלמטה" בחברה שעדיין לא ויתרה לחלוטין על אופייה השבטי עלולה להיות פתח למאבקים שונים סביב השתייכות שבטית, כסף, שחיתות ואף אינטרסים בין־לאומיים באזורים שונים, וליצור מצב של חוסר יציבות שעלול לתרום לשגשוגם של גורמים בעייתים ואף של דיקטטורים שינצלו את המצב כדי לחזור לשלטון. הפרויקט הפוליטי של סעיד מעניין ומהפכני, אך לא בטוח שהאדם שמבצע אותו מונע מהסיבות הנכונות, וגם אם כן, לא בטוח שפרויקט כזה אכן מתאים למצב בפועל במדינתו.
